ציבור שלם, הישראלים דוברי הרוסית בישראל, סובל מהדרה מתמשכת מהשיח התקשורתי. ההדרה מתחלקת לשתי רמות: הרמה הראשונה היא זו של העיתונאים – קשה למצוא שמות רוסיים בקרב מגישי, עורכי וכתבי ישראל. וכשמוצאים אחד או אחת כאלה, לא פעם הם יהיו מופקדים על "המגזר" – כתבים לענייני רוסים ופרשנים שנשלפים מהאחסון כשרוצים לדבר על פוטין.

גם לי, ככתבת לענייני ערבים ומזרחנית, אמרו לא פעם: "אנחנו רוצים שתבואי, אבל שתדברי על העלייה, או על המשבר באוקראינה", למרות שבמקצועי אני מזרחנית ובמהלך כל הקריירה שלי בתקשורת סיקרתי ענייני פלסטינים ואת העולם הערבי.

כך קרה גם לא פעם לרבים מעמיתי. בזמנו פוטרה נטשה מוזגוביה, שהגישה במשך תקופה קצרה את "חמש עם", לכאורה משום שהצופים התלוננו על המבטא שלה. האם המבטא, או שם שנשמע "רוסי", יכולים להיות מחסום בקבלה לעבודה או לתפקיד מסוים במדינה שכולה קליטת עלייה?

היום, 30 שנה אחרי שהחלה העלייה הגדולה מברית-המועצות, אנו רואים את תחילתו של השינוי, אך השילוב האמיתי עדיין רחוק. בעת כהונתי בכנסת פניתי לתאגיד השידור הציבורי ולמועצת הרשות השנייה לגבי שאלת הייצוג, שאף מופיעה במפורש בחוק. נאמר לי שלא מדובר ב"עניין שנמצא גבוה על סדר היום". כלומר, גם כאשר החוק קיים, הבכירים למעלה לא מרגישים שהם מחויבים לו.

הרמה השנייה היא הייצוג התקשורתי, זו של המרואיינים והפאנליסטים. בכך, אין הרבה הבדל בין דוברי הרוסית לאזרחי ישראל הערבים. ערוצי הטלוויזיה והרדיו מעלים את דוברי הרוסית בעיקר כאשר דנים בסוגיות ייחודיות של המגזר. נראה שיותר נוח להעלות לשידור מרואיינים עם שמות כמו עדי ואבי, במקום בוריס או ליאוניד. לא משנה מה הרקע שלך ובמה אתה עוסק – אם אתה דובר רוסית, יעלו אותך לשידור כאשר מדובר בנושאים "רוסיים" ולא בנושאים כלליים כגון יוקר המחיה, קריסת מערכת הבריאות, פוליטיקה ישראלית ועוד.

וזה עוד התרחיש הטוב. בתרחיש הגרוע יותר ידונו על הנושאים האלה ללא נוכחות כלשהי של דוברי רוסית. מרואיינים ופאנליסטים שלא יודעים רוסית ינתחו מה שקורה במדינות ברית-המועצות לשעבר בלי להבין מלה ממה שנאמר בהן, או יפרשנו את הרחשים ב"מגזר" כאן בישראל בלי ממש להכיר את אנשיו – ואפילו בלי יכולת בסיסית להיחשף לשיח בשפה הרוסית ללא תיווך.

התופעה הזאת קיבלה ביטוי מהדהד רק לפני כמה שבועות, עם הסקנדל שעורר הרב הראשי יצחק יוסף, שדיבר על המוני העולים ה"גויים", ה"קומוניסטים" ו"שונאי הדת" שהולכים לכנסייה ביום ראשון. כצפוי וכמתבקש, התקשורת געשה ורעשה וערכה אינספור דיונים על האמירות המעליבות. היו משתתפים שמתחו ביקורת על הרב, והיו כאלה שתמכו בו. אבל רוב הזמן, השיח התבצע בלי לתת ייצוג כלשהו לעולים עצמם.

במקרים כאלה, הייצוג הוא רק חלק מהבעיה. גם איכות השיח נפגמת. חלק לא קטן מהישראלים שעלו ממדינות דוברות רוסית הם באמת לא יהודים – מבחינה הלכתית, או כהגדרה עצמית. כשהדיון מתרכז בעלבון, ונעשה בלעדיהם, נעדר ממנו קול חשוב. אפשר היה לשאול אותם, למשל, האם הם חשים שייכות לעם היהודי, מה החיבור שלהם לישראל, האם הם באמת "קומוניסטים שנוהגים לבקר במנזרים" וכו'. מדיון כזה אפשר היה ללמוד הרבה דברים חדשים על החברה הישראלית.

זה נשמע בסיסי, אבל זה לא קורה. במקרים רבים, העיתונאים בכלל לא יודעים איך לאכול את הביקורת. קחו למשל מקרה שקרה לא מזמן, אחרי פרסום "רשימת הצעירים המבטיחים" של "גלובס".

העיתון הכלכלי גיבש מעין נבחרת של 40 מצליחנים מתחת לגיל 40, משלל תחומים ומגזרים. מרינה קיגל עיינה בה, והעירה: "נראה שכל הרוסים – לייט-בלומרים. בחיי שאני לא מתערבת בשיקולי הבחירה, אבל אני בטוחה שאפשר היה למצוא איזה שניים-שלושה". שי גולדן, אחד העורכים, קרא לה "הזויה" והשווה את הביקורת המתבקשת על הדרת 15% מהאוכלוסייה לאי-מתן ייצוג ל"פעילי זכויות עדשים ומנגו" ו"גברים אשכנזים ששמם הפרטי צביקה".

בעיני רבים בישראל, אין בטענות הללו ממש, כנראה בגלל התפיסה שאומרת שאם אתה לבן – אתה חלק מהאליטה הפריבילגית. אך העולים ממדינות ברית-המועצות לשעבר שהגיעו ארצה עם מאה דולר בכיס וללא קשרים, קרובי משפחה או חברים, ועברו כאן את חבלי "הקליטה הישירה", אינם אליטה ואינם פריבילגיים. בינתיים, מדובר באוכלוסיית מהגרים לכל דבר ועניין, גם אם קוראים להם בשם הנעלה "עולים".

האם בעוד שניים-שלושה דורות העלייה הזאת תיטמע לגמרי בחברה הישראלית, ואז גם לא יהיה צורך בהתייחסות ספציפית למגזר הזה? כנראה. אולי אז גם ייעלמו הגזענות, האפליה וההדרה. אבל כדי שזה באמת יקרה, התקשורת צריכה קודם כל להכיר בבעיה, ואז להפשיל שרוולים ולטפל בה.

קסניה סבטלובה היא עיתונאית, מזרחנית וחברת-כנסת לשעבר מסיעת המחנה-הציוני