עוטה בלייזר נונשלנטי יצא עמנואל רוזן לשליחות קטלנית מטעם "בלייזר תובנות": לתפוס שיחת גברים עם סחבק, אהוד אולמרט, ראש הממשלה, ואחר-כך לרוץ לספר לחבר'ה: "נכון שאולמרט, יחד עם אחרים, חירבן לנו את מלחמת לבנון [...] אבל גם רבין חירבן לנו את הסכמי אוסלו, ושרון את ההתנתקות, וביבי וברק לא הפסיקו לחרבן [...] ואולמרט", הוא מסכם, "הוא אולי לא באמת ראש ממשלה טוב. לגמרי לא. אבל גם לא כל-כך גרוע. בואו נסגור על מדיום. מדיום רייר".

כך, באמצעות דימויים אנאליים-אוראליים, מצייר רוזן לא את תווי פניו של ראש הממשלה כפי שלא הכרנוהו (קלישאת מגזינים), אלא את דיוקנו העצמי שלו ככתבן משת"פ כפול: משתף פעולה עם ראש הממשלה ומשמש לו יחצן, ומשתף פעולה עם השיטה של עיתונו, המכוון אל המכנה המשותף (הגברי) הנמוך ואל הנקבים המשותפים הנמוכים: הפה, פי הטבעת ("בית"ר נראתה במשחק הזה כמו אדם שחווה יציאה נעימה אחרי עצירות ממושכת") ובהמשך (ועל כך בהמשך!) גם חור הזין הממשלתי.

חלק מן הצחנה העולה מן הראיון הוא אותה צחנה צהבהבה מוכרת הנודפת דרך קבע מכתבות מציצניות-לקקניות מסוג "ראש הממשלה בנעלי בית". כתבות "דיוקן אזרחי" שכאלה תכליתן לשכנע את הקורא בהיותו של המורם-מעם אדם כמונו ("חוץ מדירת שלושה חדרים בתל-אביב אין לי כלום") ; גם כשאינן יזומות על-ידי יחצנים, הן אינן יכולות – מעצם מהותן – שלא להיות שירות יחצני. אם להקיש מן המלים הרבות שמקדיש המראיין לעניין זה כבר בפתיח ("איך עמנואל רוזן יכול לנסח את זה בלי למעול בתפקידו כאיש תקשורת שמאלני עוכר ישראל מניאק?"), נראה כי הוא, כמו בוודאי שולחיו למשימה, מודע לכך ("בלייזר", לעומת המגזינים המקבילים לנשים, מתאפיין בקו עריכה שוביניסטי-מודע-לעצמו).

אבל גם הקורא המורגל לצחנת ההימנעות משאלות נוקבות או לזו הנודפת מפגרים ממוחזרים דוגמת "אהוד כאוהד בית"ר ירושלים", "אהוד סב מתגעגע" או "תעשי לי קארה" (אהוד לספרית האישית) יתקשה לעכל, א-פרופו דימויים גסטרו-קולינריים, את סגנון ההגשה של רוזן. הרעה החולה הראשונה שבה לוקה הטקסט היא פמיליאריות-יתר-טורבו-סחבקית המולידה ביטויים כמו "האקס המיתולוגי דן מרגלית" או "ביקור מעיק נוסף של קונדי רייס". הביקור, יש לומר, איננו נושא בפני עצמו, אלא רקע לדיון בענייניו הכדורגלניים של ראש הממשלה, וכך מוצגת העבודה המדינית – מנגד לעסקי הכדורגל – כטרדה. הייתכן שזהו טקסט ציני אירוני? "כל ההיבט השוביניסטי של העיתון נעשה בקריצת עין שצריך להיות עיוור או טיפש כדי לא לראות אותה", אמר סגן העורך תומר קמרלינג לגילי דרוב-היישטיין ("העין השביעית", מרץ 2005). לטעמי, אם היה כאן ניסיון לאירוניה, הרי שזו מתעמעמת ונעלמת על רקע ההלצות הנבובות, הפרגונים המפורשים וההקבלות הוויציות.

ההקבלות הללו, שהן הרעה החולה השנייה של הטקסט וממאפייניה של כתיבה מקומונית בכלל, משוות, לדוגמה, בין החרטה על "החיבור בין בית"ר לכסף הגדול" לזו על "השידוך ההזוי בין פרץ למשרד הביטחון", או בין "הפריצה של מיכאל זנדברג לרחבת השער" אל "הפריצה שפחות הצליחה לבנת ג'ביל" – ושוב, למרבה הצער, החיבורים הללו, בין העיקר והטפל, הטרגי וההבלותי, אינם חלק ממהלך אירוני מחושב, אלא תוצר של מחשבה ויצית, הומור ירוד ואטימות רגשית.

"אין לנו יכולת להיות עיתון תחקירים, אבל אנחנו יכולים להיות מצחיקים, שנונים, מקוריים וסקסיים", אמר עורך "בלייזר" ליאור נעמן לדרוב-היישטיין. החרה החזיק אחריו סגנו: "זו מחמאה אדירה להיות פק"ל שירותים. אנחנו רוצים להיות דבר שכיף לקרוא". הקו העריכתי הזה, השואף אל הקו שמתחת לקו החגורה, אכן מגיע אל שיאו לקראת סוף הראיון, ועם ההתעמקות (היחסית) בפרס העסיסי המוענק לקורא הסבלני – הפרוסטטה של ראש הממשלה.

גם כאן ההקבלות משגשגות (לרצח רבין, למחבל שלוף-קנה), וגם כאן, וביתר שאת מתוקף הנושא, נרשמים שיאי וולגריות, חדירה אינטימית ואטימות. "בהזדמנות המזורגגת הזאת" – אלו המלים שבחר רוזן כדי לתאר את מסיבת העיתונאים שבה דיווח אולמרט על הגידול הסרטני שנתגלה בגופו. פסקה או שתיים לאחר מכן, ולאחר שהוא משליך לקורא עצם נוספת, "רופאים בכירים אמרו לו שניתוח בחו"ל יגדיל את סיכוייו להישאר עם זקפה", מפיל רוזן את המחיצה האחרונה בינו ובין מרואיינו: "אני בכל אופן מהמר כי אם וכאשר, ראש הממשלה יסיר את הגידול בחו"ל, במקום שבו הגברים בוכים בניתוח, אבל קמים בבוקר אחריו עם זין עומד. זה מה שהייתי עושה במקומו".