יקי מנשנפרוינד הקדיש בשבוע שעבר ל"מוסף 'כלכליסט'" מאמר ביקורת ארוך תחת הכותרת "מדעיסט - מוסף 'כלכליסט' משיב את הקסם לעולם". מנשנפרוינד לא ברר במלותיו כדי לבסס את התיזה המרכזית שלו, שלפיה "כתבות ההשראה" שמתפרסמות במוסף סובלות מ"פשטנות בלתי נסלחת", והן מציגות בפני הקורא "מדע הירואי". כל זה כדי לענות על הצורך של הקורא הפשטני לעשות מעין סדר מדעי בעולמו. ובלשונו של מנשנפרוינד, הכתבות מציגות "מדע ספקולטיבי ביותר, המבוסס בעיקר על משאלות לב ועל דמיונות שווא, ולא על מסקנות מדודות וקפדניות [...] החוקרים אינם נרתעים מלהפיץ דעות בלתי מבוססות כאלו, שאותן אין הם יכולים להביע בכתבי-העת המדעיים".

מצער שמנשנפרוינד לא פנה לבקש תגובה מ"כלכליסט" מבעוד מועד. היא היתה עשויה לייתר חלק גדול מהטענות במאמר שלו, ובאופן אישי היתה חוסכת מאיתנו שעות רבות מול המחשב באיסוף מחודש של החומר לצורך ניסוח התגובה המפורטת שלהלן.

ההצלחה שהכתבות ב"מוסף 'כלכליסט'" זוכות לה, וגם מנשנפרוינד מודה בה, נובעת מכך שהמוסף בחר, במודע, שלא ללכת בדרך הפשטנית שבה מסוקרים נושאים מדעים בעיתונות. התהודה העצומה שהכתבות במוסף מקבלות אינה נובעת מ"פשטנות בלתי נסלחת". להפך. הקוראים אינם טיפשים. הם אולי אינם מבינים במדע, אבל הם מבינים בעבודה עיתונאית רצינית, שמתייחסת אליהם בכבוד.

אכן, "מוסף 'כלכליסט'" מרבה לעסוק בנושאים שנחשבים גבוהי מצח. מדע הוא אחד מהם, אבל גם מאקרו-כלכלה, תרבות חיים או תהליכים חברתיים. זה נעשה מתוך בחירה מודעת. מאז שיצאנו לדרך, לפני כשנתיים, המשימה היתה לנסות לפלס דרך לעיתונות מהסוג הזה.

לשם כך אנחנו מקפידים על כמה עקרונות. אחד מהם הוא שכתבות ההשראה יתבססו על עבודתם ותובנותיהם של החוקרים המובילים בתחומם בעולם האקדמיה. זה לא נעשה רק כדי להתהדר בשמות מרשימים. זו הגושפנקה לכך שהחומר שאנחנו מגישים לקורא אינו ספקולציה פסבדו-מדעית, אינו "משאלות לב ודמיונות שווא" של "חוקרים נלהבים" כלשונו של מנשנפרוינד, ובוודאי שאינו מה שבעינינו הוא הגרוע מכל: תשובות ניו-אייג'ית לחרדות אנושיות.

מערכת המוסף מתעקשת שהכתב ידבר ככל האפשר ישירות עם החוקרים ולא יסתמך רק על פרסומים בכלי תקשורת אחרים. כדי לדייק את הדברור של הראיון משפה מדעית לשפת מגזין נגישה, הכתב חוזר ומקריא למרואיין לעתים קרובות את הניסוחים כדי לוודא שהובנו כראוי, ואף פונה לחוקרים מקבילים כדי שיביעו את דעתם על העובדות.

לכן רק מנשנפרוינד יודע על בסיס מה רקח זו לזו את הטענות במאמרו, כמו זו שגורסת ש"כלכליסט" משתף פעולה עם התלהבותם של החוקרים, "שאינם נרתעים מלהפיץ דעות בלתי מבוססות [...] שאותן אין הם יכולים להביע בכתבי-העת המדעיים, אלא רק בעיתונות היומית".

מנשנפרוינד נקב בכותרותיהן של שש כתבות שהתפרסמו ב"מוסף 'כלכליסט'", ובמשפטים שמנוסחים כדיווח עובדתי כתב שהן מסקרות חוקרים לא מהימנים, המשמיעים טענות המבוססות על דמיונות שווא, ושאנחנו מהללים אותם בהגזמה ובאופן מטעה. לכן את הפרק הבא נקדיש כדי לסקור אחד לאחד את המרואיינים בכתבות שהוזכרו במאמר הביקורת, בתקווה שהסקירה תבהיר מעצמה עד כמה מהותית השגיאה שבבסיס מאמרו.

1. כתבת הנמלים

פרופ' דברה גורדון, שעליה מתבססת הכתבה, היא ביולוגית מאוניברסיטת סטנפורד, מוסד המחקר השני באיכותו בעולם לפי רוב הדירוגים. היא עומדת בראש מעבדת גורדון באוניברסיטה, שמבצעת זה שלושה עשורים מחקר תצפיתי מתמשך במושבות נמלים.

