בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, מערכות התקשורת נמצאות בתחרות גדולה מבעבר: מי יביא את הידיעה המהירה ביותר, על שם מי יירשם הסקופ ומי יקבל הכי הרבה הקלקות, שיתופים ורייטינג. מידע מועבר ממקום למקום, לעתים על חשבון בדיקת העובדות והאחריות המקצועית בנוגע למהימנותו, וכך אנו מקבלים לא פעם סיקור מביך ומביש כמו האופן שבו סוקרה "פרשת האונס" באיה נאפה, קפריסין.

אמצעי התקשורת רודפים אחר האירועים ובונים את עצמם דרך האופן שבו אנחנו צורכים את החדשות. התחרות של אמצעי התקשורת המסורתיים עם ערוצי התקשורת הבלתי פורמליים והזריזים דוגמת יוטיוב ופייסבוק מכתיבה את האופן שבו יועברו הידיעות החדשותיות, ופוגעת ביכולתה של התקשורת המסורתית להכתיב בעצמה את אופן הסיקור.

‏‎כך מצאנו את עצמנו במערכה ראשונה שבה 12 ישראלים עצורים באשמת אונס של צעירה בריטית, ובמערכה שלישית שבה צעירה בריטית מואשמת בכך שבדתה סיפור אונס, ואז נעצרת וכל הישראלים משוחררים. במקביל צפינו כולנו בעורכי-הדין של המשפחות, שמנסים להראות בכל דרך שהישראלים הצעירים לא עברו על החוק, מבלי להתעסק במוסר ובערכים ותוך התעלמות מכך שמדובר במי שלכל הפחות צילמו אשה שקיימה עמם יחסי מין. נכון, תפקידן של המשפחות ושל עורכי-הדין להגן על החשודים, אך האם התקשורת אמורה לתת יד ובמה לדבר הזה?

‏‎השיא היה עם ההודעה על סגירת התיקים ושחרורם של הנערים מהמעצר, בסצנה שבה הנערים רוקדים עם בני משפחותיהם, פותחים שמפניות ומודים לבורא עולם. את מקומו של אלוהים לא מצאתי במעשים של הנערים. מעבר לעניין החוקי, בל נשכח שגם אם לא היה שם אונס, האופן שבו נהגו בנערה, יחסי המין הקבוצתיים והיחס המשפיל כלפיה הוא מזעזע. אולי הם לא עברו עבירה פלילית, אבל מוסרית וערכית זה הדבר האחרון שצריך לחגוג – ובטח לא לפרסם בכל רשתות התקשורת.

‏‎וכאן עולה השאלה המרכזית: מדוע אצה הדרך לתקשורת להעצים כל-כך את הסיפור, לפתוח את כל מהדורות החדשות בכותרות ראשיות ביחס לחשד של מעשה אונס של צעירה בריטית, עוד לפני שהעובדות הובהרו, למעט דרמת הריאליטי הצהובה שנקרתה בדרכה? התחושה שעלתה מצפייה בחדשות היא שאנחנו מחכים לפרסומת הגמר לפני ההודעה על הזכייה.

‏‎במחקר שהתפרסם בימים האחרונים על-ידי ד"ר נועם פיינהולץ מהמחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, שאין רלבנטי ממנו למציאות העכשווית בכלל ולסיפור האונס בפרט, נטען כי בתקופה של התכנסות תקשורתית (שבה אמצעי מדיה שונים מתערבבים זה בזה), הקולנוע מנסה לבדל את עצמו. הוא מציג את היתרון הטכנולוגי המשמעותי של הטלוויזיה, השידור החי, כחיסרון מוסרי – הטלוויזיה מוצגת כמדיום רצחני.

מה שקרה בסיפור האונס שהיה או לא היה באיה נאפה הוא קלאסיקה של התערבבות אמצעי המדיה השונים. נראה כי מערכות החדשות שכחו שהן לא תוכניות ריאליטי ושתפקידן אינו להדיח או להשאיר מועמדים. נראה כי הן שכחו שתפקידן המרכזי הוא להעביר לנו ידיעות תקשורתיות איכותיות ואחראיות. מה שקיבלנו היא גרסה חיוורת של ריאליטי שהוכנסנו אליה בעל כורחנו, כשכל אחד ואחת מאיתנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו באמת רוצים לצפות בה – ואם כן, את מי היינו רוצים להשאיר ואת מי להדיח.

ד"ר מוטי גיגי הוא ראש המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר