ביולי 2009 מלאו ארבעים שנים למשימתה ההיסטורית של החללית אפולו 11, שנחתה על הירח. האירוע ההוא היה ללא ספק אחד ההישגים המדעיים והטכנולוגיים החשובים ביותר של המאה העשרים. בעקבותיו התקבע מעמדה של נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, כמותג תרבותי שפרסומו משתווה לזה של דיסני ושל מקדונלד'ס.
אולם בשנים האחרונות חל פיחות חריף ביוקרתה של נאס"א, בייחוד כתוצאה משני האסונות המהדהדים של התרסקות מעבורות החלל צ'לנג'ר ב-1986 וקולומביה ב-2003. דומה כי לאחרונה סופגת סוכנות החלל בעיקר דיווחים שליליים, ואפילו לועגים. וכאילו לא די בכך, ביום חמישי האחרון (16.7.09) דיווחה נאס"א כי סרטי הצילום המקוריים של הנחיתה על הירח נמחקו, כתוצאה מטעות.
שנת הארבעים לנחיתה על הירח היא, אם כן, לא רק מאורע משמח לסוכנות החלל, אלא גם יום של חשבון נפש וחיבוטים רבים.
צוות החללית אפולו 11. משמאל: ארמסטרונג, קולינס, אלדרין (צילום: נאס"א)
"משפחת סימפסון" אמרה את זה כבר קודם
אחד הפרקים הזכורים ביותר של הסדרה "משפחת סימפסון", שכותרתו "הומר בחלל" ("Deep Space Homer"), מציג סצינה של שיגור שגרתי של מעבורת חלל. את שידור הטלוויזיה של השיגור מלווים בדברי פרשנות שני קריינים משועממים, המנסים (ללא הצלחה יתרה) להכניס מעט התרגשות לאירוע. "מטרת המשימה הזאת באמת מחשמלת", אומר אחד הקריינים. "נכון מאוד, תום", משיב חברו, "חלק הארי של המבצע יוקדש למחקר על השפעתו של חוסר כבידה על ברגים קטנטנים". "לא ייאמן", אומר הקריין הראשון, "ולזה יכולים להיות ממש מיליוני יישומים כאן בכדור הארץ – החל בבניית שעונים וכלה בתיקון שעונים!".
בעקבות המשדר מחליטים בכירי נאס"א שצריך לעשות משהו, ומהר. הבעיה: נתוני הצפייה בשיגורי מעבורות החלל נמוכים מאי-פעם. כדי לשפר את הרייטינג העלוב מחליטים בנאס"א לשלוח לחלל "אדם פשוט", ולמשימה נבחר כמובן הומר סימפסון, שאין פשוט ממנו. הומר עובר סדרה של מבחנים, ובסופו של דבר נשלח למשימה יחד עם שני אסטרונאוטים (את אחד מהם מגלם, בקולו, האסטרונאוט באז אולדרין, שותפו של ניל ארמסטרונג לנחיתה המקורית על הירח).
הפעם שיגור המעבורת מוכתר כהצלחה גדולה. "נתוני הצפייה בשיגור הם הגבוהים ביותר זה עשר שנים", מכריז אחד מעובדי נאס"א בחדר הפיקוד המלא כל כולו מחשבים ומסכים. "ומה מצבה של המעבורת?", שואל אחד המדענים. "אנ'לא יודע", משיב העובד, "כל הציוד הזה נועד רק למדוד רייטינג".
דמותו של הומר סימפסון (במרכז), מתוך הפרק "הומר בחלל" (צילום מסך)
"הומר בחלל", ששודר לראשונה בפברואר 1994, חשף בעיה ממשית וחמורה שנאס"א מתמודדת עימה. נתוני הצפייה הנמוכים של שידורי שיגורי המעבורות הם רק חלק קטן מהקושי. חמורה בהרבה היא העובדה שהציבור האמריקאי (והעולמי) מתעניין הרבה פחות בנאס"א ובמשימותיה, והדעה הרווחת היא שתוכנית החלל האמריקאית מבזבזת לשווא את כספי משלם המסים.