מאז שקיבלה תואר דוקטור ב-1983 פירסמה גורדן בכתבי-עת מדעיים רשמיים (Peer Reviewed) מאה מאמרים. בעמוד הזה מופיעים המקורות המחקריים למידע ולתובנות שהציגה בשיחה עימנו. כמו כן פירסמה שני ספרי מדע. בדצמבר 2001 כלל אותה "הניו-יורק טיימס" בפרויקט "The Year in Ideas: A to Z".

כל אלה מעמידים אותה בשורה הראשונה בתחומה, וזו גם הסיבה שמלכתחילה ביקשנו לראיין אותה. וכך תיארה הכתבת אביבה משמרי את גורדון בכתבה: "גורדון היא מומחית בעלת שם לארגון וניהול; את המחקר שלה ביצעה בנמלים – לא באנשים. כפרופסור לביולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, למדה גורדון במשך יותר מ-30 שנה את הדרך שבה נמלים פועלות כקבוצה. נראה שאפשר לסמוך עליה כשהיא מציעה למנהלי העולם את הטיפ הישן: לך אל הנמלה, אם כי לאו דווקא מהסיבות המוכרות". האם זו הצגה "הירואית", כפי שטוען מנשנפרוינד? העובדה הכי הירואית שייחסנו לגורדון הוא הבנה בניהול ארגונים על סמך תצפיותיה בנמלים. זו ההבטחה בתחילת הכתבה, וההמשך מאפשר לקורא לשפוט אם עמדנו בה. מיותר לציין שהמלים "סוד", "בריאה" ו"פיצוח", שמנשנפרוינד ייחס לכתבות, אינן מופיעות כאן.

בניסוח לעגני משהו מבקש מנשנפרוינד לתמצת את כתבת הנמלים כך: "(גורדון) טענה, בין היתר, כי בקן הנמלים שוררת 'אבטלה סמויה' בשיעור של כ-70%, וכי 'מעמד המובטלים חיוני ליציבות הקן'. המסקנה הנגזרת? גם בארגונים אנושיים יש ערך חיובי לאבטלה סמויה ול'עצלות'".

התיאור הזה באמת מציג פשטנות בלתי נסלחת, אלא שגורדון אמרה דבר אחר מזה שמנשנפרוינד ייחס לה. היא אמרה שעצלות הנמלים ממתנת את הקצב שבו מידע מתפשט בקן ואת הקצב שבו תגובה מתארגנת. ולדבריה, האטיות בדיווח ובתגובה מתגלה כיתרון מפתיע, ודווקא במצבי לחץ. זה הציטוט מהכתבה: "[תופעת האבטלה והעצלות היא] מנגנון שמונע מהמערכת להגיב במהירות גבוהה מדי [...] אלפי הנמלים המובטלות, שלא זזות הרבה, עוזרות לווסת את האינטראקציה בין הנמלים ולמנוע מהמושבה לנוע מהר מדי בכיוון אחד".

כדי להסביר מה רע בתנועה מהירה מדי, גורדון חוזרת לדימוי שוק ההון. "אחד המאפיינים של הבורסה הוא תגובה קיצונית לאירועים. די בכך שיש רמז למלחמה או לנפילה של בנק, וכל המניות צונחות בלי קשר למה שקורה באמת. ההיסטריה הזו היא תוצאה של יותר מדי אינטראקציה, וכולם מגיבים לכולם בזמן אמת. גם בעולם האנושי זו תופעה בזבזנית והרסנית. טוב שיש משקיעים עצלנים, כמו נמלים מובטלות, שלא שותפים בהיסטריה ולא מוכרים את כל מה שיש להם. בלעדיהם, ייתכן שכל הכלכלה היתה מתרסקת פעם בכמה חודשים".

אפשר לא להסכים עם גורדון, אבל נדמה לנו שהרעיון הזה ראוי למחשבה, כמו גם רעיונות אחרים שהעלתה בכתבה. מה שלא ראוי לעשות זה לפרסם עליה ועל עבודתה השמצות גורפות.

2. הכתבה על אוברי דה-גריי

ד"ר אוברי דה-גריי הוא חוקר גנטיקה והזדקנות מאוניברסיטת קיימברידג', האוניברסיטה המובילה בבריטניה. הוא משמש עורך בארבעה כתבי-עת מדעיים רשמיים, ובהם "Mitochondrion" ו"Current Stem Cell Research & Therapy". כמו כן הוא עורכו הראשי של "Rejuvenation Research", כתב-העת המדעי הרשמי היחיד שעוסק בתחום יוצא הדופן שדה-גריי חוקר, עיכוב ההזדקנות.

דה-גריי הוא גם עמית באגודה האמריקאית לחקר הזקנה, אגודת ההזדקנות האמריקאית, האגודה הבריטית לחקר ההזדקנות והאגודה לחקר המיטוכונדריה, וחבר הוועדה המייעצת של מכון המחקר Singularity Institute של הממציא האמריקאי ריי קורצווייל.

