לא צריך להיות סוקר עיתונים קבוע, שעובר מדי יום על כל היומונים הגדולים בארץ, כדי לדעת מראש איך כל אחד מהם יטפל בפרשת נתניהו הנוכחית. לכל עיתון עמדה ברורה וידועה (אף כי באף אחד מהם אין זו עמדה רשמית), והבוקר כל אחד משתדל לשחק את תפקידו על הצד הטוב ביותר. למעשה, אין אפילו צורך לקרוא את הכותרת הראשית, די להתבונן בתצלומים המלווים את סיקור הפרשה כדי להבין את יחסי הכוחות.

הוא זכאי

כתב ההגנה של נתניהו מרוח לרוחב העמוד הראשי של "ישראל היום" עם הכותרת הראשית: "המארח: נתניהו שילם, מה אתם רוצים ממנו?". הכפולה הפותחת בעיתון היא פסיפס של עדויות אופי חיוביות, פרשנויות מגן, עקיצות ליריב ותחזיות אופטימיות לעתיד (וכמעט שאין בה אזכור לקיומה של שרה נתניהו).

בראש הדיווחים מופיעים סיכום מפורט וחד-צדדי של מסיבת העיתונאים של נתניהו ותביעת הדיבה שהגיש [מתי טוכפלד וצבי הראל]. לצד סיכום זה, תצלום מחמיא [רפאל בן-ארי] של יו"ר האופוזיציה. נתניהו נראה בו כשהוא מחזיק בדפי נאומו, מרכיב משקפי קריאה, אבל מביט מעליהם. רציני, תקיף, לא נראה כי הוא נהנה במיוחד מכל האירוע, ומשום כך הוא גם לא נהנתן במיוחד.

ארז פריש, כתב העיתון בלונדון, משוחח עם ג'ושוע ראו, להלן "המארח" (לא התואר המתאים ביותר בימים שבהם מושל ניו-יורק מודח על התארחויות במלונות פאר). ראו לא בדיוק מספק את הכותרת שמופיעה בעמוד הראשי, אבל כדי להבין זאת יש צורך לקרוא את הידיעה בעניין. הוא כן אומר: "זה לא ייאמן [...] תראו את כפיות הטובה שמחזירים לו".

יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו בכנס מפלגת הליכוד, אתמול באשקלון (צילום: פלאש 90)

יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו בכנס מפלגת הליכוד, אתמול באשקלון (צילום: פלאש 90)

עוד בכפולת ההגנה - מאמרי פרשנות. גונן גינת כותב כי "ידיעות אחרונות" מתפקד לאחרונה כעלון קדימה, והסיפור של ערוץ 10 הוא (אולי) לא-סיפור. ההסבר שלו להתקפה על נתניהו: "כולם מבינים היטב שאם הבחירות היו כיום, נתניהו, שנוא נפשה של היאפיאדה, היה מנצח". דן מרגלית מצטרף אליו במאמר מסויג מעט יותר, שבו הוא אמנם טוען כי "שטות קטנונית היא להיתפס לשאלה אם קיבלה רעייתו של נתניהו היתר מהכנסת להצטרף למסע ללונדון. נשות מנהיגים נוסעות איתם. גם שרה עם 'ביבי'", ואמנם טורח לציין גם את הנהנתנות של אולמרט וברק - אבל בסופו של דבר כותב כי נתניהו היה צריך "לרסן את נהנתנותו".

גדעון אלון ומתי טוכפלד מבולבלים מהסוגיה האתית, שנדחקת כאן לפינה קטנה, ולא מהססים לבלבל את הקוראים. "ועדת האתיקה של הכנסת הצליחה לבלבל את כולם באשר לשאלת נסיעתה של שרה נתניהו", הם כותבים. מצד אחד, מדווח כי הוועדה אישרה לשרה נתניהו להתלוות לראש הממשלה לשעבר; מצד אחר, נראה כי האישור לא היה לנסיעה המדוברת. מה כל-כך מבלבל בזה? נראה כי מבחינת "ישראל היום" עדיף להיות מבולבל בנושא מאשר להבין שלא היה אישור.

