כמעט שלושים קסאמים נחתו ביממה האחרונה בישראל, אבל כל הכותרות הראשיות עוסקות הבוקר בחדשה כלכלית – בנק ישראל רכש עשרות מיליוני דולרים כדי למתן את הירידות בדולר.
ילדים ליד בית שנפגע מרקטה, אשקלון, 2.3 (צילום: פלאש 90)
איזושהי חגיגה נגמרה
הפריבילגיה ש"הארץ" מתעקש להמשיך להעניק לעצמו - הדפסת ידיעות של ממש בעמוד הראשי, ולא רק כותרות וכותרות משנה - מאפשרת לו להיות הבוקר העיתון היחיד שכותב בפירוש בעמודו הראשון כי בנק ישראל רכש כמות גדולה של דולרים. ב"מעריב" (כותרת ראשית: "הנגיד נבהל מהדולר") רק מצוין שפישר "החליט להתערב", בלי לפרט כיצד. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים כי הנגיד "נקט צעד חירום", אבל בעיקר מסתכלים קדימה, מהזווית הצרכנית. הכותרת הראשית של העיתון בנויה במתכונת השילוש הקדוש, כאילו היתה זו פרשיית מין מהעולם התחתון של בוקי נאה: "הדולר, הבורסה והכיס שלכם".
ובמסגרת הפריבילגיה שמעניק לעצמו "הארץ", מוטי בסוק, דפנה מאור ואיתן אבריאל מדווחים בעמוד הראשון כי "החלטות הנגיד התקבלה בתדהמה באוצר", וזאת מפני ש"פישר החליט על הצעד הנדיר ללא התייעצות, ודיווח עליו לשר האוצר רוני בר-און רק בדיעבד, לאחר רכישת הדולרים". המידע המעניין הזה מופיע רק בכותרת הביניים לידיעה; הכותרת הראשית קוראת "חשש: צעדי פישר לא יחזקו את הדולר".
הדיווח הכלכלי נקטע ב"הארץ" כבר בעמוד השני, וזאת לטובת המצב הבטחוני בחזית הדרומית (ב"ידיעות אחרונות" נדחקו שלושים הקסאמים לעמ' 8, ואילו ב"מעריב" הם מופיעים בעמ' 4, אבל מובלעים תחת הכותרת האופטימית "ניסוי ראשון מוצלח למערכת כיפת-ברזל", שגם היא, כך נכתב בכותרת הביניים, לא תהיה מוכנה לפני 2010).
ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" הכפולה הפותחת מוקדשת כולה למצב הדולר והבורסה. הכותרת לידיעה בעמ' 2 ב"ידיעות אחרונות" היא ציטוט מפי "בכיר במשרד אוצר" שאומר: "זהו, נגמרה החגיגה". הבכיר והעיתון לא מפרטים באיזו חגיגה מדובר, כך שלא ברור אם הכוונה לחגיגה שהובילה בשנים האחרונות לעלייה במספר העניים, לזו שגרמה להמשך הגדלת הפערים באוכלוסייה, או דווקא לחגיגה שהביאה להגברת ריכוז ההון בידי מספר מצומצם של משפחות.
בטור הפרשנות של סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" זוכה הנגיד למחמאה: "כל הכבוד. בכלכלה אין לך דבר מסוכן יותר מהיצמדות עיוורת לעמדות לא-משתנות כשהמציאות עצמה משתנה". ב"מעריב" מזהיר רפי רוזנפלד מפני משיכת "ספקולנטים גלובליים" שיבואו לישראל כי יודעים שכאן יש "בנק מרכזי אחד המוכן לקנות סחורה במחירים טובים".
מימין: הנגיד סטנלי פישר ושר האוצר רוני בר-און בכנס פתיחת המגעים להצטרפותה של ישראל ל-OECD. ירושלים, 21 לינואר (צילום: פלאש 90)
לא קל להיות נתניהו
האובססיה של התקשורת עם הפגמים של הזוג נתניהו ממשיכה הבוקר בדיווח על פרשייה חדשה שחשף אמש רביב דרוקר, עיתונאי ערוץ 10: בעת שהותם בלונדון, בזמן מלחמת לבנון השנייה, צברו השניים חשבון הוצאות גדול ובזבזני. בעוד שב"הארץ" אין אזכור לדבר, הן ב"ידיעות אחרונות" והן ב"מעריב" מוקדש הטור השמאלי בעמוד הראשי לפרשה.
ב"ידיעות אחרונות" מגדילים לעשות ופורשים את הכותרת ותמונת השניים על פני כפולת העמודים 5-4. צביקה ברוט ומודי קרייטמן מדווחים על הסכומים, תוך מתן קרדיט בולט לרביב דרוקר, ומזכירים בסוף הדיווח את פרשת "הקופה הקטנה של ביבי" בתחילת השבוע.