דה-גריי פירסם יותר מ-45 מאמרים מדעיים בכתבי-עת רשמיים, הוזמן לחבר כ-20 פרקים עבור ספרי מחקר של מדענים אחרים, וכן פירסם שני ספרים: " The mitochondrial free radical theory of aging" מ-1999, שהתקבל באוניברסיטת קיימברידג' כחיבור שזיכה אותו בתואר דוקטור, ו"Ending Aging" מ-2008, ספר מדע לקהל הרחב.

הוא המייסד והמדען הראשי במכון SENS, שעוסק במימון ועריכת מחקרים בנושא עיכוב תהליך ההזדקנות. על מעמדו בעולם המדע ניתן ללמוד גם מקריאת ראיונות נרחבים שנערכו עימו ב"וושינגטון פוסט" וב"Chronicle of Higher Education", העיתון הנפוץ במגזר האקדמי בארה"ב.

גם ד"ר דה-גריי אינו שייך, אם כן, לרשימת החוקרים שאת דבריהם "אין הם יכולים להביע בכתבי-העת המדעיים". אבל מנשנפרוינד בחר בסקירתו לתקוף בעיקר את האנקדוטה שבפתיח הכתבה, והוא כותב: "הכתבה נפתחת בתיאור של 'זן יחיד במינו של מדוזה בגודל זרת ובעלת השם המבהיל טורטופסיס נוטריקולה, או ה'הידרה'. המדוזה הקטנה הזאת היא אורגניזם יחיד במינו בעולם, בעיקר משום יכולתה לרמות את המוות. יש חוקרים, כך סופר בכתבה, המבקשים ללמוד את דרכיה של המדוזה, כדי שגם בני-אנוש יוכלו 'לרמות את המוות' ולחיות לנצח".

מקריאת התיאור נוצר הרושם שתיארנו לא נכון את המדוזה. אלא שהיא אכן בעל החיים היחיד בעולם שיכול, על פניו, לחיות לנצח: היא יכולה להפוך את תהליך ההזדקנות ולהיעשות ביולוגית צעירה יותר, ואז לשוב ולהזדקן וחוזר חלילה.

אבל חשוב בעיקר לעמוד על הדיווח המסולף של מנשנפרוינד, שייחס לכתבה את הטענה ש"יש חוקרים [...] המבקשים ללמוד את דרכיה של המדוזה, כדי שגם בני-אנוש יוכלו 'לרמות את המוות'".

החוקרת בכתבה שלומדת את דרכי המדוזה היא ד"ר מריה פיה מיגליאטה, ביולוגית ימית, אז בפן סטייט יוניברסיטי וכיום באוניברסיטת נוטרדם, ומחקריה מתפרסמים בקביעות בכתבי-עת מדעיים רשמיים. בכתבה לא נאמר שמיגליאטה, דה-גריי או כל אדם אחר "מבקשים ללמוד את דרכיה של המדוזה, כדי שגם בני-אנוש יוכלו 'לרמות את המוות' ולחיות לנצח". המלים "לרמות את המוות" הופיעו בכתבה במשפט: "המדוזה הקטנה הזאת היא אורגניזם יחיד במינו בעולם, בעיקר משום יכולתה לרמות את המוות", ומיד אחרי הפסקה שמתארת את המדוזה ועוד אנקדוטה מחקרית נכתבה הפסקה הבאה: "עבור רבים, העדויות הללו הן רק שתי טבעות יניקה על זרוע אחת של התמנון הנצחי והמוחלט שנקרא מוות'. המקרים האלה נשמעים כקוריוזים מדעיים, שלא באמת ישפיעו כהוא זה על הלקח שמופיע בכל הדתות, וחותם את שירה של ויסלבה שימבורסקה 'תרומה לסטטיסטיקה' – 'מכל מאה אנשים, בני תמותה מאה ממאה, מספר שעוד לא השתנה'".

אחר-כך מוצג דה-גריי כמי שאינו מנסה ליישם את המחקרים על המדוזה, אלא פשוט רואה בה ראיה אנקדוטלית. אכן, עיקר הכתבה דן בהיפותזה. ליתר דיוק, בניתוח של דה-גריי את התופעה הביולוגית של ההזדקנות ובטענתו שהתפתחויות בננו-טכנולוגיה יאפשרו בעתיד לעכב את התהליך הזה בתרופות וטיפולים. זו דעה שנויה במחלוקת, אבל המחלוקת מתקיימת בחזית המכובדת ביותר של עולם המדע, משתתפים בה מדענים מכובדים ומסקרים אותה כתבי-עת מכובדים – מדעיים כמו גם כאלה שמיועדים לקהל הרחב. ובכתבה הצגנו את הפולמוס בדיוק ככזה: חריף וחשוב.

הציטוט הבא מהכתבה הוא עוד ראיה לכך: "גם חברי הקהילה המדעית שמוקיעים אותו מכנים אותו 'מוח מבריק'. כך למשל עשה ד"ר שרווין נולנד מאוניברסיטת ייל, המנתח בן ה-70 שנחשב לאחד מאבות האתיקה של המחקר הרפואי המודרני. נולנד כתב ב־2005 מאמר חריף לכתב-העת הנחשב 'טכנולוג'י ריוויו' של אוניברסיטת MIT וטען בו כי אמנם אינו יכול להציג נקודות תורפה בתיזה של דה-גריי, אבל עצם שאיפותיו הרסניות. המגזין עצמו הציע באותה השנה פרס של 20 אלף דולר למי שיכתוב מאמר שישכנע צוות של שופטים חיצוניים שההשערה של דה-גריי מופרכת, ושאי-אפשר לדחות את ההזדקנות במאות שנים באמצעות טכנולוגיות שקיימות כיום. מבין המאמרים שנשלחו שלושה התפרסמו במגזין, וזכו בזה אחר זה למאמר תשובה מדה-גריי. צוות השופטים הודיע לבסוף שלא נמצא זוכה".

כל קורא הגון היה רואה בפסקה כזו הבהרה של הכותב שהנושא הטעון שדה-גריי עוסק בו נתון בפולמוס מדעי. בכתבה מתואר ד"ר דה-גריי כ"אחד המדענים המוכרים ביותר בבריטניה והשנויים במחלוקת ביותר בעולם. דה-גריי מוגדר רשמית כ'גרונטולוג', חוקר מדעי ההזדקנות. אלא שגרונטולוגים לא רואים בו אחד מהם, וכך גם ביולוגים אבולוציוניים, רופאים וגנטיקאים. הוא החלוץ באסכולה מדעית שהוא עצמו ייסד". לטענותיו של מנשנפרוינד אין יסוד.

בכתבה לא מיוחסים לדה-גריי הישגים, תכונות יוצאות דופן או מעמד רם מזה שיש לו. היא מתמקדת בתיאוריה שלו לפרטיה, בגלים שהיכתה ובביקורת ובפולמוס סביבה. כמו כן מודגש שוב ושוב שבעשור שחלף מאז שדה-גריי החל לחקור את הנושא לא חלו פריצות דרך חדשות, ודה-גריי אף מגיב על כך. לקראת סוף הכתבה שואל אותו הכתב איתי להט את השאלה הביקורתית המתבקשת: "אז למה בכל זאת אתה היחיד שטוען את זה?" – ואלה רק כמה דוגמאות לאופן האחראי והמהימן שבו מוצגים דה-גריי והתיאוריה שלו, תיאוריה שכבר מסוקרת בעולם וראויה לטיפול מקצועי גם בעיתונות הישראלית. אלה בדיוק הדברים שהפכו את הכתבה לכזו שהקורא שמח לקרוא לעומקה ולגרות את מוחו עם התיאוריה שהיא מעלה.

חרף כל זאת, מנשנפרוינד בוחר לנסות לשוות לכתבה את ה"רדידות" שהוא טוען לה, וכותב ש"מסופר בה על ד"ר אוברי דה-גריי, 'איש הנצח', חוקר המבקש להביס סופית את 'מחלת הזקנה' (כלשונו) ולהביא את האדם לאלמותיות". אלא שמי שקרא את הכתבה באמת היה מגלה שאין בה שום "להביס" או "סופית", והמלה "אלמוות" נכתבת רק בהקשר של המדוזה (שידועה גם בכינוי "Immortal Jellyfish"), ולא של בני-אדם. הציטוט מהתיאור בכתבה של מה שדה-גריי מבקש לעשות הוא זה: "להציג מערכת טיפולים אלטרנטיבית לטיפולים הגריאטריים: במקום שימור גופו של האדם אחרי תחילת הקריסה – שימורו כאשר הוא בשיאו". אלא שמנשנפרוינד ביקש לחפש רדידות הירואית, ולא היה מוכן לחזור בלעדיה אל הקוראים. הרדידות כולה שלו.

3. הכתבה על העונג

הכתבה עוסקת במקורותיו של העונג האנושי, והתובנות בה נוגעות בעיקר להשפעה הרבה שיש למידע מוקדם שלנו על רגשות שמתעוררים, ואפילו על התפיסה החושית עצמה. נטען בה, למשל, שתחושת הטעם, אשר כביכול מוכתבת על-ידי מערכת העצבים, מושפעת באופן דרמטי מאמונות ומידע מוקדם. יש בכתבה עיסוק בתחושת העונג גם בהקשרים של הורות, משיכה, אמנות, הנאה ממותגים, הסבר על מקור התחושות של עונג וגועל בהיבט של פסיכולוגיה התפתחותית, ועוד.

