(עיבוד צילום: עמיר שיבי, צילום מקורי: אילן ברונר)

בוקר טוב (1)

כל העיתונים למעט "מעריב" מקדישים את הכותרת הראשית למצב בדרום, ובכל העיתונים למעט "הארץ" כותרת בולטת המוקדשת לדיווח על כך ש"הסמל המסחרי לא ייצג את ישראל באולימפיאדה", לשון כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות". הסמל המסחרי הוא זה של דמות תינוק מצויר שחברת אוסם משתמשת בה בפרסומות למוצר במבה, וממילא הכותרות בהתאם: "תינוק הבמבה נשאר בארץ" ו"התינוק של במבה נשאר בישראל" ב"ידיעות" וב"ישראל היום", ו"בדיחה אולימפית" ב"מעריב".

העיתונים ממהרים להזכיר כי זו כבר הפעם השנייה שמתחוללת שערורייה סביב ה"קמיע" של המשלחת האולימפית, אחרי שבית-המשפט אסר על הוועד האולימפי להשתמש בדמות שהזכירה את הבובה מתוכנית הילדים הישנה "קישקשתא", ואף חייב אותו בתשלום של 50 אלף שקל לטלוויזיה החינוכית. לאחר מכן פנו אנשי הוועד לחברת אוסם ומכרו לה את הקמיע תמורת סכום (מגוחך, יש לציין) של 100 אלף שקל. מתקפה משולבת של אמצעי התקשורת, ממיקאים (יצרני ממים) בפייסבוק, פוליטיקאים ועוד הביאה לביטול מהיר של העסקה (אוסם, יש לציין, הודיעה כי תתרום את הכסף לוועד בכל מקרה).

על פניו, יש משהו מגוחך בכל המהומה הזו, שמוקד התרחשותה נעוץ בעולם הספורט, אולי העולם הממוסחר ביותר הקיים מחוץ לעולם המסחר עצמו. אולם בסופו של דבר יש כאן עדות לאיזו בריאות נפשית שמתחילה, אולי, להתעורר בקרב הציבור הצרכני שלנו. ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" מקדישים היום ידיעה רחבה למהלך של הרשות השנייה אשר, אחרי שנים ארוכות של אימפוטנטיות והעלמת עין, שלחה מכתבי התרעה לזכייניות הערוצים המסחריים בדרישה להפסיק את הנוהג הפופולרי להחריד של מכירת אייטמים לגורמים מסחריים בחלק גדול כל-כך מהתוכניות המשודרות (מוספו היומי של "ידיעות" פירסם באחרונה תחקיר בנושא, והעיתון משתבח בכך שהמהלך של הרשות קרה בשל כך. "הארץ", יש לציין, עוסק בנושא הזה בהתמדה כבר שנים ארוכות).

פרסום סמוי הוא רק החלק הסמוי של תרבות השקר הדומיננטית ביותר בחיי הפרט של אזרחי רוב העולם: זו של הפרסום בכלל. די לציין שהמוצר שמאחורי השערורייה התורנית, במבה, המפורסם באמצעות תינוק חייכני כאוכל מזין לילדים, הוא למעשה מוצר מזון מעובד, שמן, מועשר באופן שנוי במחלוקת וכזה שיצרניו מסרבים לפרט את הרכבו המלא. ייתכן שהמחאה המעט מגוחכת סביב "תינוק הבמבה" היא עדות להתעוררותו של רפלקס הקאה ציבורי מבורך של נורמות המסחור החודרני הפושה ללא רחם במרחב הציבורי שלנו.

בוקר טוב (2)

"חמש השנים ששברו את גבו של מעמד הביניים" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר", המתייחסת לחלק מדו"ח של בנק ישראל שפורסם אתמול (כן, גם בנק ישראל שולח טיזרים לדו"חות שלו, כאילו היה יצרן במבה). "בנק ישראל מציג את המספרים שמאחורי מחאת יוקר המחיה", נכתב בכותרת המשנה (לדיווח של מוטי בסוק ואיתי טרילניק). "לאחר כעשור שבו הכנסות מעמד הביניים צמחו מהר ממחירי המזון, הדיור והחשמל – בחמש השנים האחרונות התהפכה המגמה".

