בתי-חרושת לצנזורה

"ללי שנגז'י היו דברים רבים ללמוד לפני שנכנס לתפקידו הראשון כצנזור מקצועי", נמסר הבוקר לקוראי "הארץ" בכתבה שתורגמה מה"ניו-יורק טיימס". "כמו צעירים רבים בסין, גם לי, בוגר אוניברסיטה בן 24, ידע מעט על טבח הסטודנטים בכיכר טיאננמן. הוא גם לא שמע מעולם על מתנגד השלטון הכי מפורסם של סין, ליו שיאבו, חתן פרס נובל לשלום שמת במעצר לפני שנתיים.

"היום, אחרי שעבר הכשרה, ברור לו מה הוא צריך לחפש ברשת ומה הוא צריך לחסום. כל יום הוא סורק תכנים ברשת האינטרנט בשביל חברות תקשורת סיניות שמבקשות לאתר חומרים העלולים לעורר את חמתה של הממשלה. הוא למד איך לאתר מילות צופן שעשויות לרמז על אזכור מנהיגים סינים, שערוריות, או כל נושא שממשלת סין מבקשת להעלים מהציבור.

"לי מתייחס לעבודתו ברצינות. 'זה עוזר לטהר את האווירה ברשת', הוא אומר. בעבור חברות סיניות, העמידה בצד הנכון של הממשלה היא עניין של חיים או מוות. השלטונות דורשים מהן לצנזר את עצמן ומאלצות אותן להעסיק אלפי עובדים שיפקחו אחר התכנים. כך התפתחה תעשייה חדשה: בתי-חרושת לצנזורה".

מדינת ישראל, בניגוד לרפובליקה העממית של סין, היא לא דיסטופיה דכאנית שמשקיעה משאבים בלתי נתפסים בשטיפת מוחם של האזרחים. בישראל, מערכות השלטון עושות מאמצים למנוע זליגה של מידע שעשוי לאתגר אותן, אך משהמידע זולג – רק בחלק מהמקרים מופעל שוט הצנזורה.

ב"ישראל היום", למשל, מדווח הבוקר יואב לימור על "סקר מוטיבציה" צה"לי ש"נגנז בשל נתונים מדאיגים". מתברר שרק 64% מתוך המיועדים לגיוס מעוניינים להתגייס ליחידות קרביות. "זה היה שיאה של מגמה עקבית. אם ב-2010 הביעו 80 אחוזים מוטיבציה לקרבי, בנובמבר 2015 כבר נרשמה ירידה ל-71 אחוזים, ובנובמבר 2016 ל-69 אחוזים", הוא כותב. אז מה עושים? הפתרון שמוצג בטור של לימור הוא קלאסיקה ישראלית: "בעקבות נתוני השפל של 2017 החליט צה"ל לגנוז את הפרטים וגם להפסיק את 'סקר המוטיבציה' כמדד מרכזי".

במדינות דמוקרטיות, עיניכם הרואות, לא מצנזרים נתונים לא מחמיאים. במדינות דמוקרטיות פשוט משנים את השיחה. מדינת ישראל, למשל, נשלטת כבר זמן מה על-ידי ראש ממשלה שחשוד בשורה של פרשיות פליליות חמורות. קודמו בתפקיד נחשד גם הוא בפלילים, ונאלץ לפנות את כסאו. ראש הממשלה שקדם לו נחשד גם הוא בפלילים – אך נפל למשכב בעיצומה של החקירה, ומעולם לא שב להכרה.

לאחרונה, על רקע סיום חקירותיו של ראש הממשלה העכשווי של מדינת ישראל, הוחלט על פיזור הכנסת והקדמת הבחירות. מה עושה פוליטיקאי שמגיע לבחירות כשחליפתו מלאה בכתמים פליליים? פוליטיקאי חלש יפרוש, או יצטדק. פוליטיקאי חזק ינסה להפוך את המציאות על פיה ולשכנע את הציבור שמי שמושחת כאן הוא החוקרים, הפרקליטים והעיתונאים שנותנים להם במה בתקשורת. פוליטיקאי חזק לא יצנזר, אלא ישנה את השיחה.

במקרה של בנימין נתניהו, ראש הממשלה, יש לו מכשיר מצוין שמסייע לו לעשות זאת. "ישראל היום", העיתון שהוקם כדי לשרת את נתניהו, כבר מזמן אינו חושש לתת כותרות ראשיות לפרשות הפליליות. הוא עוסק בהן בחדווה, משקיע מרץ ומשאבים – אבל תוקע ספרינט בכיוון ההפוך.

בזמן שכלי תקשורת כמו "הארץ", חברת החדשות וחדשות ערוץ עשר עושים מאמצים לגלות עוד ועוד עובדות על פרשיות נתניהו – ב"ישראל היום" משקיעים עוד ועוד מאמצים בשינוי נושא השיחה. בעולמם של הקונספירטורים המקצועיים הללו, ככל שהממצאים נגד ראש הממשלה חמורים ורבים יותר – משמעות הדבר היא לא שיש דברים בגו, אלא שהמזימה נגדו עמוקה ומרושתת אפילו יותר ממה שידענו עד כה.

בימים האחרונים, על רקע הדלפות שלפיהן ההחלטה על הגשת כתבי אישום הולכת ומתקרבת, האש של נתניהו וסביבתו הולכת ומתקרבת אל ראש הפירמידה: היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, האיש שבידיו ההחלטה הסופית. הבוקר, הכותרת הראשית של החינמון קובעת כי "אי-אפשר לסיים שימוע לפני הבחירות" – ציטוט של נתניהו מתוך סרטון תעמולה, שנועד לשלול מבעוד מועד את הלגיטימציה של החלטת היועמ"ש.

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט (צילום: הדס פרוש)

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט (צילום: הדס פרוש)

עבור אלו מבין הקוראים שמתקשים בהבנת הנקרא מבהירה כותרת המשנה: "רה"מ פתח במאבק לעיכוב החלטת היועמ"ש". ובכל זאת, האש טרם הגיעה למנדלבליט עצמו – נתניהו ו"ישראל היום" עדיין מאפשרים לו פתח מילוט, ומתייחסים אליו כאל מי שטרם חצה את הרוביקון, אם לנקוט במטבע לשון שבעלי טור אוהבים במיוחד.

אגב כך, הם מבהירים מראש שאם היועץ יקבל את ההחלטה הלא נכונה – הרי שבטח עשה זאת בעקבות כניעה ללחץ פסול, ולא חלילה בדעה צלולה. "במשך שנים מפעילים מפגיני השמאל והתקשורת לחץ בריוני כדי שיגיש נגדי כתב אישום בכל מחיר – גם כשאין כלום", מצוטט נתניהו ב"ישראל היום", "הלחץ הזה מגיע לשיאו בימים אלה. מנסים לכפות על היועץ להתערב התערבות גסה בבחירות על-ידי הזמנתי לשימוע – כשידוע מראש שלא ניתן לסיים את השימוע עד הבחירות".

מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי, מגביר את האש בטור שמתפרסם בכפולת העמודים הפותחת. "לא חלף שבוע מאז הפרסום ב'ישראל היום' על כך שקמפיין הליכוד מתכוון לתקוף את החלטת היועמ"ש להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע תוך כדי מערכת הבחירות, אם אכן כך יחליט לעשות, והמתקפות הלכה למעשה כבר החלו", הוא כותב. הכותרת, שחוזרת על עצמה גם בהפניית השער, בוזקת על האיומים קורט דרמה: "וזו רק תחילת הקמפיין".

מתי טוכפלד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של "ישראל היום")

מתי טוכפלד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של "ישראל היום")

בניגוד לעורך השערים של "ישראל היום", טוכפלד נזהר לא לקשור באופן ישיר בין הישות שהוא מכנה "הליכוד" לבין נתניהו (אף שכזכור נתניהו עדיין עומד בראשה של מפלגה ידועה בשם "הליכוד"). הוא עושה זאת באמצעות טיפוח הספין העתיק על המנהיג השקול והממלכתי שמוקף בחסידים פרועים וחסרי מעצורים שרק הוא יכול להשתלט עליהם. "במידה שהיועמ"ש לא ישעה להפצרות נתניהו ולחוות הדעת של השופט [עודד] מודריק ומשפטנים בכירים נוספים, ויגיש כתב אישום, השיא שראינו אתמול יחוויר לעומת מה שמתכנן לעשות קמפיין הליכוד בהמשך", טוען הפרשן.

בהמשך המאמר טוכפלד כבר מסמן את הספין הבא: "אפשר להניח שיש לא מעט גורמים בליכוד שהיו מעדיפים שמנדלבליט אכן יגיש כתב אישום תוך כדי מערכת הבחירות. במידה שכך יקרה, יוכלו בכירי הליכוד לטעון כי מערכת אכיפת החוק מתנכלת לראש הממשלה. שמדובר ברדיפה". הנה כי כן, הושלם שרטוט המעגל: אפילו הגשת כתב אישום לא תוכיח שאולי, רק אולי, נתניהו עשה דבר מה בלתי תקין. כל מה שכתב האישום יוכיח הוא את מה שאמרנו לכם לכל אורך הדרך: נתניהו סובל מהתנכלות שמגיעה עד החלונות הגבוהים ביותר. מ.ש.ל.

עוד כותרות

"ישראל היום" אינו העיתון היחיד שמקדיש הבוקר את כותרתו הראשית לאיום של נתניהו. גם "ידיעות אחרונות", שותפו לקנוניה (לפי החשד) של ראש הממשלה באחד משלושת התיקים שהונחו על שולחן היועמ"ש, מתמסר לדרמה המתוכננת שיצר הסרטון של נתניהו. אלא שב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא דו-ראשית. במקום להתמסר כליל למסר של נתניהו, היא מציגה אותו ואת מנדלבליט כיריבים ששרויים כעת ב"עימות חזיתי" (זוהי הכותרת הראשית של העיתון).

עבור אלו מבין הקוראים שלא הבינו שמדובר בדו-קרב הודבקה גם סטמפה שמבהירה: "נתניהו נגד מנדלבליט". הכתבה עצמה ממוסגרת בצורה דומה, עם כותרת שמורכבת מדברים שאמר מנדלבליט ("ההתקפות עלינו הן חסרות אחריות"), ומתחתם דבריו של נתניהו ("מנסים לכפות על היועמ"ש להתערב בבחירות").

"ידיעות אחרונות", 4.1.2019

כותרת הידיעה ב"ידיעות אחרונות", היום

בשונה מ"ישראל היום", "ידיעות אחרונות" הוא טבלואיד מתוחכם. ניכר שהעורכים שטיפלו בידיעה על נתניהו ומנדלבליט התאמצו כדי לייצר איזון. ובכל זאת – בין אם ניסו ובין אם לאו – הבוקר הכותרת הראשית שלהם מאמצת את סדר היום שנקבע על-ידי נתניהו ומשרתת אותו בכך שהיא הופכת התקפות קונספירטיביות של חשוד בפלילים נגד מערכת אכיפת החוק להילך חוקי, לצד השני של המטבע.

עורכי "הארץ", מנגד, בוחרים ליצור את סדר היום שלהם בעצמם. גידי וייץ, בשער העיתון, מגיש הבוקר לקוראים גילויים חדשים על פרשיות נתניהו. אחד מהם הוא ציטוט של שאול אלוביץ', לשעבר האיש החזק של קבוצת בזק ובעל השליטה ב"וואלה": "לכתבים הצדקנים לא ייגרם כל נזק, אבל לי ייגרם נזק אדיר. אם הוא לא חותם אין עסקה".

וייץ מפרשן: "במשפטים שצוטטו למעלה הלחים אלוביץ' את שני היסודות המרכזיים ב'תיק 4000': ההיענות לדרישות נתניהו ושליחיו בעניין הטיית הסיקור ב'וואלה', ומנגד הציפייה לג'סטות רגולטוריות כבדות משקל. החיבור השקוף בין השניים הוא-הוא שסיבך את נתניהו ואת אלוביץ' בחשדות לשוחד".