היה לנו ברור שמדובר בנושא שאינו קל לעיכול, אבל שאם נסביר אותו היטב הוא יוכל להפוך לכתבה עיתונאית מעניינת. לשם כך הגיעה הכתבת, רונית צין-קרסנטי, לשני החוקרים שהם ככל הנראה המובילים בעולם בחקר העונג האנושי: פול בלום ודן גילברט. פרופ' בלום הוא מומחה לפסיכולוגיה ומדעי התודעה באוניברסיטת ייל ובעל מינויים של כבוד באוניברסיטאות שיקגו, ג'ון הופקינס, אוניברסיטת קליפורניה ומכון מאקס פלאנק.

הוא ראש המעבדה "Mind and Development Lab" בייל, העורך הראשי של כתב-העת המדעי הרשמי "Behavioral and Brain Sciences", שימש ב-2006–2005 כנשיא האגודה לפילוסופיה ופסיכולוגיה, והוא עמית באגודה המאוד יוקרתית למדעי הפסיכולוגיה. בעמוד שלו באתר אוניברסיטת ייל מופיעה רשימה חלקית של פרסומיו ובה יותר מ-70 מאמרים בכתבי-עת מדעיים רשמיים. הוא פירסם שישה ספרי מדע לחוקרים ולקהל הרחב, שהאחרון, "How Pleasure Works" מ-2010, הפך לרב-מכר בארצות-הברית.

בלום הוא גם זוכה פרס סטנטון לתרומה יוצאת דופן לפילוסופיה ופסיכולוגיה מטעם האגודה לפילוסופיה ופסיכולוגיה, זוכה פרס למצוינות בהוראה מטעם אוניברסיטת ייל, ומפרסם מאמרי מדע לקהל הרחב בכמה מהעיתונים הנחשבים בעולם, ביניהם "הניו-יורק טיימס", המגזין "אטלנטיק" ו"הגרדיאן". התמחויותיו הן בחקר התפתחות התפיסה של מוסר, אמונה ויחסים חברתיים, החוויה הפסיכולוגית שבמגע עם אמנות ועם דת והפסיכולוגיה של העונג.

פרופ' גילברט הוא פסיכולוג מחקרי מאוניברסיטת הרווארד. הוא ראש מעבדת דניאל גילברט בהרווארד, שחוקרת תופעות שנוגעות לפסיכולוגיה של האמונה ולחוויות רגשיות. לגילברט מיוחסת תרומה משמעותית לחקר הפסיכולוגיה – תיאוריית ה- affective forecasting ("חיזוי רגשי", שבכתבה מתורגם בטעות ל"חיזוי הפעלתי"). התיאוריה מסבירה למה אנשים אינם יכולים לנבא מה יעשה אותם מאושרים. התיאוריה נלמדת בחוגים לפסיכולוגיה ברחבי העולם וגם בישראל.

גילברט פירסם יותר מ-80 מאמרים בכתבי-עת מדעיים רשמיים ופירסם שישה ספרים, שאחד מהם הוא רב-המכר העולמי "Stumbling on Happiness", שתורגם ל-28 שפות וב-2007 התפרסם בישראל בשם "להיתקל באושר" (הוצאת מטר). עוד ספר שמעיד על מעמדו הוא "Introducing psychology", שבכתיבתו השתתף. הספר יצא בשתי מהדורות ומשמש כיום ספר לימוד בחוגים לפסיכולוגיה בעשרות אוניברסיטאות בארצות-הברית.

אפשר היה להמשיך לפרט את תארי הכבוד שבהם זכה, אבל דומה שהעיקרון מובן. ובכל זאת, כאשר מנשנפרוינד מצטט מן הכתבה ומהרעיונות של גילברט, הוא בוחר לרדת נמוך ולהשוות דווקא את עבודתו ל"מהות החיים" של שרי אריסון.

לכן אין ברירה אלא להעמיד דברים על דיוקם פעם נוספת: גילברט ובלום מתראיינים בכתבה על הגילויים והתובנות שהצטברו במעבדותיהם בהרווארד ובייל, ושמופיעים בהרחבה בספריהם. מדובר באמת בשני חוקרים בעלי שיעור קומה, שראשי חוגים ומומחים לפסיכולוגיה קוראים את כתביהם כדי להתעדכן בחקר תופעת העונג. לא מדובר בדברי הלל ריקים, זו באמת הסיבה שבכתבה על תופעת העונג התעקשנו לראיין דווקא אותם, וכדי להגיע אליהם ולתאם ראיון ממושך נדרשו שבועות של עבודה ושעות ארוכות של הכנה.

הכתבה עצמה מוקדשת לראיונות איתם על מחקריהם ועל חקר העונג בכלל, ומובאים בה תיאורים של מקרי מבחן וניסויים ותובנות שהצטברו לאורך זמן מהמחקר. אין שם התפעלות, אין "סודות" ואין "בריאה".

