זו לא היתה עוד ידיעה שגרתית על עיתון שעלול להיסגר: זה היה דיווח מבית-המשפט על משבר חמור המאיים על מוסד אמריקאי, כמעט כמו החדשות הרעות על סכנת הקריסה של ג'נרל-מוטורס. עוד סדק בסמלי האימפריה. מי יודע מה עוד עלול לצלול בעקבותיו: קוקה-קולה? מקדונלד'ס? עוגת התפוחים?
המגזין "רידרס דייג'סט" לא נעלם, בינתיים. הוא רק ביקש הגנה מבית-המשפט מפני נושיו, על סף פשיטת רגל. "סעיף 11" אמור לאפשר לו לפרוס מחדש את חובותיו כדי שיוכל להמשיך להגיע לבתיהם של מיליוני אמריקאים שהם והוריהם והורי-הוריהם רגילים לקוראו כבר 87 שנה.
ה"רידרס דייג'סט" אינו רק מוצר תקשורת יוצא דופן בתפוצתו – בשיאו הוא חולק ליותר מ-17 מיליון מנויים בארצות-הברית ולעוד עשרות מיליונים ברחבי העולם – אלא הוא גם נחשב למגזין שעיצב את ערכיה של אמריקה ושיקף אותם; לא זו של הליברלים מניו-יורק ומבוסטון או של הרדיקלים מסן-פרנסיסקו, אלא זו של אמצע-אמריקה, גיאוגרפית, חברתית ופוליטית.
אמריקה של העיירות והכפרים בכל השטח העצום שמפריד בין חופי האוקיאנוס השקט והאטלנטי, של אנשים פשוטים, פטריוטים ושמרנים, שמניפים את הדגל האמריקאי על המדשאות בחזיתות בתיהם לא רק ביום העצמאות וביום הזיכרון לחללי המלחמות.
ה"רידרס דייג'סט" נולד על מיטתו של חייל פצוע בבית-החולים הצבאי בצרפת, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. לדוויט וואלאס היו הרבה שעות לקרוא, והוא לא ויתר כמעט על אף כתבה בכל אחד מהמגזינים הרבים שנשלחו מן הבית ללוחמים בחזית. שם הגיע למסקנה שלא תפתיע איש מקוראי העיתונות גם היום: בים המלל המודפס (הרדיו עוד לא התחיל לשדר אז וגם לא הטלוויזיה) יש לא מעט דברים מרתקים, אבל הרבה יותר מדי מלים מיותרות.
וואלאס חזר הביתה, למינסוטה, ובמוחו הרעיון להגיש לקורא האמריקאי מוצר חדש, תמצית מגזינית שתכלול רק את הדברים המעניינים והחשובים ממגוון של כתבי-עת. יחד עם רעייתו לילה ניסה תחילה לעניין מו"לים ומשקיעים ביוזמה, אבל נתקל בחומה של ספקנות. בסופו של דבר לוו בני הזוג 600 דולר מבני משפחה, והסטרט-אפ העיתונאי יצא לדרך. מאז יצא לאור הגיליון הראשון של "רידרס דייג'סט" ב-1 בפברואר 1922 צצו ונסגרו אלפי עיתונים וכתבי-עת בארצות-הברית, אבל הוא שרד והצליח להגדיל בהתמדה את תפוצתו, עד שנות השבעים.
ה"רידרס דייג'סט" היה וממשיך להיות מגזין על ערכי הבית, המשפחה והקהילה, על אופטימיות ועל אהבת המולדת, כתבה בשבוע שעבר אחת מעורכי המגזין לאנשי המערכת. כך בדיוק ביקשו למצב את העיתון בני הזוג וואלאס, שערכו אותו בעצמם במשך עשרות שנים.