הדיווח ב"מעריב", מאת מיה בנגל, כולל את המשפט הפופוליסטי "השניים השתכנו במלון יוקרתי, סעדו במסעדות מפוארות ואף מצאו זמן לצפות בהצגות תיאטרון. וכל זאת כאשר בגבולה הצפוני של המדינה מתנהלת מלחמת תופת בחיזבאללה, שעליה שילמו בחייהם עשרות חיילים ואזרחים". כאילו שזו הבעיה כאן, ולא מימון ההוצאות. בכלל, מה כל-כך כואב לכלי תקשורת? תנו לבני הזוג נתניהו לכייף קצת. גם ככה קשה להם, עם כל הרדיפה של התקשורת.
פרס ניצל בנס מנסיון התנקשות
פרס מסיים את ביקורו בפריז בסערה: כמעט שנמחץ על-ידי שלט שהתמוטט ביריד הספרים הבינלאומי. ב"הארץ" הכותרת לידיעה, המופיעה בתחתית עמוד השער, היא "השלט 'ישראל' קרס, אבל לא הרס את החגיגה". שירי לב-ארי לא מדווחת כלל שנשיא המדינה היה בסכנה, לא מספרת מי הם האנשים שנפצעו, אבל זוכרת לציין שאת השלט עיצב דוד טרטקובר. אחר-כך היא עוברת לדיווח על הסופרים מישראל שהשתתפו ביריד.
ב"מעריב" נכתב כי על השלט היתה כתובה המלה "ישראל", אך הדבר לא מובלט. מרדכי חיימוביץ מצטט את צביה ולדן, בתו של הנשיא, שקובעת כי "אבא ניצל בנס", ונותן את הקרדיט לאורי בן-פורת, היועץ הכלכלי של הנשיא, שבלם את השלט בגופו, נפגע ואף פונה לבית-החולים. חיימוביץ לא כותב כמעט על היריד עצמו, ולא כולל אף מלה על ספרות.
ב"ידיעות אחרונות" יודעים שהכותרת הנכונה לתיאור האירוע היא "הנס של פרס", על אף העובדה שבדיווח של דני אדינו אבבה לא כלול הציטוט של בת הנשיא. אבבה טורח לציין גם כי עוד לפני שהנשיא "ניצל בנס" "התקבלו התרעות חמות בשירות הביטחון הכללי שלפיהן יש כוונה להתנקש בחיי פרס". האם מישהו דחף את השלט? הדבר לא נכתב במפורש. אבבה, אגב, גם לא מציין כי השלט נשא את המלה "ישראל".
בשולי העיתונים
מיכל גרינברג מדווחת ב"הארץ" היישר מעזרת הנשים בארמונות-לוגסי, שם התקיימה מסיבת בר-המצווה לבנו של הרב יעקב ישראל איפרגן. "בעזרת הגברים, כך סופר, ניתן היה למצוא את...", היא כותבת, ואז מציינת כמה שמות של בכירי המדינה. העורך בחר להדפיס דווקא תצלום שבו נראה מנכ"ל "מעריב" עופר נמרודי.
בדיווח ב"מעריב" לא מופיע נמרודי, לא בשמו ולא בתצלום. ב"ידיעות אחרונות" כלל לא מדווח על האירוע, אבל תחת זאת יש ידיעת תצלום על חגיגת האירוסין של בן הנין הראשון של מנהיג הליטאים ופוסק הדור, הרב יוסף שלום אלישיב.
שחר אילן מדווח ב"הארץ" כי ישראל נמצאת במקום ה-101 בייצוג נשים בפרלמנט. במקום הראשון: רואנדה ("סיבה מרכזית לכך היא שהרבה גברים נטבחו ברצח העם שם"). שתי הצעות חוק, העומדות כרגע על הפרק, מבקשות לשפר את המצב. האחת מציעה תמריץ כספי, האחרת מבקשת לקבוע מינימום של שליש לייצוג נשים בפרלמנט.
"מעריב" עוקף את "ידיעות אחרונות" עם השקת מבצע "משלוח מנות לילדי שדרות ואשקלון". נחכה ליום ראשון לראות מה תהיה התגובה.
ובפרס הכותרת ההיתולית שבשער העיתון זוכה הבוקר "ידיעות אחרונות", וזאת בזכות הכותרת "פני הרשע". "זוהי האם לשמונה החשודה שהתעללה בילדיה, כבלה אותם באזיקים וגרמה להם כוויות", נכתב ממש מתחת לכותרת הידיעה, אך את הפנים של הרשע כלל לא רואים. החשודה מסתירה אותם בספר "תהילים".