הביטוי הכביכול פרובוקטיבי "הצליחו לפצח את נוסחת העונג האנושי", שנגדו יוצא מנשנפרוינד, מופיע רק בכותרת המשנה לכתבה, וצריך להיקרא ככזה, כלומר כהבהרה שבלום וגילברט מסבירים את התופעה באופן מעמיק ומקיף יותר מאי-פעם בעבר. ואם כבר מבקרים כותרות משנה, המשפט "מוסף 'כלכליסט' משיב את הקסם לעולם" בכותרת המשנה של מנשנפרוינד מדויק הרבה פחות מכותרת המשנה בכתבת העונג.

4. כתבת פרדוקס החיים הארוכים

הכתבה הזו מוקדשת למחקר ארוך שנים ומצוטט של פרופ' הווארד פרידמן, שמהווה מפעל חייו. המחקר הזה מבוסס על גוף מידע חסר תקדים בהיקפו ואיכותו: נתוני מעקב צמוד אחרי 1,500 אנשים, לאורך כל חייהם, מילדות עד מוות. כשבמדעי החברה וברפואה מדברים על "מסקנות מדודות וקפדניות" (בהשאלה ממלותיו של מנשנפרוינד), לרוב מתכוונים למחקרים שעקבו אחרי כמה עשרות עד מאות אנשים, למשך כמה שעות עד כמה שנים. גופי מידע יותר נרחבים, כגון "מחקר האחיות הגדול", שעקב אחרי אלפי נשים למשך כמה שנים, נחשבים לנכסי צאן ברזל מדעיים. תיעוד מדעי מרוכז של 1,500 חיים שלמים הוא אוצר ידע. ובתיעוד נדיר כזה פרידמן התעמק במשך שני עשורים, ולכן מאמריו וספרו שפורסם בפברואר לפני שנה,"The Longevity Project", הם אולי הראשונים אי-פעם שמציגים מסקנות מדודות וקפדניות באשר לקשר בין תכונות אופי ואירועים בחיים ובין תוחלת החיים. זו הסיבה שהספר הפך לרב-מכר שהיכה גלים, וסקירות נרחבות וכתבות עומק בעניינו הופיעו ב"נייצ'ר", "אטלנטיק", "הניו-יורק טיימס", "טיים" ו"וול-סטריט ג'ורנל".

פרופ' פרידמן עצמו הוא מומחה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה בריברסייד. הוא ראש מעבדת פרידמן באוניברסיטה, שמתמקדת בשני תחומי המחקר שלו, תקשורת בלתי מילולית ובריאות ואריכות ימים.

הוא פירסם בנושאים אלה כ-130 מאמרים בכתבי-עת מדעיים רשמיים, ועשרה ספרי מדע. הוא העורך הראשי של האנציקלופדיה המקצועית " Encyclopedia of Mental Health", העורך הראשי של כתב-העת המדעי הרשמי "Journal of Nonverbal Behavior" ועמית בארבע אגודות מדעיות.

וכיצד הצגנו את פרידמן? בכתבה דמותו מתוארת פעמיים. בתחילה הוא מוצג כ"הווארד פרידמן, פרופסור לפסיכולוגיה וחוקר ותיק ומוערך בחקר אריכות הימים". ובמקום אחר כותב הכתב איתי להט: "עושה רושם שפרידמן, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה ריברסייד, הוא גם הטיפוס הקלאסי העונה להגדרת המחקר שלו לאריכות חיים. בשיחת הווידיאו איתו אני לא יכול שלא לשים לב לסדר המופתי במשרדו. הוא נראה מסודר, מטופח, הדיבור שלו זהיר ושקול, וכשאני שואל אותו אם יכול להיות שחיבתו לחיים מסודרים היטתה את תוצאות המחקר, הוא עונה בחיוך: 'אני זהיר מכדי לעשות טעויות מחקריות כאלה'". מעבר לכך הכתבה מתעמקת במחקר של פרידמן, ממצאיו ותובנותיו.

בכותרת המשנה מופיע המשפט: "ואז הגיע פרופ' הווארד פרידמן וגזר מאוסף הנתונים העצום את הנוסחה המדויקת לאריכות ימים". מבקר יכול לטעון שהמלים "נוסחה מדויקת" הן ביטוי פשטני אפילו לכותרת משנה, אלא שהן משקפות במהימנות פרט מרכזי בכתבה: פרידמן גיבש בשנות המחקר שלו "מחשבון תוחלת חיים" שאף מוצג בספרו, ולא נחשב "פשטני" או "חסר אחריות" בעיני סוקרי הספר, מ"אטלנטיק" עד "נייצ'ר". חלקים מהנוסחה שבבסיס המחשבון וההסבר להם מיוצגים בכתבה.

יותר מכך, כיוון שהממצאים של פרידמן מתנגשים לכאורה עם תיאוריות אחרות של אריכות ימים, מובאת בכתבה מסגרת גדולה ובה תיאור משנתו של פרופ' מרטין סליגמן, מומחה עולמי לפסיכולוגיה חיובית, המתעקש על כך שאופטימיות – ולא חריצות יתר, כפי שגורס פרידמן – היא-היא המפתח לאריכות ימים.