ועוד בכפולת ההגנה של העיתון - עדנה אדטו מזכירה לקוראים "היסטוריה של תביעות". מתברר כי דרוקר כבר הפסיד פעם בתביעה בעקבות תחקיר שפירסם על דן תיכון, ואילו עיתון "כל העיר" הפסיד בעבר בתביעה על ידיעות רכילות שפירסם בנוגע לשרה נתניהו. עכשיו כל שנותר לקוראים הוא לעשות אחד ועוד אחד, דרוקר ועוד שרה, ולהבין שההיגיון המשפטי נוטה לחייב גם את הפרסום הנוכחי בהוצאת לשון הרע.

שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של העיתון, מתייחסת לשידורי האקטואליה מאתמול, אבל דווקא לסטנלי פישר.

הוא אשם

מן העבר השני, ב"ידיעות אחרונות",  מנסה הכפולה הפותחת, המוקדשת לביבי, ליצור את הרושם כאילו המימון לנסיעה היה לא רק בעייתי, אלא ממש מושחת. הידיעה הראשית בכפולה קובעת באופן חד-משמע:י "המיליונר של ביבי משקיע בישראל" [מודי קרייטמן]. כלומר, יש מקום לחשד שהיו למיליונר אינטרסים כלכליים ברורים לתמיכה בנתניהו. כתב העיתון בלונדון מנסח עשר פסקאות לפני שהוא קובע כי "יש לציין כי אין כל מידע שלפיו קיבל ראו סיוע כלשהו מהמדינה".

לידיעה זו מתלווה תמונה איומה ונוראה של נתניהו [גדי קבלו]. הוא נתפס בדיוק ברגע שבו הוריד את משקפי הקריאה, ששיוו לו ב"ישראל היום" מראה כה אלגנטי; ב"ידיעות אחרונות" הוא נראה מוטרד, רדוף, כמי שנתפס בקלקלתו.

העמדה של נתניהו, כפי שהובעה אתמול באשקלון, דחוקה לתחתית העמוד [יובל קרני], וגם שם מצוין כי "מעטים בליכוד הסכימו אתמול להתייצב מול הטלוויזיה והרדיו ולהשיב על שאלות קשות באמת [...] הדוברים מטעם נתניהו סירבו לחשוף מסמכים או לענות על שאלות מפורטות". ועוד יותר מכך, ח"כ גלעד ארדן, מהבודדים שלפי הידיעה "הגנו [על נתניהו] בחירוף נפש כמעט", מודה כי "לא הכל כנראה היה תקין, ויש להפיק לקחים לקראת העתיד".

סימה קדמון, בטור פרשנות מובלט, מנתחת את ניהול המשבר: "היסטריה", היא קובעת. ומוסיפה גם "בהלה", "ברדק" ו"איבוד שליטה". היא מפקפקת ברצינותה של תביעת הדיבה של נתניהו ומציעה זווית מקורית: זה לא סיפור על שחיתות או נהנתנות, כותבת קדמון, "זה סיפור על חזירות". מישהו אמר "קפיטליזם חזירי"? בהחלט. מיד אחר-כך מזכירה קדמון שנתניהו הוא "שר אוצר שהוביל את הגזירות הכי אכזריות, שהפך את העובדים, ששבתו בשביל תוספת של ארבעה שקלים, לאויבי העם". לסיום היא מתקיפה את שרה נתניהו.

ירון טן-ברינק, מבקר הטלוויזיה של העיתון, מתייחס לפרשה כאל תוכנית טלוויזיה מתוסרטת, מתלונן על תחושת מִחזור קשה, ומבקש מהתסריטאים להתאמץ יותר.

בנימין נתניהו מרצה בפני המשלחת היהודית-אמריקאית, 18 לפברואר בירושלים (צילום: פלאש 90)

בנימין נתניהו מרצה בפני המשלחת היהודית-אמריקאית, 18 לפברואר בירושלים (צילום: פלאש 90)

גם ב"מעריב" מקדישים את הכפולה הפותחת לפרשה, ובאופן די מדהים כלל לא מייחדים ידיעה נפרדת להתקפת-הנגד של נתניהו. המעמד באשקלון מובלע בתוך ידיעה על המיליונר הבריטי שמימן את הנסיעה [מיה בנגל ולי-אור אברבך]. הפרט ש"מעריב" לא השיג הוא המידע על העסקים הנוכחיים של המממן. מצוין רק כי בעבר היו לו בישראל עסקי טקסטיל.

לידיעה מתלווה תצלום מלא תוכן של נתניהו [אדי ישראל]. הוא מביט הצדה, ידיו מכסות את פיו, נראה כי הוא לוחש למישהו סוד, כמו אומר, "איך אני עובד על כולם עכשיו", או "תכינו לי 18 אלף שקל בצד, אני מזהה תחילתו של רעב לארוחת ערב טובה".

