לחצר האחורית של החברה הישראלית נמאס מהדחיקה לשוליים, תושביה מתפרצים לקדמת הבמה. ועכשיו כולם מדברים על זה, מעל כל במה ובכל פלטפורמה, אפילו בקבוצות הווטסאפ של הגן. סוף-סוף כולם מדברים על זה.

אבל על מה הם מדברים? לכל אחד יש בטן מלאה על הקהילה, ונראה כי כל אחד יודע בדיוק איך צריך למחות, ובעיקר איך לא. "אבל למה באלימות", "מה אני עשיתי להם, שיפגינו מול המשטרה", "הם ממש ברברים, זה עובר כל גבול", "הם איבדו את כל הסימפתיה שעוד היתה לי אליהם", "שיגידו תודה שהעלינו אותם לארץ, זו התודה שלהם?" – שבריר קטן מהתגובות שהציפו את הרשת, קבוצות הווטסאפ ושיחות המסדרון. מדוע?

איך ייתכן שמאבק בחוסר צדק, בגזענות, באפליה שיטתית, באלימות, בשיטור יתר, לא מצטייר ככזה בשיח הציבורי? נראה כאילו לא רק משטרת ישראל לא הפיקה את הלקחים מהירי הקודם בצעיר בן הקהילה האתיופית, יהודה ביאדגה, אלא גם התקשורת הישראלית.

בבוקר לאחר המחאה כותרות העיתונים צעקו "אנרכיה". הפעם, שלא כמו במחאה האחרונה, היה קל יותר למצוא סרטונים שמתעדים אלימות, והסיקור צבע את המחאה בצבעי מלחמה, השריש פחד ואימה וחידד את הזרות ואי-השייכות של קהילה שלמה, אזרחי מדינת ישראל.

התקשורת סיפקה נקודת מבט צרה על מחאה, מנותקת מהקשר, מיסגרה אותה כמחאה "שלהם" והפכה "אותם" לאויב אלים, נטול פנים, מבלי לתהות כיצד צעירים שנולדו בארץ, גדלו בגטאות שהמדינה סיפקה להם ושירתו בצבא הגיעו לנקודת רתיחה כזו

ההתמקדות של התקשורת, רובה ככולה, היתה בנזק שגרמה המחאה, לא באלימות משטרתית ולא במציאות יומיומית בלתי נסבלת של גזענות שיטתית כלפי קהילה שלמה. כמה שוטרים נפצעו? כמה מכוניות נשרפו? כמה אבנים המוחים יידו? כמה שעות חיכיתם בפקק? כמה צירים נחסמו? כמה "אתיופים" נעצרו? אלו השאלות שסביבן נסוב השיח התקשורתי. הכותרת ב"וואלה" מתמצתת מחאה: "נזקי מחאת יוצאי אתיופיה: 100 שוטרים נפצעו, 19 ניידות ניזוקו, 60 איש נעצרו".

האמפתיה הופנתה למי שאיחרו להגיע הביתה אחרי יום עבודה. כותרת על אשה בהריון שהותקפה ברכבה נוגעת בבטן הרכה של חברה שלמה ומסייעת להפנות כעס כלפי "האתיופים". רפי רשף פותח את תוכניתו בדברי הרגעה: ביום השני למחאה, המשטרה מבטיחה שלא תאפשר חסימת כבישים. בהמשך הוא מסביר: "נבדוק מה קרה אמש, האם המשטרה היתה סובלנית מדי?". והכותרות מבטיחות "שיחה עם הנהג שהותקף באכזריות". "כמו בשטחים", קובע משה נוסבאום.

"הארץ" שלח כתבים לחמישה מוקדי מחאה, ואלו חזרו עם תיאורים צבעוניים על השתוללות, רעולי פנים, אנרכיה, פיצוצים, צעירות נסערות וילדים בוכים. הכותרות שליוו את מהדורת החדשות של ערוץ 12: "זעם ברחובות", "מהומות בגוש דן", "אש בדרום". כותרות שמוכרות לנו היטב מסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבשילוב עם צילומי נערים אתיופים רעולי פנים מיידים אבנים מסייעות לציבור להבין כי מדובר במלחמה וש"האתיופים" הם האויב.

סיקור מחאת יוצאי אתיופיה (קולאז')

האופן שבו המרכז מתייחס לשוליים מעיד לפעמים יותר על עצמו מאשר על השוליים. אין ספק כי היתה אלימות מצד המפגינים, והיא ראויה לכל גינוי וכמובן שגם לסיקור. אך אלימות היא לא כל מה שהיה. התקשורת סיפקה נקודת מבט צרה על מחאה, מנותקת מהקשר, מיסגרה אותה כמחאה "שלהם" והפכה "אותם" לאויב אלים, נטול פנים, מבלי לספק מבט מעמיק, כזה שתוהה כיצד צעירים שנולדו בארץ, גדלו בגטאות שהמדינה סיפקה להם ושירתו בצבא הגיעו לנקודת רתיחה כזו.

מה גרם לכך? איך אפשר לשנות זאת? הרי ברור שזה לא רק המוות של סלמון טקה מאקדחו של שוטר. כעס, תסכול והשפלה של שנים מצטברים לחבית חומר נפץ, וכשזו מתפוצצת מתמקדת העיתונות בלהבות הצבעוניות, אחרי שכל השנים הסבה את מבטה הצדה. כשמסקרים רק את הפיצוץ, בלי לספר את הסיפור שקדם לו, לא תהיה אמפתיה ציבורית לקהילה. את מהדורת החדשות יכלה יונית לוי לפתוח בהלוויה של טקה, בזעקות השבר של אביו, בדבריהם של פעילים חברתיים ממנהיגי המחאה. את הרכב הבוער בעזריאלי אפשר היה להציג אחר-כך – לא לפני כן.

אבל הלהבות מצטלמות מעולה. לבנים מפוחדים מעוררים הזדהות. הפצועים בתקשורת הם רק שוטרים, תמונותיהם של עשרות יוצאי אתיופיה פצועים ניתן לראות בעיקר ברשתות החברתיות, לא במהדורות. בקבוצות ווטסאפ גדולות של פעילים אני עדה לשיח שלא מגיע לתקשורת, אני רואה את הכאב שלהם. הכאב שלהם לא עובר מסך.

אודליה דיין-גבאי היא דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת תקשורת ומגדר ופעילה חברתית