וכמה ענייני תקשורת
באף עיתון אין הבוקר צילום של הלוויית המחבל שביצע את הפיגוע בישיבת מרכז-הרב, אבל ל"ידיעות אחרונות" יש תירוץ מצוין, המרוח על פני עמוד שלם. ירון דורון מדווח כי צלם העיתון, עטא עוויסאת, ארב כל השבוע לרגע שבו תצא ההלוויה, ואף היה במקום כשהדבר עמד להתרחש והתכונן לצלם את האירוע, אך שוטרי משטרת ירושלים מנעו זאת ממנו ועיכבו אותו לשלוש שעות עד לתום ההלוויה.
הכותרת לידיעה: "כך ייעשה לעיתונאי שמבצע את עבודתו". לדברי העיתון, השוטרים "בחרו להשפיל [את הצלם], לטרטר אותו ולהתנהג אליו כאילו היה פושע במקום לבקש ממנו פשוט לעזוב את המקום". עוויסאת מספר: "אמרתי להם שזו מדינה דמוקרטית וקיים בה חופש עיתונות, אבל כל זה לא עזר". לידיעה מצורף מאמר של בעז אוקון על "העריצות המשטרתית".
קבר המחבל (צילום: פלאש 90)
ב"גלובס" מתייחס מתי גולן לפרשת החרם על רשת אל-ג'זירה ושואל "אם, מבחינה עניינית, ראוי להפסיק לשתף פעולה עם כלי תקשורת המשדר דיווחים מגמתיים ולא נכונים הפוגעים במדינה". בסופו של דבר הוא ממליץ לשרת החוץ לשקול את העניין ברצינות, אבל עוד לפני כן הוא כותב: "אין שום קדושה בעיתונות והגנה עליה לא צריכה להיות דבר אוטומטי [...] המושג עיתונות מחייב עמידה בסטנדרטים מסוימים, שהחשוב בהם הוא דיווח אמת".
כאן הטיעון של גולן נעשה מעניין. לטענתו, "אם מסקרים את פעילות צה"ל בעזה באופן אמיתי - האם זה דיווח אמיתי? ובכן, לא תמיד". על-פי גולן, ברגע שהדיווח לא מובא "בהקשר הנכון", הרי שגם אם כל כולו אמת, אינו אלא חצי אמת. ומהו ה"הקשר הנכון"? לפי גולן, מדובר בזווית הישראלית - קסאמים על שדרות והודעת ישראל שאם לא יהיו קסאמים, לא יהיו פעולות בעזה. התפיסה שהמשך הכיבוש, ההרעבה, האפרטהייד, גזל האדמות ומדיניות החיסולים בגדה גם הם ההקשר הנכון של ההתרחשויות אינה כלולה בניתוח של גולן.
לפי היגיון זה ברור גם מדוע התקשורת הישראלית ראויה להיקרא עיתונות, ומדוע יש להגן עליה בחירוף נפש: על אף שהיא כמעט לא מדווחת על תוצאות פעילות צה"ל בעזה באופן אמיתי, היא נותנת מקום בולט ל"הקשר הנכון".
בעמוד המאמרים של "הארץ" מאמר מתורגם מה"ניו-יורק טיימס". אדם כהן, חבר הנהלת מערכת ב"ניו-יורק טיימס", כותב על תביעה המתנהלת נגד רשת אן.בי.סי והתוכנית "ללכוד את הטורף", מקור ההשראה לסדרת תחקירי הפדופיליה שערך בארץ דב גילהר. באחד המקרים בארה"ב, כשהמשטרה וצוות הצילום הגיעו לבית הפדופיל, הוא ירה בעצמו למוות. אחותו תובעת למעלה ממאה מיליון דולר.
ב"7 לילות" כתבה הטוענת כי הטלוויזיה החינוכית מיותרת, שכן היא מבזבזת את תקציב 90 מיליון השקלים שלה על תכנים שאינם רלבנטיים לחינוך או ללימודים [רז שכניק]. עוד נטען בכתבה שלדן מרגלית "תפקיד מרכזי בהנשמת החינוכית מדי שנה", וזאת כיוון שהוא עושה עבודת לובינג נמרצת בכנסת.
וב"העיר תל-אביב" מקבלת איילת זורר כפולה שלמה להגיב לכתבה שהופיעה בשבוע שעבר במוסף סוף שבוע של "מעריב" והציגה אותה כאדם לא פטריוטי. "גנבו לי את האמת", היא כותבת, וטוענת: "למלה הכתובה יש כוח".