"באיחור אלגנטי של שנתיים אחרי מרכז המחקר של הכנסת, ושנה אחרי שגם 'דה-מרקר' פירסם כתבה בנושא, מפרסם בנק ישראל את תוצאות הבדיקה שלו על מצבו של מעמד הביניים בישראל. המסקנה של בנק ישראל מחרה מחזיקה אחרי הכנסת ואחרי 'דה-מרקר' – הנתונים מעידים כי מצבו של מעמד הביניים בישראל אינו נורא כל-כך", כותבת מירב ארלוזורוב בטור פרשנות.

"לפחות למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שגוף מחקרי רשמי מטעם מדינת ישראל חוקר באופן מוגדר את מעמד הביניים", כתב אתמול שאול אמסטרדמסקי, ראש מערכת החדשות של "כלכליסט", בבלוג שלו. "[...] ההגדרה הקלאסית, ככל שאפשר לקרוא לה כך, אכן מגדירה את מעמד הביניים כמי שמשכורתם נעה בין 75%-125% מהשכר החציוני במשק. כך שזו לא גחמה של בנק ישראל, אלא הגדרה מקובלת בעולם. אלא שכל מי שעיניו בראש וארנקו בכיסו מבין שההגדרה הזו בעייתית [...] על-פי נתוני מינהל הכנסות המדינה, מעמד הביניים הישראלי מתפרש בהתאם להגדרה הזו על פני עשירונים 6-4, בערך (נכון לשנת 2011). קרי, בין משכורת חודשית (ברוטו, לאדם) של 4,190 שקל ל-6,983 שקל. כלומר, מי שמשתכר שכר המינימום צריך להיות שמח בחלקו – הוא מהווה את השכבה התחתונה של מעמד הביניים. נו באמת".

בהמשך מתייחס אמסטרדמסקי למחקר של דני גוטליב, סמנכ"ל המחקר של הביטוח-הלאומי. "גוטליב וחוקרים אחרים הבינו היטב שיש בעיה עם ההגדרה הזו. למעשה, אחת המסקנות המהותיות של המחקר של גוטליב היתה שבשנים האחרונות מעמד הביניים בישראל פשוט נעלם. הוא לא קיים יותר (הנתונים שלו מגיעים עד 2008, ובימים אלה הוא משלים את הבדיקה גם לשנים שחלפו מאז). בישראל של היום קיימים שני מעמדות, כך על-פי המחקר של גוטליב: המעמד הנמוך, והמעמד הגבוה. מעמד הביניים התפזר אל תוך שניהם. החלק התחתון של מעמד הביניים מזדהה יותר עם השכבות הנמוכות, והמעמד הבינוני גבוה (עשירונים 8-6) מזדהה יותר עם המעמד הגבוהה (עשירונים 10-9). במלים אחרות, החברה הישראלית הפכה לקוטבית יותר, מנוכרת יותר [...] מוטב להביט למציאות בעיניים", מסכם אמסטרדמסקי, "ולהבין שחייה של משפחה בעשירון 4 הם חיי מצוקה, וחייה של משפחה בעשירון 8 הם חיי הישרדות ותו לא".

הכותרות

"בתיווך מצרים, השקט חוזר לדרום הארץ", לשון הכותרת הראשית האופטימית של "הארץ". "הפסקת אש במבחן", לשון הכותרת הזהירה של "ישראל היום", שמתחת לה מדווח על נפילת טיל בנתיבות. "למרות ההבנות: גראד בנתיבות", קובעת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (אולם במוסף היומי לא מתפרסם היום עמוד שעשועונים מיוחד לילדי הדרום שבמקלטים). "הפסקת אש מוטלת בספק", נכתב בכותרת על שער "מעריב" לצד התמונה המרכזית: שמעון פרס משלח לשמים יונה (בעת ביקור אתמול בקיבוץ יד-מרדכי בדרום).