אביו של וואלאס היה חוקר יוונית עתיקה ונשיא קולג', אבל בנו בחר להתרחק מהתחכום האקדמי ומצא דרך להתחבר לאמריקאי הפשוט עם סיפורים אנושיים, מדריכים שימושיים והומור מהוגן. הוא הגיע להסכמים עם המו"לים של מיטב כתבי-העת באמריקה, שאיפשרו לו לקצר את הכתבות המקוריות ולאגד אותן בכתב-עת בפורמט קטן, כמחצית מגודלם של מגזינים אחרים. הוא שילב בעיתון מדורים קבועים כמו "על החיים בארצות-הברית הללו" והרבה עצות פשוטות לחיי היומיום. תמצית המיינסטרים האמריקאי: מוצר תכליתי, ידידותי, פשוט, ברור. ובלי גסויות, חלילה, אפילו במדור "הומור במדים".
ב-1928 היו לירחון 200 אלף מנויים, ואפילו בשנות המשבר הגדול צמחה תפוצתו בהתמדה: ב-1934 כבר נמכרו מיליון עותקים מדי חודש. בין השורות מצאו בו הקוראים גם חיזוק אידיאולוגי נגד זרמים רדיקליים בחברה האמריקאית בימי האבטלה והעוני. באותה תקופה החל העיתון לפרסם גם מאמרים מקוריים לצד תקצירי כתבות ממקורות אחרים. ב-1938 יצאה לאור המהדורה הבריטית של המגזין, כצעד ראשון שהוביל להתפשטות עולמית נרחבת שנמשכה גם בראשית המאה ה-21: 50 מהדורות זרות ב-21 לשונות, ב-60 מדינות, ייצוא תרבותי אמריקאי המשולב גם בתכנים מקומיים.
ג'ואן שארפ, שחקרה את תוכני ה"דייג'סט" בעיקר סביב המלחמה הקרה, כתבה כי המגזין תרם יותר מכל פרסום אחר לעיצוב הזהות האמריקאית בשנות החמישים והשישים: "אנחנו" מול "הם", החלום האמריקאי מול מזימות הקרמלין, הטובים נגד הרעים. בטפטוף חודשי קבוע היה ה"דייג'סט" מורה הדרך של עשרות מיליוני אמריקאים לגיאופוליטיקה של מאבק המעצמות. בין דפיו למדו על "האופי הסובייטי", תולדה של תנאים גיאוגרפיים ופוליטיים, המחייב מסורתית את מוסקבה לנסות להתפשט.
הסובייטים תוארו תמיד כ"אחרים", השונים בכל מן האמריקאי הממוצע: המוזיקה השונה, המזון האחר, חוש ההומור ואפילו הדרך שבה הם מקיימים יחסי מין. במשך שנים טיפטף המגזין לקוראיו את הדיכוטומיה החדה בין הדמוקרטיה האמריקאית המשגשגת ובין האויבים האורבים לה בקרמלין. המסר היה חד-משמעי: בקרב הזה יכול לנצח רק צד אחד, ואמריקה תנצח. ובדרך גם תגבור על הליברלים (שמאלנים בעברית) המאיימים על העורף. יותר מעיתונים אחרים, כתבה שארפ, "חינך" ה"דייג'סט" את האמריקאי הממוצע להבין את הפוליטיקה העולמית, כמו גם את המתרחש בוושינגטון.
אין פלא שרונלד רייגן היה חובב גדול של המגזין, שידע להזהיר עוד לפניו מ"אימפריית הרשע". השחקן לשעבר שהיה לנשיא נהג לשלוף מידע מהימן מה"רידרס דייג'סט", ומבקריו טענו שהוא מחזיק בבית הלבן ארגז עם חוברות המגזין, כמקור לא אכזב לציטטות מרשימות מנאומיו. באותן השנים התקבל בברכה בין עמודיו גם בנימין נתניהו, במאמר שבו הציג את עמדותיו על רצחנותו של הטרור הערבי. כותבים שמרניים כמו בעלי הטור אוונס ונובאק הצליפו ב"דייג'סט" בנשיאים דמוקרטיים שהעזו לקצץ בתקציבי ה-CIA.