עוד בכפולה, ידיעה על בעיות מבית לנתניהו [מיה בנגל], שלפיה בכיר בליכוד טוען כי "עניים יתקשו להבין איך שורפים 131 אלף שקל", ומסגרת נפרדת המוקדשת לסוגיה האתית [אריק בנדר]. ב"מעריב" יש לסוגיה זו תשובה חד-משמעית: הנסיעה של שרה ללונדון לא אושרה.

את הכפולה מסכם מאמר פרשנות של בן כספית תחת הכותרת "הגברת". תחילה, תוקף כספית את ניהול המשבר של נתניהו ("פאניקה מיוזעת"), וקובע כי התביעה שלו לא תגיע לבית-המשפט. אחר-כך הוא מבטל את הטענה של נתניהו בדבר "קמפיין מאורגן שיטתי ומסולף" וקובע שזו טענה "מטופשת ודמיונית". לבסוף עוסק הפרשן בשרה נתניהו, מאשים אותה בכל מה שרע בהתנהלותו של ראש הממשלה לשעבר, ושואל "אם הוא לא מסוגל לנהל את הלשכה הקטנה שלו, איך ינהל את המדינה הקטנה שלנו?".

מבקר הטלוויזיה של העיתון, אסף שניידר, מאשים את הברנז'ה התקשורתית בעליהום על נתניהו, וקובע כי הדבר היחיד שיישאר בסופו של דבר מהפרשה הנוכחית היא "עוד משפט וחצי למסגרת 'הפרשות הקודמות', שתפורסם בעיתונים עם פרוץ הפרשה הבאה".

הוא לא הנושא החשוב ביותר בעולם

רק ב"הארץ" מופיע סיפור נתניהו בכפולה השנייה של העיתון בלבד, כאילו לא היה סיפור בעל משמעות אמיתית לגורל המדינה, אלא סתם עוד סיבוב בקרב יחצני על אופיו של האיש שאולי יהיה שוב ראש ממשלה. בעמוד הראשי של העיתון הרמז היחיד לפרשה מתמצה במאמר פרשנות מאת יוסי ורטר, המצטט טוקבקיסט (לא כתוב מאיזה אתר) שסיכם את הסיפור כולו במלה אחת: "נהנתניהו".

דפדוף זריז לעמ' 4 מלמד כי את קמפיין הנגד של נתניהו הוחלט לצמצם בעיתון למסגרת קטנטונת [מזל מועלם] המופיעה בתחתית, כשרוב העמוד מוקדש לנושא העיקרי בפרשה, הבעיה האתית [צבי זרחיה, שחר אילן ומזל מועלם]. הכותרת חד-משמעית: "הכנסת לא אישרה את נסיעת נתניהו". נראה כי ב"הארץ" מעדיפים ללכת עם העובדות של ועדת האתיקה של הכנסת, ולא עם סימני השאלה שמקורבי נתניהו מנסים לפזר. התמונה [ללא קרדיט] סולידית למדי. נתניהו עומד, נואם, חברי-הכנסת ריבלין, כץ ושטייניץ יושבים לצדו, מוחאים כפיים בפנים רציניות.

כתבת העיתון דפנה ברמן מראיינת טלפונית את ראו ומדגימה כי במקרים כאלה אין צורך אמיתי בכתב זר, גם אם הוא ישן בדירה של חבר ולא עולה לעיתון גרוש. את העבודה העיתונאית הפשוטה של חיוג לאדם ושיחה איתו אפשר לעשות במאה ה-21 גם ממדינה אחרת. ברמן משוחחת עם ראו וזה מביא את הכותרת לידיעה: "אין לי אינטרסים עסקיים עם נתניהו".

צבי זרחיה ושחר אילן מזכירים בטור הפרשנות שלהם כי יש פוליטיקאים ישראלים המטיילים בעולם בתקציב נמוך בהרבה, וקובעים כי לא רק שיש בעיה אתית בנסיעה של שרה, אלא גם "טיוח" של בעלה וניסיון "להטעות את הציבור" כאילו הוועדה אישרה את הנסיעה. במקרה זה אפשר לצרף להאשמת הטיוח גם את "ישראל היום".

