עומר כביר הוא כתב הטכנולוגיה ומשבר האקלים של "כלכליסט". עובד בעיתונות כבר מעל ל-20 שנה. בעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל בימי הביניים.

קודם כל מה שלומך?

תלוי ביום. תלוי בשעה. עכשיו בסדר. זו מערבולת נפשית די גדולה כל העסק הזה. לא משהו שאני רגיל לו.

אשמח שתרחיב קצת. 

להרחיב? כתבתי על זה טקסט של אלף פלוס מילה. תמיד החזקתי מעצמי בן אדם די יציב נפשית, אבל השבועות האחרונים הביאו אותי למקומות שלא ידעתי שאני יכול להגיע אליהם. זה שילוב של דברים. שינוי השגרה, המעמסה הגדולה יותר, המצב בארץ ובעולם, גם מה שקורה במערכת הפוליטית, הדרך הצינית שבה גורמים שונים מנצלים את המצב, ובעיקר העדר האופק. אין בינתיים שום תוכנית לחזרה לשגרה, או לפחות לסוג של שגרה, אין אסטרטגיית יציאה ברורה. אני חושש שכשהכל ייגמר לא תהיה כאן מדינה, שיהיה כזה משבר כלכלי שייקח שנים להתאושש ממנו.

ואני מרגיש גם שאין מספיק שיח על הנזקים האחרים של הסגר, על הקורבנות של התגובה לקורונה: אלימות במשפחה, משברים נפשיים, תקיפות מיניות של ילדים, נזקים כלכליים שיכולים להיתרגם בטווח הארוך יותר לאובדן חיים משמעותי, השיח על זה מאוד מוגבל וזה מוסיף לתחושת הייאוש. בכתיבה שלי אני מתעסק לא מעט בכל הנושאים האלו, אבל לא מרגיש שיש לי אימפקט משמעותי.

מה השוני המשמעותי שאתה מזהה בעבודת המערכת בימים האלה לבין השגרה המערכתית?

אני עובד מהבית גם בשגרה, אז קשה לי להגיד מה השתנה בעבודת המערכת. אני יודע שכמעט כולם עובדים מהבית, ורק ממש אנשים בודדים מגיעים למערכת כדי לסגור את העיתון, לעשות דברים שאי אפשר לעשות מרחוק. אבל התקשורת שלי מול העורכים מתנהלת באותה צורה - אימייל, ווטסאפ, טלפון - אז מההיבט הזה אין שינוי.

אבל מההיבט שלי יש לא מעט שהשתנה. יש לנו ילד בן 4, והוא מחוץ למסגרת כמובן. למזלנו, לשנינו יש משרה שאפשר לעבוד בה מהבית. אז שנינו עובדים ואין לנו עניין להפסיק לעבוד (לקחת ימי חופש שהצטברו או לצאת לחל"ת), בטח לא מבחינתי שאני מרגיש שהתפקיד שלי קריטי מתמיד בימים אלו. אז זה דורש הרבה ג'אנגלינג ומאמץ.

אני בד"כ קם ב-6 בבוקר, ומתחיל לעבוד. הבן מתעורר בין 7:30 ל-8:00 אז אני אשים אותו מול הטלוויזיה לשעה ויותר (וגם זה קשה לי, כי ברגיל הוא לא רואה יותר מחצי שעה טלוויזיה ביום, אם בכלל), בזמן שאני מסיים את משימות הבוקר שלי, שאני בדרך כלל מסיים בסביבות 9:00 או 10:00. זה כולל את כתיבת המדור היומי שלי, דו‎"ח טכנולוגי, ידיעות שוטפות בתחומי הטכנולוגי ומשבר האקלים (תחום הסיקור השני שלי), ולפחות פעם בשבוע אני אכתוב גם פיצ'ר לעיתון בנושא טכנולוגיה או משבר אקלים. במקביל בת הזוג שלי מתחילה לעבוד. כשאני מסיים את המשימות בוקר אני עם הבן עד 14:00, 14:30, ואז בת הזוג מחליפה אותי ואני חוזר לעבוד. זה מאוד לחוץ וקשה, וכמובן שמספיקים פחות".

אז אולי זה מלמד אותנו שאפשר כך בשגרה? כבר לא צריכים מערכות גדולות ועמוסות אלא כל אחד בחדרו מול מסך הזום.

