1. עוני עונתי, עוני חגיגי
מסורת היא בתקשורת הישראלית, לנצל את הימים שלפני החגים, ובראשם את חגי חשבון הנפש שבין כסה לעשור, כדי לדווח על מצב ה"עוני" ולהעניק חסות למבצעי תרומות מזון לחג. "אלפי עובדים ברשויות המקומיות לא יקבלו שכר", "חג עצוב", "בגדי החג של משפחות המצוקה", אלו מקצת ממאגר הכותרות סוחטות הדמעות המחכות במחסנים ונשלפות לקראת החג, החג שכמו נולד — על שולחנו החגיגי ובגדיו החדשים – להזכירנו את "הבעיה", ולהתריע, ולחזור ולהתריע כי מבצעי ההתרמה אינם תחליף למדיניות ממשלתית וכו'. הכל, הכל מסכימים עם כתבינו האמפתים לענייני רווחה/כלכלה כי את הבעיה שלא נולדה אתמול צריך לפתור, ובהקדם, ומן השורש – כדי שעד החג הבא...
חיים על קו העוני ומתחת לו הוא מצב מחפיר ובלתי נסלח, בכל תקופה. העיתונות, בעצם הסיקור הרחב שהיא מעניקה לנושא בימי חג, חוטאת בהצגת הבעיה.
2. הבהלה לחג
העיתונות לוקחת חלק גם ביצירת הבהלה, בהיותה חלק ממנגנון הפצת תרבות החג הישראלי. "שולחן החג", "סל המזון לחג", "ביגוד לחג", "מתנות לחג" – לצירופי המלים הללו של לשון הבורגנות יש כוח מעצב מציאות. "נתקעתם בלי עוזרת בית לפני ראש השנה? אתם בבעיה", זועקת כותרת ב"ידיעות אחרונות" (דוד רגב, 27.9.05); "ארוחת חג על שולחן מפלסטיק", מתפלץ nrg, אתר האינטרנט של "מעריב", מסיפורו של עובד המועצה הדתית (גיל חורב, 27.9.05); ובאותו יום, בחדשות בערוץ הממלכתי, מיחצנים מיזם תרומת "בגדי חג" ("לפחות יהיה משהו חדש ללבוש בחג"). לא זו בלבד שמושגים אלה דוחקים הצדה את מהותו של החג העברי ופורקים אותו מנכסיו הדתיים והתרבותיים, הם מציבים משוואה שלפיה, אין כסף — אין חג. איך הוכרז באותה מהדורת "מבט"? "ישראלים נאבקים על הזכות לחגוג". החג העברי החדש, החג המסולף, החג שאינו מצווה אלא זכות, הופך לעוד סמל סטטוס. מי שיש לו, זולל וקונה, מי שאין לו, "לא יכול להסתכל לילדים בעיניים". הנהי על מצב החסר של "תרבות העוני" הופך לשופרה של דת הצריכה.
3. בגדי החג של הידוענים
בהפצת המוסכמה שלפיה אין חג בלי בגד חג עוסק גם מוסף "הארץ" (30.9.05). המוסף, המגדיל מדי שבוע את מספר אנשי העשירון העליון/ידוענים המתארח בין עמודיו, מציין את ראש השנה בפרויקט אופנה מיוחד: "ההופעה הכי טובה שלי" — ידוענים מתלבשים במיטב מחלצותיהם ומספרים מה ילבשו לחג. היקף הפרויקט: לא פחות מתשעה עמודי צבע ועשר אושיות מתלבשות – זמרת, סופרת, עיתונאי, יזם, "אשת קריירה", שחקנית, אמנית, דוגמנית, איש הייטק ורוקיסט. כדי למנוע תרעומות ונזיפות מצד אותם קוראים חושבים־מדי־כבדים־חתיארים־
מנותקים־עוכרי־שמחות, העשויים להתקומם נגד הקו האסקפיסטי הבוטה של העיתון, מקדים עמית שהם, עורך הפרויקט, להשיב אש: "זהו לא פרויקט צבע!", כך הוא מכריז (טייק־אוף על המקטרת של מגריט...), "זה סיפור אנושי". אל מי שעדיין לא שוכנע, ניתכת ארטילריית ביקורת התרבות: "אופנה היא ההכרח להיות מישהו", "בגדים הם החופש להיות אתה", "גם אדישי המראה, כמו הגנדרנים ואניני הטעם, מבינים שיש משהו בהופעה החיצונית שהוא כל כולו הם ורק הם, משהו שלא קשור לדיקטטורה של הכלל אלא לאוטונומיה של הפרט".
"אוטונומיה של הפרט" הוא מושג חמקמק, אך רשימת פרטי הלבוש של משתתפי הפרויקט קונקרטית: "חולצה יקרה מזארה", "גופייה משינקין", "רדיד משדה תעופה", "חולצה של הלמוט יאנג שקניתי בניו־יורק כשהייתי נורא עשיר", "חצאית שהחיפוש אחריה ארך חודש שלם", "חולצה של דולצ'ה וגבאנה", "שמלה של רוברטו קוואלי", "שמלה מניו־יורק", "שמלה מלונדון ב־15 ליש"ט, שזה כלום", "חליפה מחנות וינטאג' בלונדון ב־85 ליש"ט". רק צדקת אחת, "אמנית מבריקה ועולה חדשה", מתגאה בשמלה עם יהלומים מזויפים מרחוב ביאליק ברמת־גן, ש"יש בו דברים טובים וזולים".
כאשר מציבים את הרשימה הזאת אל מול הטקסט של עמית שהם, הוא הופך באחת לסוס טרויאני המאפשר קריאה ביקורתית של הפרויקט (אף כי אינני משוכנעת כלל כי זו כוונתו המקורית), המוציא מארונותיה של האליטה הכלכלית/תרבותית כמה השקפות עירומות ובלתי מחמיאות באשר לקשרים שבין האדם לבין מה שמכסה אותו. בין אם משתתפי הפרויקט בחרו במכוון לנפנף בפריטי לבוש יקרים שנרכשו בבירות העולם, או שאכן הסגירו בתום־לב את תכולת ארונות הבגדים שלהם, עצם ההסכמה לקחת חלק בפרויקט היא בבחינת הצהרה.
גיליון 59, נובמבר 2005