הכתבה של וייץ לא מרעישה כמו עימות פומבי בין ראש ממשלה ליועץ משפטי. היא גם לא מציתה את הדמיון כמו טורי הקונספירציה על התקשורת והשמאל שמפעילים את המשטרה והפרקליטות יחד עם אובמה וה-CIA. אבל יש בה משהו שאין הבוקר לאף אחד משני העיתונים הגדולים: מידע חדש ובלעדי על הפרשיות שמטלטלות את המדינה – עוד חלק בתצרף שבהסתרתו מושקעים מאמצים כבירים.

חוץ מהציטוט המעניין של אלוביץ' מגיש וייץ גם גילויים הנוגעים לבעל הבית של "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, ועל האופן שבו הוא דן עם נתניהו על סיקור מערכת הבחירות הקודמת. "כמה מהפגישות החשאיות בין נתניהו ומוזס התקיימו אחרי שהכנסת ה-19 פוזרה, ונדמה שהבחירות הממשמשות היו העילה לקיומן", מזכיר וייץ. "כמעט לפני כל מערכת בחירות ניהלו ביניהם השניים משא-ומתן. שש וחצי השעות המוקלטות מהפגישות בין נתניהו ומוזס מספקות כמה רגעים שמזכירים את הימים האלה: נתניהו תהה באוזני מוזס איזה תסריט ישרת אותו טוב יותר – התמודדות של רשימה דתית-לאומית מאוחדת או ריצה נפרדת של הבית-היהודי והאיחוד-הלאומי.

ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", מחוץ למטה יחידת להב 433 של המשטרה, לשם זומן כדי לתת עדות בפרשת "תיק 2000". לוד, 17.1.17 (צילום: רועי אלומה)

ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", מחוץ למטה יחידת להב 433 של המשטרה, לשם זומן כדי לתת עדות בפרשת "תיק 2000". לוד, 17.1.2017 (צילום: רועי אלומה)

"נתניהו קבל בשיחות על כך שמוזס מאתרג את הנמסיס שלו, נפתלי בנט, ואת מי שיהיה שר האוצר בממשלתו, משה כחלון. 'אתם מנפחים אותו', אמר נתניהו על האחרון, ולעג למיצוב התקשורתי של כחלון כ'איש העם הפשוט'. גם יצחק תשובה וקובי מימון הם 'אנשי העם הפשוט', העיר, ברמז עבה לקשריו של יו"ר כולנו עם שני ברוני הגז.

"מוזס התגונן, וביקש מנתניהו שייתן לו דוגמה לסיקור אוהד של כחלון משלושת החודשים האחרונים. 'מה שחשוב הם שלושת החודשים הבאים', הבהיר נתניהו מה עומד על הפרק. מוזס, מצדו, הפציר בראש הממשלה להטיל את כל כובד משקלו הפוליטי כדי לרסק את 'ישראל היום', 'פצצת האטום' כלשונו.

"הוא ביקש מראש הממשלה להביט בעיניו והבטיח לו שאם החוק להגבלת תפוצתו של החינמון יאושר, הוא ידאג שיישאר בתפקיד כמה זמן שירצה. [...] בחקירותיו ב'תיק 2000', ב-2017, מוזס היתמם. כשהוצגו לו ההבטחות המוקלטות והמפלילות לנתניהו טען המו"ל כי רצה רק לשטות בראש הממשלה, וכי גם אם היה רוצה לא היה יכול להעמיד לרשות נתניהו מכונת תעמולה משומנת, מפני שהשליטה שלו בתכנים העיתונאיים בקבוצה שבשליטתו מוגבלת. את קו ההגנה הזה יכול לפורר כמעט כל מי שעבד ב'ידיעות אחרונות' בשני העשורים האחרונים (וייץ אינו מציין זאת, אך הוא עצמו אחד מאותם עובדים; א"ב). אחד הבכירים שבהם, ניר חפץ, הוא כעת עד מדינה".