על פניו כן, אפשר לעשות את העבודה השוטפת מרחוק. אבל אז מפסידים משהו מאוד משמעותי, הסרנדיפיטי של החברותא. בכל פעם כשאני מגיע למערכת, אני יושב ליד דסק העולם כשאני שם, כמעט תמיד תתפתח שיחה ספונטנית עם תמר טוניק והעורכים שלה, שתוביל לטקסט שלא היה נכתב אם הייתי נשאר בבית. כשכל אחד עובד בנפרד, גם אם עושים שיחות זום וישיבות מרובות משתתפים, אין את האלמנט של מפגשים רנדומליים שמוליד רעיונות חדשות. לא יודע אם הקוראים מרגישים את זה, אבל אני חושב שזה מספק מוצר פחות טוב.

סטיב ג'ובס הגדיר את זה מצוין: "יש נטייה לחשוב שאפשר לפתח רעיונות באימייל או בצ'ט. זה מטורף. יצירתיות מגיעה מפגישות ספונטניות, מדיונים רנדומליים. אתה פוגש מישהו, שואל אותו מה הוא עושה, אומר 'וואו', ובמהרה אתם מעלים כל מיני רעיונות ביחד".

היכן אתה רואה את הממשקים בין נושאי הסיקור שלך למה שקורה עכשיו בחוץ? אקלים, טכנולוגיה – איך לוקחים אותם לכיוון הרלוונטי עכשיו?

אני חושב שבשלב הזה השאלה היא איך לוקחים אותם לכיוונים אחרים. הסיקור של הקורונה משתלט על הכל. פעם אחרונה שכתבתי טקסט משמעותי שלא קשור לקורונה היתה לפני שבועיים, וגם זה היה בכוח כי חיפשתי קצת להתאוורר.

בפועל, כמעט כל מה שקורה עכשיו מתחבר לקורונה. בטכנולוגיה, אני מסקר, בביקורתיות רבה, את הפרות הפרטיות והפגיעות בזכויות האזרח שנעשות בחסות המגיפה. כתבתי לא מעט טקסטים בעקבות הפעלת יכולות הריגול של השב"כ נגד אזרחים. טקסטים שמזהירים מההשלכות שיהיו לכך בעתיד, ומכך שזכויות שנוותר עליהן היום יהיה קשה מאוד להחזיר (ולצערי, גם הזהרתי ממצב כזה בדיוק באמצע פברואר בטקסט שסקר את הריגול הטכנולוגי המתרחב בסין בחסות הקורונה. מצער לראות שעכשיו המהלכים שם משמשים להשראה למה שקורה כאן).

מבחינת משבר האקלים, אני מנסה להכניס את המגפה לזווית רחבה יותר ולסקר את הקשר שלה למשבר: בימים הקרובים יתפרסמו ראיונות וטקסטים שעוסקים בקשר בין משבר האקלים למגיפות, איך הקורונה יכולה לחבל במאמצים להילחם במשבר ועוד.

לעורכים יש קשב בכלל למשהו אחר עכשיו או שהם נסחפים בתחרות הדיווחים המקבילים?

אני עובד מהבית, אז קשה לי להגיד. בהחלט בתקופה הזו דברים שהם הארד קור קורונה ייכנסו לעיתון בקלות רבה יותר. אבל "כלכליסט", לשמחתי וגאוותי, מוביל קו מאוד מפוקח, ביקורתי ולא מעודד פאניקה. אנחנו מנסים לקיים דיון רציני בנזקים הכלכליים והאחרים שנגרמים מהסגר, ומעלים לדיון את השאלה החשובה האם התרופה גרועה מהמחלה. אין את זה מספיק בתקשורת המיינסטרים מחוץ לעיתונות הכלכלית.

מבחינת הכתיבה שלי, נותנים לי יד חופשית מאוד וזה איפשר לי בשבועות האחרונים לחרוג מהשטנץ של טכנולוגי/משבר אקלים. למרות שטור היומי שלי נקרא דו"ח טכנולוגי ניצלתי את הבמה כדי לכתוב על סוגיות רחוקות, כמו משברים נפשיים, פגיעות מיניות בילדים, המצב של עובדים שנמצאים בתחתית הסולם, הקשיים שסובלים מהם בני גיל הזהב. אלו דברים שלא תמיד קשורים לנושאים שמוגדרים כתחום הסיקור שלי, אבל היה לי חשוב לעסוק בהם.

מעניין אולי יהיה לקרוא או לשמוע מה התקופה הזאת עושה לבעלי החיים, לשמורות הטבע.

שאלה טובה. באמת שווה לברר. רק טוב אני מניח, אבל גם אם כן זה זמני.

