אחרי 14 שנה של כתיבה פומבית ברשת (אם כי לא תמיד תחת שמי האמיתי), יש דבר אחד שאני יכול לומר בוודאות: רוב האנשים קוראים בטקסט מה שהם רוצים לקרוא בו. המאמץ שנדרש מהכותב כדי לחמוק מהמלכודת הזו, ולו במעט, הוא גדול, וכאן לדעתי טמון שורש המחלוקת – שלא לומר ההתכתשות ההמונית – בנושא כתבת הפטריות המפורסמת של אורן הוברמן ב"כלכליסט".
כאשר נחשפתי לכתבה לראשונה, לא היה לי מושג שהיא פופולרית עד כדי כך. שמעתי עליה, מכלי שלישי, דיווח שנשמע מופרך להפליא (אני מצטט: "אומרים שיצאה איזה כתבה ב'כלכליסט', שחלק מפטרייה יכול לזכור את הדרך שהפטרייה המקורית עברה במבוך!"), וכיוון שבאותו זמן כתבתי טור שבועי ב-nana10 על שמועות וקוריוזים מדעיים ופסבדו-מדעיים למיניהם, החלטתי לבדוק את הנושא. פניתי הן לכמה מומחים והן להוברמן, שאיתו ניהלתי שיחה ארוכה מאוד; להתרשמותי, גם הוא נבהל מעט מהפירוש המסולף של הקוראים למה שכתב.
הטור שפירסמתי, כשבועיים וחצי לאחר הכתבה המקורית, ניסה בסך-הכל לתקן את הרושם המעוות שנוצר בתחילת הכתבה ב"כלכליסט", שהפטריות ניחנו ביכולת על-טבעית כלשהי לזכור את פתרון המבוך. הראיתי שגם אם הניסוי הקריטי אירע כמתואר (מה שמוטל בספק, כפי שעידכן לאחרונה הוברמן עצמו בכתבה), תיאורו לוקה בחסר והממצאים הסנסציוניים-לכאורה ניתנים להסבר טבעי, הגיוני ואפילו די פשוט. בהשאלה, הדבר דומה לכתבה עיתונאית מרשימה על אדם שטפח על שולחן בידו וגרם לבניין מרוחק להתמוטט, ש"שוכחת" להזכיר את המפסק שהיה מונח על השולחן ואשר חובר בחוטי חשמל ארוכים למטעני נפץ רבי-עוצמה.
לכן הופתעתי לקרוא בתגובתו של אמיר זיו ב"העין השביעית" ש"רוב הטענות שמעלים גנדל ובלו נסתרות במאמר התגובה של אורן הוברמן". המאמר הנ"ל כלל אינו מתייחס לביקורת שלי, לא במפורש ולא בעקיפין, ובוודאי שאינו סותר אותה. גם זיו קרא, ככל הנראה, מהרהורי לבו ולא טרח להתעמק בביקורת שלי ולהבינה – בדומה, לצערי, לרוב המגיבים לטור שלי, הן לשלילה והן לחיוב!
אין לי כל כוונה להיכנס לעובי הקורה בוויכוח המתנהל בין הוברמן ליהודה בלו. זוהי התכתשות קטנונית על פרטים שאינם העיקר, בין אנשים שחסרים את הידע האקדמי המתאים ורק מתווכים, כמו במשחק "טלפון שבור" אינטרסנטי, בין מקורות מידע חיצוניים. לטעמי, בהשוואה לרמה המקובלת והנמוכה של סקירות מדעיות במדיה הפופולרית, הוברמן עשה עבודה טובה. לרוע המזל, זה לא מספיק: לציבור יש ממילא יחס אמביוולנטי מאוד למדע, והצגה שגויה או חלקית של תהליכים וממצאים מדעיים עלולה להביא יותר נזק מאשר תועלת, גם אם הכוונה מאחוריה טהורה.
"עדת המעריצים" שצמחה להוברמן בעקבות הכתבה ההיא, שתוקפת בצורה לא-עניינית את כל מי שנדמה לה שמתנגד או מבקר את דבריו, היא תופעה מדהימה בתחום שאמור להיות נקי יחסית מאמוציות, והיא מוכיחה שיקי מנשנפרוינד צודק: אנשים מחפשים קסם בעולם המודרני, והכתבות המדעיות (אני משתמש במלה במובנה הכללי ביותר) ב"כלכליסט" מספקות יותר מכל דבר אחר את הצורך הפסיכולוגי הזה. קוראים רבים מחפשים את הקסם, וכאשר ניסוח לא זהיר מאפשר להם לקרוא ממצאים מדעיים כאילו היו הוכחות לרעיונות מיסטיים, הם מאמצים את הפירוש הזה ללא היסוס.
אילו היה הוברמן כותב שה-Physarum polycephalum מסתגלת לחומרי מזון מסוימים לאורך זמן ומצליחה לחוש בכמויות זעירות שלהם, שנפוצו במצע הגדילה, ברגישות גבוהה יותר – ההסבר הנכון והמדויק לפתרון המיידי לכאורה של המבוך – האם גם אז היתה הכתבה זוכה למיליוני כניסות? מבחינת רייטינג, הוברמן קיבל ללא ספק את ההחלטה הנכונה. המחיר הוא הרושם המוטעה בקרב ציבור שגם כך לא מבין היטב את המדע ואת חשיבותו, סבור שהעולם מלא מסתורין על-טבעי ושגם טובי המדענים בעצם "לא מבינים כלום". מכאן הדרך קצרה למסקנה שהעיסוק במדע מוערך יתר על המידה ואפילו מיותר. זו בוודאי לא היתה הכוונה.
התיקון הנדרש לכתבה במטרה למזער את התוצאה הזו הוא מינימלי. בפסקה השלישית שם נכתב, "קור הפטרייה לא רק זכר את הדרך, הוא שבר את כללי הניסוי". ובכן, הקור לא באמת זכר את הדרך, ובוודאי שלא שבר את הכללים. פסקה אחת נוספת במקום המשפט הזה מספיקה כדי לתאר את תנאי הניסוי בדיוק רב יותר ולהסיר את מסך העשן המיסטי. לצערי, נראה שהוברמן מעדיף להתנצח בפומבי עם בלו על דברים של מה בכך במקום לטפל בעיקר; הרבה יותר נוח ונעים להילחם על נקודות לקול תשואות הקהל מאשר לפזר את עננת הקסם שיצרת במו ידיך, גם אם זו אינה מבוססת על דבר מלבד משאלת הלב של הקוראים.