גדעון לוי, הכותב הבוקר את טור ביקורת הטלוויזיה של העיתון, מתנצל וכותב כי דווקא רצה לתמוך בנתניהו, אבל הקרקס התקשורתי שזה חולל באשקלון הפך את המשימה לבלתי אפשרית.

הקודים הסמויים של אנשי הימין

סיפור נוסף המסוקר בכל העיתונים הבוקר נוגע להתפרעות אנשי הימין הקיצוני בכפר שממנו יצא המחבל שביצע את הפיגוע בישיבת מרכז-הרב.

בשער "ידיעות אחרונות" מופיע תצלום של הפורעים היהודים משליכים אבנים על מכונית שבעליה ערבים [גיא אסיאג], ובהמשך קובע העיתון באופן חד-משמעי כי מדובר ב"מחדל" של המשטרה. "הכתובת למחדל הזה היתה רשומה על הקיר, וליתר דיוק על כמה קירות ברחבי ירושלים", כותבים ירון דורון ורוני שקד, ומזכירים את המודעות שקראו להפגנה ולהרס בית המחבל. אבל מה לעשות שבמודעות הללו ההפגנה נקבעה לשעה חמש אחר הצהריים, ועד לחמש וחצי לא קרה יותר מדי?

לפי הדיווח ב"ידיעות אחרונות", לאחר מחצית השעה התפזרו השוטרים, וכך הצליחו 200 פעילי הימין להגיע לבתי הכפר ג'בל-מוכאבר. הייתכן כי בימין הישראלי משתמשים בצופני קוד מתוחכמים שלפיהם השעה 18:00 כתובה "17:00"? המשטרה לא פוסלת כרגע אף אפשרות.

מכל מקום, הפורעים שהצליחו לעקוף את המשטרה "הסתערו על בתי הערבים", ולא על בית המחבל, ואחד התושבים במקום טוען שגם כשהמשטרה הגיעה למקום היא התערבה רק לאחר שהפורעים היהודים ספגו בעצמם מטר אבנים נגדי.

כרזה עם דיוקנו של המחבל מג'בל מוכאבר, תלויה ליד ביתו (צילום: פלאש 90)

כרזה עם דיוקנו של המחבל מג'בל מוכאבר, תלויה ליד ביתו (צילום: פלאש 90)

ב"מעריב" הכותרת הגדולה המוקדשת לנושא היא "ההסתערות על בית המחבל", למרות שבפועל, כאמור, לא הסתערו הפורעים היהודים על בית המחבל, אלא על בתים אחרים בכפר. אפילו בידיעה עצמה [רועי שרון ועמי בן-דוד] מצוין רק שכמה מהפעילים "ניסו להגיע אל בית המחבל", בלי לציין אם הצליחו או לא. ועוד בידיעה, ציטוט של הרב דדקוביץ', שנתן במהלך ההפגנה הסבר במגאפון מדוע יש להסתער גם על בתים של לא-מחבלים: "הערבים האלה הם כאילו ערבים שלנו, אבל הם מסוכנים לא פחות, וביתם צריך להיחרב".

ב"הארץ" הסיפור מקבל תמונה בולטת בשער [אמיל סלמן/ ג'יני] התופסת עימות בין המפגינים לשוטרים: אגרופים מתנופפים, אנשים חוטפים ומחטיפים, מפגין אוחז בידו כיפה סרוגה (ולא אבן כמו ב"ידיעות אחרונות"). דווקא בעיתון זה המקום המוקדש לנושא מצומצם ביותר, וגם הכותרת מתמקדת בצד המתון של האירוע: "22 פעילי ימין נעצרו בהפגנה בג'בל-מוכאבר". לא מוזכרת ההתפזרות המוקדמת של השוטרים.

התפרעות אנשי ימין קיצוני בג'בל מוכאבר (צילום: פלאש 90)

התפרעות אנשי ימין קיצוני בג'בל מוכאבר (צילום: פלאש 90)

יש גם כותרות ראשיות

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" - "השווקים במתח" - היא בכלל הפניה למוסף "ממון", ואפשר היה לטעון כאן כי מדובר בהפניה חריגה, בלשון המעטה, שיש להבין אותה בעיקר בהקשר לרצועה שמודפסת בתחתית העמוד הראשי של העיתון ומבשרת על "עיתון כלכלי יומי חדש", "כלכליסט", וכי מדובר בעדות לכך שהמוסף הכלכלי היומי של "ידיעות אחרונות" מסרב לגווע בשקט; אבל מבט חטוף בעמוד הראשי של "מעריב" קצת מקלקל את התיאוריה הזו. הכותרת הראשית שם - "מה עשה המשבר לפנסיה שלכם" -אינה אלא הפניה למוסף הכלכלי של עיתון זה.