אך המינון הפוליטי במגזין היה מדוד. אחרת הקוראים היו נפרדים ממנו כבר מזמן. הרוח האופטימית של ה"דייג'סט" לא היתה מכוונת רק לניצחון על הסכנה האדומה, אלא כוונה גם לחיי היומיום של האזרח האמריקאי. עם קצת רצון תוכלי לרזות, למצוא עבודה חדשה, לפגוש חתן, להחליף את הבית, לשלוח את הילד לקולג'. כל הערכים הישנים והטובים של הבורגנות והקפיטליזם צצו מגליונות המגזין, לצד כתבות דיוקן על גיבורים שידעו לנצח על מגרש הפוטבול ובעולם העסקים. ב-1952 היה ה"דייג'סט" בין העיתונים הראשונים שפירסמו מאמר מקיף על הסכנות הבריאותיות החמורות הכרוכות בעישון.
שיטת הקיצור והתמצות הורחבה עם השנים מכתבות מגזיניות גם לספרים, וגם היא היתה לסיפור הצלחה. על המדפים בבתים רבים באמריקה ניתן גם היום לראות שורה ארוכה של כרכים הכוללים תקצירים של יצירות מופת מתרבות העולם, במהדורות מיוחדות של ה"דייג'סט". וואלאס ועורכיו מעולם לא התרגשו משאט הנפש של אורחים מאירופה למראה יצירה של טולסטוי או דיקנס שעברה תחת ידו של עורך אמריקאי כדי להאכיל את הקורא בכפית. מבחינת וואלאס זו היתה דרך ראויה להחדיר קצת תרבות לקורא אמריקאי, שלא היה נחשף אליה בדרך אחרת.
ה"דייג'סט" ידע להתחבר אל "לבה של ההוויה האמריקאית", כלשונה של שארפ, ומשום כך שרד את שנות החמישים, שבהן חרצה הטלוויזיה את גורלם של רבים מהמגזינים הבולטים באמריקה, שנסגרו בזה אחר זה. הוא היה כמעט פריט חובה על שולחן הסלון בבתיהם של מיליונים מבני המעמד הבינוני. מתחרהו העיקרי בתחרות על צמרת התפוצה היה "טי.וי גייד", מדריך הטלוויזיה שמשלב לוחות שידורים וכתבות על תעשיית השידור וכוכביה.
כשמלאו ל"דייג'סט" 60, חישב מישהו שהמגזין מכר מאז הקמתו לא פחות מ-10 מיליארד גליונות באמריקה ובעולם. בשנות השבעים החלה התפוצה לרדת בהתמדה. בני הזוג וואלאס הפכו את ההוצאה לאור שלהם, שמפרסמת לצד ה"דייג'סט" גם מגזינים אחרים, לחברה ציבורית שנסחרה בבורסה. ב-2007 היא נרכשה על-ידי חברת ריפלווד, שנטלה על עצמה הלוואות רבות ועתה הודיעה שאין היא יכולה להחזירן ונדרשת לארגון מחדש של חובותיה.
בחודשים האחרונים הקטין המגזין את מספר העמודים שלו ב-6% בגלל ירידה בהיקף המודעות, ואף החליט לפרסם מדי שנה רק עשרה גליונות, ולא 12 כפי שהוציא עד עתה. התפוצה המובטחת למפרסמים, שהיתה עד לאחרונה שמונה מיליון עותקים, צומצמה ל-5.5 מיליון. אבל על-פי כל הסימנים, זה עדיין אינו סופו של המגזין הוותיק, ובניו-יורק מעריכים שהחברה תיחלץ מהמשבר. לא רק ההיסטוריה שלו עשויה להציל אותו, אלא גם העובדה שעל-פי נתוני ה"דייג'סט", כל חוברת נחשפת לעיניהם של כ-35 מיליון קוראים. עשירית מכלל אזרחיה של ארצות-הברית, כך מתברר, עדיין אינם מוכנים לוותר על אחד מסמליה התרבותיים והתקשורתיים של אמצע-אמריקה.