ועל כך אפשר להוסיף: העובדה שגילויים כאלה אינם מתפרסמים ב"ידיעות אחרונות", ואפילו לא נידונים במאמריהם של בעלי הטורים, ממחישה גם היא את החופש המוגבל שבו פועל העיתון שהעורך האחראי שלו הוא עדיין, גם היום, נוני מוזס. כשהידיים כבולות, אין הרבה ברירות אלא לפרסם כותרות ראשיות על סרטון של ביבי ודברים שאמר היועץ המשפטי לממשלה בכנס רב-משתתפים.

בזכות השחיתות

שחיתות היא כפירה בלגיטימיות של מערכות השלטון ועלולה לפורר דמוקרטיות – אבל מה קורה כשמערכות השלטון עצמן מושחתות? במקרה כזה שחיתות עשויה דווקא להאיץ דמוקרטיזציה, מסביר סוקיל פארוק בשיחה עם איילת שני מ"מוסף הארץ". "במובנים רבים, השחיתות היא השמן בגלגלי המכונה, היא זו שמאפשרת לשינויים חברתיים וכלכליים לקרות ולהתקדם", אומר פארוק.

"השחיתות משפרת את חייו של האזרח הפשוט. היא מאפשרת לו לקנות, ובכסף, דברים שאי-אפשר היה לחלום עליהם בעבר. אבל הידיעה הזאת, שהכל עומד למכירה, מסוכנת מאוד למשטר", אומרת המראיינת.

"המשמעות היא שהממשלה לא יכולה לשלוט עוד באזרחים כבעבר. הם יכולים לקנות חלק מהחופש שנגזל מהם, אבל זה יוצר גם חוסר שביעות רצון מסוימת, משום שאנשים לא באמת אוהבים שחיתות. השחיתות חותרת תחת האחיזה של המדינה באזרחים ועושה לשלטון דה-לגיטימציה, משום שהיא גורמת להם להבין שמשהו לא בסדר בשיטה", משיב פארוק, שמוצג במדור כ"חוקר ומוביל מבצעי חילוץ של עריקים צפון-קוריאנים".

לצד השחיתות האזרחית בקוריאה-הצפונית, אחד ממופעי החתרנות הקולקטיביים שמציג פארוק בראיון הוא צריכה משותפת של "מידע אסור". "חלק מהשיטה של המשטר היא הפירוד. שלא יהיה שום דבר שיחבר בין האזרחים. השלטון נסמך על הבידוד הזה, על תרבות שלמה של פחד וחוסר אמון בין אנשים. גם זה משתנה אט-אט. השיתוף במידע האסור מחבר בין אנשים", הוא אומר.

"אנחנו שומעים מעריקים שהצפייה הזאת לעתים מובילה לשיחות, למתיחת ביקורת על המשטר. צריכת המידע ושיתופי הפעולה הכלכליים מובילים לכך שהם תלויים זה בזה יותר מאשר בשלטונות. אני מאמין שככל שהקשרים הללו יתחזקו, ייווצר כוח קולקטיבי שיפעיל לחץ מלמטה, כלפי מעלה, על השלטון".

קוריאה-הצפונית: נתינים צופים במצעד צבאי בעיר הבירה פיונגיאנג, 2017 (צילום: משה שי)

נתינים צפון-קוריאניים צופים במצעד צבאי בעיר הבירה פיונגיאנג, 2017 (צילום: משה שי)

ועכשיו אנחנו יודעים למי שלחה את השני והשלישי

  • "'טוב. צדקת'. שתי מלים ושתי נקודות היו במסרון ששלחה ציפי לבני למשה כחלון לאחר שהתאוששה מטקס העקידה שביצע בה אבי גבאי בפרהסיה" (יוסי ורטר, "הארץ").
  • "הווטסאפ הראשון שכתבה ציפי לבני אחרי סילוקה נשלח למשה כחלון. הוא היה בן מלה אחת בלבד: 'צדקת'" (עמית סגל, "ידיעות אחרונות").

