1. מועדים לשמחה
לסופרים, משוררים ואנשי עט מסוימים "החגים" היא תקופה של עדנה. מה יותר נעים מאשר לפתוח את המוסף הספרותי המיוחד ולמצוא בו את עצמך מספר מנין נחלת את שירתך ב-700 מלה (ו-600 שקל), ואז לפתוח את המוסף הספרותי המיוחד של העיתון האחר ולמצוא בו שבעה אנשי רוח – ואחד מהם הוא אתה – המשתפים את הקורא בזיכרון מבית אבא, ואז – בחלוף יום-יומיים בלבד – לראות במוסף הטרי עוד יותר, זה של החג השני, את הרשימה שנושאה "סתיו בלבבי" שחיברת אי-אז בחמסינים של אוגוסט, בעקבות טלפון מתהל – ואולי מיטל? – שהחמיאה לך על ספרך האחרון, שבינתיים, אם להתוודות, רק עילעלה בו, אבל כקוראת נלהבת של כל מה שאתה מוציא מתחת לידך הבטיחה לקרוא.
בקשתה, לענייננו, היתה שתתפנה/תואיל לתרום מן האלבום שלך תצלום שילווה ברשימה בת 600–900 מלה ולא יותר, כי זה עושה צרות לגרפיקאים בנושא "רגע בלתי נשכח" – והיא הרשימה שבזכותה מודפס שמך לא רק בתוכן העניינים של העיתון, אלא גם באותו שטח מולטי-אסטרטגי שמעל כותרתו הראשית, המספרת על ענייני מדינה מדכדכים שאינך פנוי להרהר בהם כרגע, אך אפשר בהחלט שתעשה זאת בשנה הבאה – ב-700 מלה (המחיר – איש רוח שכמותך – אינו צפוי להתעדכן).
2. ימים נוראים
לסופרים, משוררים ואנשי עט אחרים, "החגים" היא תקופה של עינוי. מה יותר איום ונורא מאשר ליטול את העיתון מן המפתן ולגלות שלא מספיק שהחתול של השכנה מאכילת-החתולים השתין עליו – גם עורכי העיתון משתינים עליך בקשת, ולראיה, אתה – או שמא זו את – הסופרת החיה היחידה שלא הוזמנה להשתתף במשאל השנתי שעורך המוסף הספרותי בשאלת "ספר השנה", שכמובן, לא את חיברת, כשם שלא חיברת את "ספר השנה" של השנה שעברה או של כל שנה חולפת כלשהי – עברית או לועזית – אלא שבשנים ההן, נחמה פורתא, לפחות הוזמנת להשתתף במשאל, ואילו השנה, כפי שיגורת כבר בחמסינים של אוגוסט משבושש הטלפון מן העורך, לא הוזמנת, כשם שלא הוזמנת לשניים-שלושה פרויקטי חג אחרים, כולל מיזמים מופרכים כגון "סופרים מדגמנים בגדים" או "סופרים מצטלמים עם חיות המחמד שלהם" – וחושפים אגב כך את הדמיון המדהים בינם לבין הפינצ'ר שלהם, נחש הבואה שלהם, והרבה לפני כן את הנרקיסיזם שהביא אותם להסכים להיחשף באופן כה מביש. אילו היו מעיזים לפנות אלייך כבר היית אומרת להם את דעתך, אולי אפילו מקדישה לתופעה טור ממורמר.
3. סוכה תעשה לך
היה או לא היה? המעשה באותו סופר מסכן שכבר חשב שלעולם לא יוצע לו להצטלם בעיתון עם ספרייתו הנאמנה, והנה הוצע לו, אך מתוך חשש שמא זו יצאה מכלל אופנתיות ולא תשרת נאמנה את הדימוי שעליו הוא עמל, דחה את הצילומים ביום-יומיים, שבמהלכם ערך ביקור בהול באיקאה, רכש שלוש מערכות כוורת expedit, הרכיב אותן במו ידיו המקלידות, ועוד הספיק לחטוף משהו לאכול ולהתקלח לפני שעמד גאה בחזית ספרייתו המשודרגת.
4. קודש הקודשים
שתי הקלקות! סרטון פרסומת (סוני אריקסון עם מצלמת 5 מגה פיקסל), ואתם שם, בקודש קודשי חדרה, או, כפי שהיא מעדיפה לכנותו בקוליות: הסטודיו.
פרקט. זה אלף-בית. אלף – ככה כותבים בניו-יורק, בברלין, בפריז ובשאר בירות ספרות. בית – זה מקנה לחדר – סורי, לחלל – אותו לוק שבלעדיו הנס של הכתיבה פשוט לא מתרחש; לוק של איכות, של עושר, של – טרדישן? פרקט ופס זהב על הכתלים התכלכלים! כנסו! עכשיו, איתה, אתם והיא והמילון החזותי שעל הכוננית! לוו את שמלת המעצבים, את תלתלי הבלונד-פלטינה, את קעקוע הכתף, את נעלי הפראדה טופפות אל לפטופ על מכתבת מהגוני – אחוות ישן-חדש.
צפו בה מחליקה אל הכיסא המסתובב, תומך הגב, שולחת זרוע אל מתגה של מנורת הטיפאני. מינימליזם זה שם המשחק. שניים-שלושה פריטים, כגון גולגולת, תעודת זכייה בפרס, פסלון קרמיקה – אם תתעשר תוסיף גם אוריגינלים, יצירות אמנות. היא אוהבת אמנות. גם אוהבת את אור הזהב הפולש מן החוץ. אור בין ערביים, כי קשה לה בבקרים. לבקרים שייכות מלים המוניות כמו סנדוויצ'ים, בית-ספר, ילדים, חניון – לעזאזל אותו חניון בנאלי הודף-השראה שמאחורי הווילונות, לעזאזל הבמאי הפותח אותו ומכניס פנימה, להרף עין, את החומרים הלא-דקורטיביים שמהם נכתבת ספרות.