הכותרת הראשית ב"הארץ" מקורית יותר: "מפקד חה"א הבא: נחוצה שליטה בשטח לבלום הקסאם" [עמוס הראל, יובל אזולאי ורויטרס]. לפי הידיעה, האלוף עידו נחושתן, שימונה למפקד חיל האוויר בחודש מאי, אמר את הדברים בהרצאה במכון המחקר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לפני כחודשיים. האם הדבר ישנה במשהו את הנכונות של צה"ל לכבוש מחדש את רצועת עזה? נראה שלא.

בשולי העיתונים

אמיר בוחבוט מביא ב"מעריב" עוד פרשייה עגומה מצה"ל. הפעם הטענה היא כי לוחמות יחידת עוקץ, היחידה המפעילה כלבים, שותלות במכוניות של פלסטינים תמימים מחסניות תחמושת או עצמות וחפצים אחרים, במטרה לתרגל את עבודת הכלבים הצבאיים. בוחבוט מביא עדויות של חיילי מילואים שראו את התרגולים הללו, ופלסטינים שעברו בעצמם את החוויה הלא נעימה. המדהים הוא שדובר צה"ל מאשר: "כחלק משמירת הכשירות של הכלבים במעברים, הלוחמות מבצעות לעתים תרגולות לכלבים לאיתור חומרי נפץ בכלי רכב ישראליים ופלסטיניים ללא כל הבחנה ביניהם".

מוטי כ"ץ מדווח ב"הארץ" כי אלי ויזל לא ישתתף בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-60 למדינה, וזאת בשל "התחייבויות קודמות". ויזל מספר ל"הארץ" כי לאחר שבדק את העניין, התברר לו כי ביומנו רשומות "שלוש הופעות לפני אלפי אנשים שנקבעו עוד לפני כשנה באותו מועד". האם לא ניתן היה לברר עם ויזל את מצב יומנו לפני שמזמינים אותו? לערבים יש שם קולע למקרה שכזה: "פדיחה".

ב"ידיעות אחרונות", מדווח רועי שלומי על מערכת בלוגים חדשה, הפעם של השב"כ. כרגע כותבים שם ארבעה עובדי השירות, המספרים על הפרטים הלא-חסויים של שגרת יומם: "י' - המוח הטכנולוגי"; "ח' - האשה הסודית"; "א' - המומחה"; ו"ג' - על חייו הכפולים".

אורי יבלונקה מדווח כי האקדמיה ללשון עברית דורשת מחברת נתיבי-איילון לשנות את שלטיה מ"איילון דרום" ל"איילון דרומה" ומ"איילון צפון" ל"איילון צפונה".

ב"ישראל היום" מופיעה הבוקר כותרת שבמבט ראשון נראית אופטימית - "6 מיליון ליטר נפט מתחת לחיפה", אך קריאת הידיעה [דניאל סיריוטי] מלמדת כי לא מדובר במצבור שיזניק את הכלכלה הישראלית, אלא בזיהום חמור של מי התהום.

בעמודים הבינלאומיים של "גלובס", המתורגמים מה"פייננשל טיימס", בוחרים להביא דווקא מאמר מאת אווה שיאן, "נערת ליווי מניו-יורק". זו טוענת כי על הזנות להפוך לחוקית, וגם יש לה הסברים: "הסיכוי שגבר יביא הביתה הרפס נמוך בהרבה עם 'מקצוענית' שיודעת מה היא עושה מאשר עם פילגש לטווח ארוך"; ונוסף לכך, "בסביבה 'מקצועית' יש פחות סיכוי להתקשרות רגשית".

וחדשת תקשורת אחת - אסף כרמל מדווח ב"גלריה" כי ליו"ר מועצת הרשות השנייה, נורית דאבוש, העומדת בראש ועדת המכרז לרדיו האזורי, קשרים מקצועיים עם שי נשר, מבעלי אחת הקבוצות שמתמודדות על מכרזי הרדיו בירושלים ובשרון. לפי כרמל, דאבוש לא דיווחה על קשרים אלה ללשכה המשפטית של הרשות השנייה.