נראה כאן תמונות של טבע מתפרץ? פילים ברחובות וג'ירפות בקניונים?

לא, אין מצב. מתישהו המשק יחזור לעבודה, ואז השאלה היא מה יעשו בכל התוכניות להפחתת פליטות גזי חממה, שבישראל מוגבלות גם ככה. יש חשש אמיתי שבצל המשבר הכלכלי, המדיניות הסביבתית היא הדבר הראשון שייזנח, וזה יהיה אסון לעתיד האנושות (שגם יביא כמובן להתפרצויות נוספות כמו המגיפה הנוכחית).

מה חסר לך בתור צרכן מדיה בתקופה הזאת? על מה אתה היית רוצה לקרוא או לשמוע?

שני דברים: אחד, סיקור יותר ביקורתי של ההחלטות שנעשות והנזקים שהן גורמות. יותר מדי כלי תקשורת מיישרים קו לא מבקרים מספיק את ההחלטות, לא מעלים שאלות קשות מספיק. שנית, יותר דרישה לתוכנית יציאה מוגדרת, אין מספיק ביקורת על כך שאנחנו תלויים בלימבו, לא יודעים מתי כל זה ייגמר, מה התוכנית לעוד שבועיים, חודשיים, חצי שנה. הכל החלטות מעכשיו לעכשיו.

יש כלי תקשורת שאתה יכול לציין בחיוב במובן הזה? שיש בהם ביקורת הולמת? יש דווקא תלונות שאני שומע על ביקורת יתר, זה עלה בכמה שיחות.

חוץ מ"כלכליסט", אני חושב ש"הארץ" עושים עבודה מעולה גם בדיווח השוטף, גם בהמחשה ויזואלית, וגם בניסיון לתת את התמונה הרחבה יותר. אני מניח שזה גם משהו סובייקטיבי שנובע מכלי התקשורת שאתה צורך והעמדות הפוליטיות שלך. אבל בגדול, אני חושב שכלי התקשורת הגדולים ביותר והפופולריים ביותר לא עושים מספיק על מנת לבקר את המהלכים השונים. זה לא שאין ביקורת בכלל, אבל לתחושתי היא לא מספקת. ובלי קשר, התפקיד של התקשורת הוא לבקר ולשאול את השאלות הקשות, לא להיות אומרי הן של השלטון. במיוחד במצבי חירום כמו זה הנוכחי.

 לסיום - נקודה אופטימית אחת שאתה רואה בכל מה שקורה עכשיו?

בסופו של דבר, גם זה יעבור. מתישהו נחזור לשגרה, או לסוג של שגרה. בעוד שבועיים, או חודש או חצי שנה, אולי יותר, אבל זה יקרה. מצד שני, כשנחזור לשגרה זה יהיה לכלכלה מרוסקת ולעולם שפחות מצויד להתמודד עם המשימה החשובה והמורכבת בתולדות האנושות: משבר האקלים. אז גם בנקודה האופטימית הזו יש לא מעט חלקים שחורים.

בונוס: ארבע המלצות מדיה לימי הבידוד

1. "מסע בין כוכבים: פיקארד". בתקופה חשוכה זו של חוסר ודאות ועמימות מוסרית, יש אדם אחד שעדיין מייצג את כל מה שטוב ומוסרי ביקום, ושיודע מה הדבר הנכון לעשות. מרחיקי לכת יכולים גם לחזור ל"מסע בין כוכבים: הדור הבא" בנטפליקס.

2. "Humble Pi" מאת מאט פרקר - ספר שסוקר טעויות היסטוריות שקשורות למתמטיקה, או לחוסר הבנה של מתמטיקה. מצד אחד מעשיר ומרחיב דעת, מצד שני אסקפיסטי לחלוטין ומאפשר להתנתק מהמצב

3. עונה 40 של "הישרדות" האמריקאית - מחזירה למסך את הזוכים הבולטים ביותר מ-20 השנה האחרונות ועדיין במיטבה. ושוב, דרך מעולה להתנתק ממה שקורה בחוץ ולהירגע. הייתי מוסיף גם את "האח הגדול", אבל העונה כבר לקראת סיום.

4. כאן התלבטתי בין כמה דברים, אז פשוט אשים את כולם: מגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק", הפסקול של "המילטון" ו"כוכב האהבה" של ארקדי דוכין מ-1998, שגיליתי עכשיו מחדש והוא חדשני ורלוונטי לא פחות משהיה לפני יותר מ-20 שנה.