חרף כל אלה, מנשנפרוינד מתמצת את הכתבה לשורה פשטנית: "הפרופסור לפסיכולוגיה האוורד פרידמן, שמצא, לטענתו, כי הדרך לחיות חיים ארוכים היא לאמץ את תכונות האופי 'התמדה, זהירות, עבודה קשה, מוסר גבוה ומעורבות גבוהה בקהילה...'", וכך יוצר את הרושם שמאחורי הכתבה עומד איזה מסטרנט יומרני שאסף ערימת חוכמות סבתא, ורק "מוסף 'כלכליסט'" בחר להפוך אותו לכתבה מדעית.

למעשה הצגתם של פרידמן, דניאל גילברט, פול בלום, דברה גורדון ואוברי דה-גריי על-ידי מנשנפרוינד כ"מדענים ספקולטיביים" שלא נשענים על עבודה מדעית ענפה ומשפיעה היא לא רק טעות, אלא ממש עוול.

5. כתבת האורגזמה

הכתבה מתארת כמה ממצאים חדשים שנצברו במעבדות בעולם שבהן נחקרת האורגזמה הנשית. בפתח הכתבה מתואר הניסוי המרכזי שביקש לחקור את פעילות המוח בעת האורגזמה הנשית. הניסוי הזה כבר זכה לפרסום ולסיקור בעבר. הוא תואר על-ידי הנסיינית, עיתונאית המדע קייט סקאל, בכתבה שפירסמה ב"גרדיאן" ובספר חדש שלה שיצא החודש בארצות-הברית, "Dirty Minds".

את הניסוי עצמו ערך פרופ' בארי קומיסארוק, שהוא המרואיין העיקרי בכתבה והיחיד שמזכיר מנשנפרוינד. פרופ' קומיסארוק הוא דיקן בית-הספר לתארים מתקדמים בפסיכולוגיה באוניברסיטת ראתגרס. כמו כן הוא מרצה במחלקה לרדיולוגיה ב- New Jersey College of Medicine, עורך בכתבי-העת המדעיים הרשמיים " Journal of Sexual Medicine" ו"Archives of Medical Research" ומחברם של שלושה ספרים, שניים מהם בהוצאת אוניברסיטת ג'ון הופקינס (אוניברסיטה שנחשבת לבית-הספר לרפואה המוביל בעולם). שניים משלושת ספריו עוסקים במדע האורגזמה הנשית.

אצל מנשנפרוינד הכתבה מיוצגת על-ידי ציטוט אחד של קומיסארוק, שמסתיים במשפט: "אם בכלל קיימת שאלה אם אורגזמה טובה לנו, הרי שהניסוי הוכיח שהתשובה היא כן מוחלט". המובאה, שמגיעה מתחילת הכתבה, יוצרת רושם של רדידות ואף העדר תוכן. אלא שבכתבה יש הרבה יותר מכך. עיקרה מציע תשובות חדשות לשאלה למה בעצם הטבע נתן לאשה אורגזמה. טענה ידועה אומרת שכיוון שזכרים יכולים למרבה הצער לכפות על נקבות להזדווג, תמריץ בדמות האורגזמה הנשית אינו הכרחי מבחינה אבולוציונית. מהטענה הזאת יצאו הרבה השערות וחקירות, והממצאים שמוזכרים בכתבה קושרים את האורגזמה, באופן "מדוד וקפדני" כמו שמנשנפרוינד מבקש, להיבטים בריאותיים ולהעלאת סיכויי ההתעברות. נוסף לכך מוצגים ממצאים ממחקרים אחרים על עוד היבטים של האורגזמה, כמו נימוק פיזיולוגי לקשר בין רגש האהבה לעוצמתה, ועוד.

6. כתבת הנישואים

הכתבה "נישואים בבני-אדם" עוסקת במחקרים מדעיים המנסים לצפות מראש את מידת הצלחתם של נישואים. היריעה הולכת ומתקצרת, אבל ראוי לציין שגם לכתבה זו רואיין חוקר שהוא מהמובילים בתחום המחקר הזה: פרופ' ג'ון גוטמן, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת וושינגטון ואחד השמות המוכרים בחקר הטיפול הזוגי. גוטמן הוא המנהל האחראי של המכון לחקר מערכות יחסים בסיאטל ושל המכון הטיפולי והלימודי Gottman Relationship Institute. הוא פירסם 190 מאמרים בכתבי-עת מדעיים רשמיים, ועבודתו זו זיכתה אותו בארבעה פרסים מהמוסד הממשלתי האמריקאי National Institute of Mental Health. פרופ' גוטמן כתב והשתתף בכתיבת 40 ספרים, שבהם גם ספרי מחקר מצוטטים וגם ספרים לקהל הרחב. ארבעה מספריו הפכו לרבי-מכר בארצות-הברית, ובהם "Why Marriages Succeed or Fail" ו"The Seven Principles for Making Marriage Work". ב-2006 בחר בו המגזין "Psychotherapy Networker" לאחד מעשרת המטפלים המשפיעים ביותר של סוף המאה ה-20, לצד אירווין יאלום, קארל רוג'רס ומילטון אריקסון. גוטמן, בין היתר, הוא שטבע את המונח המקצועי "מפת אהבה", שנפוץ בטיפולים זוגיים בארץ ובעולם.