בתוך הדיווחים מזכירים העיתונים כי נוסף לגראד שנחת בנתיבות נורו מעזה עוד 12-11 פצצות שנפלו בשטחים פתוחים. במה שונה הגראד שזכה לככב בכותרות? הוא נפל בשטח בנוי ורק במקרה לא גרם לאבידות בנפש (אלא רק לפצועה קל מרסיסים ונזק כבד לרכוש). "במקרה" יכול היה להיות שם קוד הולם למבצע הצה"לי שהסתיים כעת (צה"ל, מוסרים העיתונים, החליט לא להגיב על נפילת הגראד, וילדי הדרום חזרו היום ללימודים), שגורלו היה תלוי בהחטאה של סנטימטרים של פצצה צה"לית או עזתית, שאם היתה מחטיאה (במקרה של צה"ל) או פוגעת בול (במקרה של הפלסטינים), ומחסלת, נגיד, כיתת ילדים, היתה יכולה להפוך ברגע אחד את המבצע המוגבל (שעיקרו: חיסול מקדים של מנהיג טרור בשל חשש מפיגוע צפוי, תגובה בירי טילים של "ארגוני הסירוב" ותגובה לתגובה) למלחמה ממש.

כך או כך, מהעיתונים עולה היום הד לסבלם של אזרחי הדרום למרות הפסקת האש ("אמרו שיש רגיעה, אבל למי אפשר להאמין?", אומר תושב נתיבות ל"ידיעות"); מודגש חלקה של מצרים בתצורתה השלטונית החדשה בתיווך בין ישראל לארגוני הטרור הפלסטיניים (יואב לימור מזכיר ב"ישראל היום" כי רפיסות אותו שלטון בשמירה על השקט בסיני הביאה בסופו של דבר לחיסול שהחל את העימות הנוכחי), וגם חלקו של חמאס (שתיווך בין המצרים לג'יהאד-האסלאמי, שהיה אחראי לירי לעבר ישראל).

כן נידונה השאלה "מי ניצח": חמאס טוען כי הוא נחל ניצחון, אולם הפרשנים מציינים כי למעשה חל פיחות במעמדו (משום שאהדת התושבים נוטה לארגונים הקיצוניים יותר) וכי ההישג שהוא משתבח בו (הבטחה של צה"ל להפסיק את החיסולים מהאוויר) הוא בלוף מומצא. "הסבב הבא יגיע", מבטיחה כותרת טור הפרשנות השני בכפולה הפותחת, של יואב לימור.

אם כן, האם ישראל ניצחה? כן, כך קובע בן כספית ב"מעריב"; ניצחון, אולם לא נוק-אאוט. בטורו, המובא בכפולה הפותחת של העיתון, משרטט כספית נאמנה את גבולותיו הפרוצים של הסכסוך הנוכחי, שעניינו חילופי אש תמידיים מלווים בהסלמות תקופתיות, ובמיליון אזרחים ישראלים החיים תדיר תחת איום רקטי. הקביעה כי ניצחנו הופכת ממילא נלעגת משהו. גם כספית שם לבו לכך, ומקדיש חלק גדול מטורו להתנגחות בנתניהו: הוא מזכיר לראש הממשלה כי בהיותו יו"ר האופוזיציה ביקר בדרום המופצץ והבטיח כי תחת הנהגתו מצב כזה לא יישנה. "דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול", קובע כספית בסגנון הפואטי האופייני לו, ודורש מנתניהו במפגיע "לקיים את הבטחתו" ו"למוטט את שלטון הטרור החמאסי".

האם ממשלת ישראל אכן תפעל לשחזר את מבצע עופרת-יצוקה של שלטון אולמרט שכספית מעלה על נס? ב"ישראל היום" שואל דן מרגלית: למה שהם יירו את הטיל האחרון? "להערכתי זה מחייב תגובה", הוא כותב ביחס לטיל שנפל על נתיבות.

עוד כותרת ראשית

הכותרת הראשית של "מעריב" – "ארדואן לאיראן: אל תפגעו בישראלים בשטח טורקיה" – מנסה לקבוע סדר יום ומתכתבת עם הכותרת במעלה שער "ישראל היום": "התרעה מפיגוע בישראלים בטורקיה". "המטה ללוחמה בטרור התריע אתמול על פיגוע נגד ישראלים בימים הקרובים בטורקיה", נכתב בכותרת המשנה לראשית ב"מעריב", המובילה לידיעה של בן כספית: "אנקרה במסר חריף למשמרות-המהפכה: אל תשחקו במגרש שלנו".