בעוד שלפני ארבעים שנים נתפסה הנחיתה על הירח כביטוי (מוצדק) לעליונותה הטכנולוגית של ארצות-הברית על פני ברית-המועצות (שעד לאותו רגע הובילה במירוץ החלל, עם שיגורים ראשונים של לוויין לא-מאויש ושל אדם לחלל), כיום תוהים רבים לשם מה יש להוציא כסף רב כל-כך על משימות שתכליתן אינה ברורה.
העיתונות, שפעם היתה נלהבת לשתף פעולה עם מיזמיה של סוכנות החלל, הפכה את עורה, וכיום היא אינה נרתעת מלמתוח ביקורת על נאס"א ופגמיה, ואף ללעוג לכשלונותיה. שיגורי מעבורות החלל אינם מעסיקים עוד את העיתונות כבעבר, אבל כשלונותיה של נאס"א דווקא זוכים, מטבע הדברים, לכותרות גדולות.
אילן רמון וניסויים באבק
הישראלים זוכרים היטב את אסון המעבורת קולומביה, שבו נהרג טייס חיל האוויר אילן רמון. בניגוד לעמיתיהם האמריקאים, העיתונאים בישראל לא התייחסו לשיגור הקולומביה, שעל סיפונה היה "האסטרונאוט הישראלי הראשון", בציניות או בשעמום. נהפוך הוא: רמון הפך לגיבור תרבות ישראלי עוד לפני מותו בטרם עת, ותקוות רבות נתלו במשימתו.
הבעיה העיקרית היתה שרק מעטים הבינו מהי בעצם משימתו של רמון ולאיזו תכלית נשלח האסטרונאוט הישראלי הראשון לחלל. רמון היה אמור לפקח על ניסוי שמטרתו לבחון את השפעתם של חלקיקי אבק זעירים (המכונים "אירוסולי אבק") על שינויים אקלימיים. כמו כן היה רמון מופקד על עריכת שישה ניסויים משניים נוספים, שאחד מהם, כך סופר בהרחבה באמצעי התקשורת הישראליים, תוכנן על-ידי תלמידי בית-הספר אורט קריית-מוצקין.
פריצה לשידור ברשת CNN בדיווח על תקלה בנחיתת מעבורת החלל קולומביה. 1 בפברואר 2003 (צילום מסך)
ניכר היה בעיתונות הישראלית שהיא מתקשה להסביר לציבור את חשיבותם המדעית של הניסויים האלה, ומדוע נדרש שיגור מעבורת חלל – שעלותו מגיע למיליארדי דולרים רבים – כדי לחקור אבק. תחת זאת העדיפה התקשורת להתמקד בפרטים סמליים, שחשיבותם המדעית פחותה בהרבה: בייחוד דיברו על החפצים שייקח רמון למסעו בחלל החיצון, ובכללם דגל חיל האוויר, נס נשיא המדינה, חולצת טי של ארגון הנשים באדום, העוסק במניעת תאונות דרכים, ודגלון של בית-הספר בליך ברמת-חן, שבו למד רמון (כאן ניתן לקרוא ראיון מפורט שהעניק רמון לעורך האתר "הידען", אבי בליזובסקי).
אין בכל זה כדי לומר שהניסויים שערך רמון היו מיותרים לחלוטין, אלא שקשה מאוד להסביר (ולא כל שכן להצדיק) את עריכתם, לאור העלויות העצומות שלהם (האם באמת נדרש לשם כך אסטרונאוט בשר ודם? האם לא ניתן היה להסתפק בכלי טיס לא-מאויש?).