איננו מבינים מדוע מנשנפרוינד כלל ברשימת הקלון שלו את תובנותיו של אחד החוקרים המשפיעים ביותר על אסכולת הטיפול המשפחתי, או את אלה של פרופ' איילה מלאך-פיינס, פסיכולוגית קלינית וחברתית ודיקן המחלקה למינהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון, שרואיינה אף היא לכתבה. פרופ' מלאך-פיינס פירסמה יותר מ-80 מאמרים בכתבי-עת מדעיים רשמיים וכן עשרה ספרים. בין ספריה שיצאו בעברית: "התאהבות: כיצד אנו בוחרים במי להתאהב", "אהבה ושחיקה בחיי הנישואין: גורמים ודרכי התמודדות" ו"פסיכולוגיה של המינים".

מרואיין נוסף היה ד"ר גלעד הירשברגר, מרצה לפסיכולוגיה חברתית במרכז הבינתחומי בהרצליה. ד"ר הירשברגר עשה את עבודת הפוסט-דוקטורט שלו אצל ד"ר רוברט לוונסון, שותפו של פרופ' גוטמן במחקריו, והוא בין היתר עוסק בשחזור ניסוייו של גוטמן על זוגות ישראלים.

רבות מהתובנות בכתבה מבוססות, בין היתר, על ניסויים ידועים שגוטמן ערך והתפרסמו גם בספרו "Why Marriages Succeed of Fail", ובמיוחד על הניסוי המפורסם שמתואר במאמר המדעי:

S. Carrère and J. M. Gottman, "Predicting Divorce Among Newlyweds from the First Three Minutes of a Marital Conflict Discussion", Family Process 38, no. 3

כותרת המשנה לכתבה, שמנשנפרוינד מצטט, אכן קובעת ש"את מוסד הנישואים המורכב כל-כך אפשר לתרגם לנוסחאות ברורות, ולקבוע מראש בדיוק מדהים הצלחה או כישלון". אלא שהיא אומרת גם שהמסקנה הזו מבוססת על המחקרים העדכניים ביותר בתחום ועל התוצאות המפתיעות של המחקרים הללו. זה אינו המקום לשיעור בעיתונאות ובהגשה אטרקטיבית של כתבות לקורא, אבל קריאת הכתבה מלמדת שכותרת המשנה אינה חוטאת לה כלל ועיקר.

7. ועוד הערה אחת לסיום:

במאמר שמבקש לתקוף את "הפשטנות בלתי נסלחת" לכאורה של המוסף, ראוי היה שמנשנפרוינד ייתלה באילנות קצת יותר גבוהים מאלה שהוא נתלה בהם כ"הוכחה" לטעויות בכתבות של "מוסף 'כלכליסט'". מנשנפרוינד מזכיר את הביקורת של עידו גנדל ב"נענע 10" על "כתבת הפטריות" ואת זו של יהודה בלו בבלוג שלו, על אותה כתבה.

מנשנפרוינד מתייחס לביקורות הללו כבסיס שעליו הוא יכול להשעין את המתקפה שהוא פותח בה מיד אחר-כך. למעשה המאמרים של גנדל ובלו הם הדבר היחיד בביקורת שלו שמזכיר ראיה ומובאה. יתר ביקורתו היא קביעות נחרצות וגורפות, אך שגויות מיסודן. ומה לעשות שהמשענת האחת של מנשנפרוינד, שני המאמרים שהוא מציג כאורים ותומים, גם היא אינה יציבה. רוב הטענות שמעלים גנדל ובלו נסתרות במאמר התגובה של אורן הוברמן. אם כבר יושבים לחבר מאמר שמתיימר להבדיל בין עיתונות רצינית ובין הרהורי לב ופשטנות בלתי נסלחת, ראוי היה לקרוא לעומק גם את הכתבה עצמה, וגם את התשובה לביקורת וגם את דיווחיהם של העוסקים בתחום. לא רק את הבלוגרים.

היצירה של מוסף אינטליגנטי, שמבקש לסקרן מדי שבוע מחדש את קוראיו, אך לא חולף מעל לראשיהם, אינה מלאכה קלה. נמשיך לעשות זאת כמיטב יכולתנו.

אמיר זיו הוא העורך האחראי של "מוסף כלכליסט"

תגובה: לא מדובר במדע / יקי מנשנפרוינד

"לא הטלתי ספק ביוקרתם או במומחיותם של החוקרים המצוטטים ב'כלכליסט', אלא בשימוש שהם עושים בעיתונאים כדי להפיץ גרסאות פופוליסטיות ששום עיתון מדעי רציני לא היה מוכן לפרסמן". תגובה לאמיר זיו