(צילום: ציפה קמפינסקי)
פעם היו אומרים שעיתון הוא כמו נעלי בית, קריאתו היא הרגל מבוסס ולכן אסור לחולל בו שינויים פתאומיים. האינטרנט מחק את הדימוי הזה. הרגלי צריכת המידע השתנו. הנאמנות לנעלי הבית הומרה בשיטוט סתמי בכפכפים. אתרי אינטרנט, כמו תחנות רכבת הומות, מזמינים את העין לרוץ. קצת חדשות, פתאום איזו כריזה, פרסומת, רפרוף על טקסט, מבט לצדדים, סרטון קצר, המולה. כעת, בשלב האבולוציה השלישי, באות האפליקציות ומנסות להשיב לעיתונים את מעמדם הביתי, האינטימי, על מסך הטאבלט האישי.
עם השקתה של אפליקציית "ידיעות אחרונות", לכל העיתונים הישראליים יש אפליקציה, כזו או אחרת, לאייפד. "ידיעות אחרונות", "כלכליסט" ו"גלובס" השקיעו באפליקציות מאמץ ניכר, והם מגישים עיתונים מעוצבים עם אפשרויות אינטראקטיביות. "הארץ" הסתפק בגרסה רזה, רשימתית, הדומה להגשת הידיעות באתר העיתון. "מעריב" ו"ישראל היום" מציעים גרסאות PDF של הגליונות המודפסים. מנקודת המבט של נעלי הבית לא בטוח שזו טעות.
בגדול, השימוש באפליקציות הוא לעת עתה חתיכת סרבול. הורדת גיליון אורכת זמן רב יחסית, וההמתנה לא ממש משתלמת, כיוון שבסופה מגיע עיתון יומי. אם נכנסת אליו לפנות ערב, קיבלת מידע ישן. ביום ראשון בערב קראתי באחת האפליקציות שנובק ג'וקוביץ ישחק בגמר אליפות אוסטרליה נגד אנדי מארי, בעוד שבאותה השעה ג'וקוביץ כבר ניצח את מארי והפך לראשון שזוכה באליפות אוסטרליה שלוש פעמים ברציפות. אבל התמונות יפות. מסך האייפד אוהב תמונות. גם איורים וקומיקס נראים עליו נפלא. ברם, האפליקציות של העיתונים הישראליים אינן מנצלות מספיק את העובדה הזו.
גם האפשרויות האינטראקטיביות עדיין לא מנוצלות באופן משמעותי. גלריות התמונות עובדות נהדר וכך גם סרטוני הווידיאו המשובצים במודעות, אבל כשזה מגיע לידיעות חדשותיות, זה ברוב המקרים מאולץ. ידיעה על מסיבת עיתונאים עתידית של פייסבוק, ב"כלכליסט", כוסתה בשבוע שעבר בתמונה של מארק צוקרברג. כדי לקרוא את הידיעה התבקש הקורא להסיט את התמונה חלק אחר חלק, במורד הטקסט. המשחק נחמד, אבל המאמץ מיותר יחסית למידע חסר החשיבות.
מתוך האפליקציה של "ידיעות אחרונות" (צילום מסך)
דיווח על מהומות במצרים הוגש ב"ידיעות אחרונות" על פני תצלום אווירי מרשים. הקורא הוזמן ללחוץ על נקודות מסומנות כדי "לראות את המהומות ברחבי מצרים". לחצתי על סימן, קיבלתי ריבוע אדום שבו נכתב: "איסמעליה. משרד של האחים-המוסלמים הוצת במהלך הפגנה". מלים. יכולתי לקרוא אותן במהירות בלי כל הלחיצות האלה. אם הייתי משלמת על האפליקציה – מה שיידרש לעשות בקרוב מי שיהיה מעוניין בה – זה היה מרגיז אותי.
האפליקציות נחוות כמו איים של עולם ישן. במתכונתן הנוכחית, הן מזכירות מפגש עם עיתון ישראלי במהלך ביקור בחו"ל. העניין הזה עבר מהעולם. עם כל הכבוד למאמץ שמושקע ביצירת אפליקציה, היא בסך-הכל גינה סגורה של מידע מוגבל יחסית לעיתון המודפס, ובוודאי שיחסית לאתרי האינטרנט. השיטוט נעים, הקריאה נוחה מאוד, אבל החוויה לא מספקת.
הייתי רוצה להאמין שאלה רק חבלי לידה, אבל נדמה לי שאין מה לבנות על התינוק הזה, בטח שלא מבחינה מסחרית. בבגדים האלה הוא לא יגיע רחוק.
אם מורידים מהטכנולוגיה את הילת יחסי-הציבור המשווה לה סקסיות נחשקת, מגיעים בסופו של דבר לחנות (אייטיונז) שמחלקת, ובקרוב כאמור תמכור, עיתונים קטנים. שאלה: האם מי שלא קונה עיתון יקנה עיתון קטן? שאלה מעניינת יותר: האם אדם צעיר נטול הרגלי קריאה של עיתון מודפס ירצה לקרוא מידע המוגש במתכונת של עיתון מודפס, מה גם שבאותו המכשיר הוא יכול לגלוש באינטרנט?
קראתי פעם מאמר שהציע הצעה מעניינת: להסתכל על האינטרנט לא כמדיה, אלא כמקום. כיכר עולמית גדולה שכולם נמצאים בה. כל אחד עם ענייניו. על-פי האפליקציות של העיתונים הישראליים, די ברור שנקודת המבט הזו לא נלקחה בחשבון. בעלי העיתונים כאילו אמרו לעצמם, כולם שם, אז גם אנחנו חייבים. אבל מפתחי האפליקציות חשבו על עיתונים במתכונתם המוכרת. האם זו הדרך הטובה ביותר לבוא לידי ביטוי בכיכר האפשרויות הבלתי מוגבלות? האם מבנה ומראה של עיתון מודפס הם הניצול המוצלח ביותר של האפשרויות שהטכנולוגיה מספקת?
בשלב הזה של חיי התקשורת, העיתונים רצים כמו כולם אחרי אופנות, ובוחרים להיות סופרמרקטים של מידע, בידור ומכירות. כך גם באפליקציות שלהם. במירוץ האכזרי הזה הם שוכחים את יתרונם הגדול: ייצור והגשה של תוכן מבוסס ואחראי. כשהם יתחילו לממש את היתרון הזה, בתצורה עדכנית, אשמח לשלם על אפליקציה. גם, דרך אגב, אם היא תהיה בפרינט.
עוד על אפליקציות האייפד של העיתונים
לא משהו שונה לגמרי / יובל דרור
האפליקציה לאייפד של "ידיעות אחרונות" עושה חשק לעוד, אבל לא מספקת אותו עד תום
הרתיחו את הקפה / אסף צימרינג
לעומת גרסאות מחשב הלוח של "גלובס" ו"דה מרקר", אפליקציית האייפד של "כלכליסט" מציעה חוויית קריאה ייחודית