אשר על כן מצאו עצמם עיתונאי ישראל במצוקה דומה לזו של עיתונאי ארצות-הברית זה שנים רבות: לטיסות החלל אין עוד ערך חדשותי של ממש, ומשום כך העיתונאים אנוסים לעסוק בצדדים הטריוויאליים של המשימה, ובכלל זה באסטרונאוטים עצמם ובאישיותם. נראה שנאס"א הבינה זאת היטב כבר לפני זמן רב, ובדומה למה שתואר ב"משפחת סימפסון", צורפה לצוות המעבורת צ'לנג'ר שרון כריסטה מקוליף, "אשה פשוטה", מורה לאזרחות מניו-המפשיר, שתלמידיה מיררו בבכי כשחזו בהתרסקות המעבורת (תמונה ששודרה במהדורות החדשות ברחבי העולם שוב ושוב).
אז יש חיים על המאדים?
נוכח כשלונותיה הרבים של נאס"א (ובהם התרסקותן של שתי המעבורות), התעורר חשש ממשי שתמיכתו ההולכת ומידלדלת של הציבור האמריקאי בתוכנית החלל תביא לקיצוץ נרחב בתקציבה, ונולד צורך לשכנע את הקהל בנחיצות התוכנית. אלא שמשימה זו אינה פשוטה כלל, היות שיש ספק גדול אם תוכנית החלל, הכוללת שיגורים מאוישים, אמנם נחוצה.
לוויינים לא-מאוישים משוגרים לחלל ללא הרף, ואין שום צורך לשכנע איש בחשיבותם. הלוויינים משמשים לצרכים רבים, החל בביון וכלה בתקשורת מסחרית. יש גם חלליות לא-מאוישות הנשלחות אל החלל כדי להביא תמונות ממערכת השמש ומחוצה לה, ויש כמובן גם טלסקופ החלל האבּל, המשמש לעריכת מחקרים חשובים באסטרונומיה.
אבל לעומת כל אלה כלל לא ברור אם יש נחיצות כלשהי במשלוח של בני-אדם לחלל, בייחוד משום שרוב המשאבים המושקעים בטיסות המאוישות מוקדשים לשמור על האסטרונאוטים בחיים (הפיזיקאי וסופר המדע רוברט פארק הביע ספקות מסוג זה בספרו "מדע הווּדוּ", "Voodoo Science"). וכשהמשימה נכשלת – כמו במקרים של הצ'לנג'ר והקולומביה – מדובר לא רק בהפסד של מיליארדים, אלא גם באובדן מיותר של חיי אדם.
ביום השנה הארבעים לנחיתה על הירח, עתידה התקציבי של נאס"א לוט בערפל. כהונתו של הנשיא בוש היתה רעה למדע, ורבים תולים תקוות גדולות בנשיא הטרי אובמה. אלא שבמצב הכלכלי הנוכחי עדיין לא ברור עד כמה יתמוך אובמה, אם בכלל, בתוכניתה החדשה של נאס"א, המבקשת כעת להנחית חללית מאוישת על כוכב הלכת מאדים.
מבצע מסוג זה יהיה יקר לאין ערוך מכל המבצעים שקדמו לו, וגם בעניין זה יהיה על נאס"א והעיתונות העולמית להתמודד עם שאלת השאלות: לשם מה זה נחוץ בכלל? בנאס"א הבינו כבר מזמן שהקרב האמיתי על התקציב מתחולל בשדה הייצוג והדימוי, כלומר בתקשורת. זה כמה שנים שסוכנות החלל מטפטפת לעיתונות רמזים על מציאת עדויות לכך שבעבר התקיימו חיים פרימיטיביים במאדים; כל העדויות הללו הכזיבו עד כה (אין ראיות לקיומם של חיים על המאדים, בעבר או בהווה), והמוניטין של נאס"א נפגעו במידה רבה גם מסיבה זו.
המאבק התקשורתי שתנהל נאס"א סביב משימת המאדים יהיה קשה ומר, והצלחתו תלויה בעיקר ביכולתה של סוכנות החלל למצוא נתיבים מחודשים ללבו של הציבור. יחסיה של נאס"א עם התקשורת יהיו גורם מכריע בניסיון זה, שיהיה ללא ספק מן הגדולים והחשובים בתולדותיה.