כאלם פאדי

"הרגיעה בדרום העלתה את הבורסה: ת"א 25 עלה 0.7%" (כותרת סקירת המסחר היומית של "דה-מרקר", היום).

"בצל ההסלמה בדרום עליות של 0.5% בבורסה" (כותרת סקירת המסחר היומית של "דה-מרקר", שלשום).

פיפיות

"זה נראה לי מופרך ומזיק וישיג בדיוק ההפך ממה שהם רוצים", אומר פרופ' אלחנן יקירה (מחבר הספר "פוסט-ציונות פוסט-שואה", היוצא נגד הדה-לגיטימציה של ישראל) על "שבוע האפרטהייד הערבי", יוזמה של תנועת אם-תרצו, הבאה להדגיש באמצעות קריקטורות, סרטים והפגנות את הדיכוי והעריצות הנפוצים בעולם הערבי. היוזמה זוכה לסיקור (עמרי מניב) על פני כפולת עמודים במוסף היומי של "מעריב", בליווי קריקטורות ותמונתו של יו"ר אם-תרצו, רונן שובל. בסופה של הכתבה מובאים דבריו של יקירה.

"ניתן לטעון נגד המשטרים הערביים הרבה טענות, אבל מה אנחנו צריכים לשחק את המשחק של הדה-לגיטימציה. במובן מסוים, אני מסכים איתם שאנחנו לא צריכים להתנצל כל הזמן [...] אבל הדרך היא לא על-ידי תקיפת הערבים ולומר 'אתם עושים אפרטהייד'. העניין הוא לתקוף מוסרית את אותם אלו שטוענים כלפינו שאנחנו עושים אפרטהייד. מה שהם עושים זה חרב פיפיות", אומר יקירה, "[...] הניסיון להציג את ישראל כמדינת אפרטהייד הוא לעשות לה דה-לגיטימציה, לקבוע שלישות הציונית אין זכות. אני חושב ומקווה שגם לאם-תרצו אין חשיבה כזו – שאין לישויות הערביות זכות קיום".

ב"הארץ", הכותרת השנייה בחשיבותה על השער קוראת "תחקיר 'הארץ': הממשלה מתקצבת במיליונים את הנצחת רחבעם זאבי". הידיעה, של גידי וייץ וליאת לויאן, היא קדימון ל"תחקיר המלא ביום שישי במוסף 'הארץ'". "כתבה נרחבת שתתפרסם במוסף 'הארץ' ביום שישי הקרוב משרטטת את התהליך שהפך את מפיץ תורת הטרנספר, חברם של עבריינים ויעדים מודיעיניים, למעמד של אייקון לאומי". אם נזכרים בזובור שערכו בעיתון לשופט סולברג, למשל, נראה שהרדיפה של דמויות ציבוריות – חיות או מתות, מתברר – שאינן מתיישבות עם טעמו האידיאולוגי הופכת ב"הארץ" למנהג קבוע.

"הגישה שלפיה צדק אחד סותר את הצדק של האחר, כותבים שני היסטוריונים שניסו לאחד בספר אחד את הנראטיב היהודי ואת הנראטיב הפלסטיני, הביאה במקרים רבים לשלילה מוחלטת של זכות האחר לחיים לאומיים ולעתים אף לשלילה עצמית של חיים כאלה", נכתב בציטוט המודגש מתוך ביקורת של עקיבא אלדר במוסף "ספרים" של "הארץ" על הספר "שני צדי המטבע: עצמאות ונכבה, שני נראטיבים של מלחמת 1948 ותוצאותיה", מאת מוטי גולני ועאדל מנאע (שיצא במהדורה תלת-לשונית). "'מדובר בשתי גישות אובדניות בעליל', הם טוענים", מסתיים הציטוט.

"אנחנו רואים מגמה הולכת וגדלה בזמן האחרון, של מעורבות יוצאי מדינות אפריקה במעשי גניבה", מצטט אבי אשכנזי במדור המשטרה שלו במוסף היומי של "מעריב" "קצין במשטרת תל-אביב". לפי אשכנזי, "במשטרה אומרים כי בשבועות האחרונים הם נתקלים במגוון רחב של מעשי פשיעה, שבהם נרשמת מעורבות של אותם נתינים זרים: החל ממעשי שוד, גניבה ואירועי אלימות, עד עבירות מין". הקצין האנונימי מספק גם תיאור צבעוני: "אם הם מבחינים ברחוב באדם שהולך כשבידו אייפון, המראה הוא בעיניהם של 1,000 דולר, ולכן אין להם כל בעיה לבצע שוד של המכשיר ואחר-כך למכור אותו.

"היכולת שלנו להרתיע במקרים כאלה נמוכה ביותר", מוסיף השוטר, "בגלל העובדה שהם נמצאים במאבק הישרדות. אם אתה לוקח אותם לבית-המעצר או לכלא, זה שיפור בתנאים עבורם – שלוש ארוחות, מקלחת, חדר גדול יחסית עם מיטה". "במשטרה מסבירים", כותב עוד אשכנזי, "כי ככל שמספרים של המסתננים עולה, כך מצוקתם גוברת. הם מתקשים למצוא עבודה, חיים בצפיפות בדירות מוזנחות, בלי תנאים ראויים". "זה נכון שבחלק גדול מהמקרים, הקורבנות הם בעצמם נתינים זרים ממדינות אפריקה", מוסיף הקצין.

תרבות עכשווית

ורד לי מראיינת את המשוררת אגי משעול במדור הקצר "חמש שאלות" בפתח מוסף "ספרים" של "הארץ". השאלה האחרונה מוקדשת ל"מאבק המשוררים, בין היתר על רקע חוסר תמיכת הממסד". האם הממסד צריך לתמוך במשוררים? "השאלה הזאת מעוררת בי דברים והיפוכם", משיבה משעול. "התשובה הפשוטה המתבקשת היא בטח!", ולאחר שהיא מונה את התמורות המתבקשות ביחס החברה למשוררים ("תמלוגים הוגנים, פרס ספיר גם לשירה, תצוגה הולמת של ספרי שירה בחנויות הספרים, יותר שירה במערכת החינוך), היא חותמת: "כל חיי התפרנסתי מעבודה, ואני מוצאת שיש ערך לכתיבה מול קושי, והבקעה אטית מול כוחות סמיכים".

"לא עוד גומיות שיער ותכשיטי פלסטיק זרוקים בערבוביה בקופסת נעליים", מבטיחה כותרת משנה לכתבה במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" (ניצה אבירם), "לא עוד התפלחויות להיכל הטיפוח של אמא. שידות האיפור הופכות לרהיט בסיסי בחדרי הילדות". בתצלומים המצורפים נראות שלוש ילדות, בנות עשר, שש וארבע, ליד שידות האיפור שלהן, כשהן מורחות לק ומודדות את גזרתן במראה. הכיתובים מציינים גם את המקומות שבהם ניתן להשיג את השידות הנראות בתצלום ומחיריהן: 3,500 שקל, 4,500 שקל ו-8,500 שקל.

ענייני תקשורת

"הקץ לחצאית: הדי סלימאן, המעצב ששינה את פני האופנה, חוזר לבית איב סאן-לורן", מכריזה כותרת מוסף "ז'ורנל" של "מעריב", מתחת לתצלום של שלוש דוגמניות ושלוש הפניות: "ליאור נרקיס מחפש אינטימיות", "בגדים שרוכשים ברשת, מדור מאויר" ו"המלכה אליזבת יוצאת לבלות". אם עדיין לא קראתם, סורו לעיין בדיוקן המקיף של תולדות המוסף שכתב איתמר ב"ז (סיפורה העצוב של העיתונות הישראלית בקפסולה מזוקקת).

"מעל 500,000 קוראים באנגליה בלבד כבר חוו את החוויה", מודיעה מודעת פרסומת לספר על השער האחורי של מוסף "ספרים", המסתיימת כך: "!". על כריכת הספר, המודפסת על פני חצי עמוד, נכתב כי זכה בשני פרסים יוקרתיים. "החן והצניעות של הכתיבה עומדים בסתירה כמעט לרוחב היריעה של הסיפור", מצטטת המודעה מביקורת ב"ניו-יורקר". לא רק, חברים, לא רק.