איך מבקרים את המנהיג

פעם, כשהיו שואלים את עיתונאי "ישראל היום" איך זה שבעיתונם כמעט בלתי אפשרי למצוא דברי ביקורת על ראש הממשלה, הם היו מפנים את השואל לטוריו של דן מרגלית, הפובליציסט לשעבר שנהג לשתול במעמקי טוריו נגיפים מוחלשים של ביקורת נשכנית. היום ממחיש אחד הכותבים הבולטים של החינמון, עקיבא ביגמן, כי "ישראל היום" אינו חף לחלוטין מביקורת על נתניהו – ואגב כך מדגים את גבולות חופש הביטוי במקום עבודתו.

עילת הטור היא פינוי המבנים בעמונה אתמול והדחייה הנמשכת של פינוי חאן אל-אחמר. ביגמן, בדרך כלל כותב צבעוני שנוקט בלשון חריפה ומזהה שחיתויות וקנוניות בכל צללית חולפת, מפגין כאן יכולות מפתיעות של נימוס ואיפוק.

את הטור הוא פותח בהצהרה של נתניהו מלפני שנתיים, שלפיה ישראל היא מדינת חוק – וכפי שמפנים מאחז בלתי חוקי של יהודים, צריך גם לפנות בנייה בלתי חוקית של ערבים. זוהי אמת המידה הבסיסית של הטור: ביגמן מאמץ את הקביעה של נתניהו-של-פעם כדי להסביר מדוע יש טעם לפגם בהתנהלותו של נתניהו העכשווי.

עמונה פונתה, כותב ביגמן, ואפילו פעמיים. אבל מה עם חאן אל-אחמר? מדובר ביישוב פלסטיני במימון אירופי, מעין "משט מחאה יבשתי" שנועד להתריס נגד ישראל, אז מדוע לא מפנים אותו?

עקיבא ביגמן (צילום מסך)

עקיבא ביגמן (צילום מסך)

בשלב הזה, שבו צריך לציין שנתניהו הוא הגורם האחראי לאי-פינוי חאן אל-אחמר, נדרש ביגמן לנסיגה טקטית. "כאשר מושמעת כלפיו ביקורת בנוגע לפינוי יישובים, יש לראש הממשלה נתניהו נסיבות מקילות", הוא כותב, וחושף צד פרגמטי מפתיע: "מדובר בפסקי דין חלוטים, יש היבטים בינלאומיים, יש סדרי עדיפויות של הפניית כוחות למאבק פוליטי, יש דינמיקה של מערכות אכיפה עצמאיות וכן הלאה. במדינה דמוקרטית לא כל דבר נתון לשליטתו הישירה של ראש הממשלה, כך שבמקרים מסוימים ההסברים הללו אכן נשמעים".

רק אחרי שנטע בלב הקוראים את האפשרות שנתניהו לא באמת אשם ביגמן יכול להרשות לעצמו להעלות על הכתב את הביקורת. היא מופיעה בפסקת הסיום הקצרצרה של הטור, אינה כוללת את השם המפורש "נתניהו" ולא מייחסת לו התנהלות פסולה באופן ישיר. הנה, כך זה נכתב שם: "הסאגה המתמשכת של חאן אל-אחמר מעמידה את 'הנסיבות המקילות' הללו במבחן ומייצרת אבסורד שכבר קשה לקבל".

פרשנות: יש אבסורד, וקשה לקבל אותו. לנתניהו יש נסיבות מקילות, והנסיבות המקילות הללו אמנם נמצאות במבחן – אבל כל עוד אין הכרעה נוצר אבסורד שקשה לקבל. האם הסאגה המתמשכת נוצרה יש מאין? האם הנסיבות המקילות עברו את המבחן? ואם כרגע קשה לקבל את האבסורד – מה יהיה בסופו? יתקבל או לא יתקבל? מה בכלל עושים עם אבסורד שהתקבל? הישארו עמנו.

פלוצקר וההון

ב"ממון" מסיים סבר פלוצקר את טורו השבועי בדרישה לתיקון "חוק הריכוזיות", שאחראי לדבריו לחולשה המתמשכת של הבורסה הישראלית – וגם למצב אבסורדי (אליבא דפלוצקר) שמחייב את בעל ההון עידן עופר למכור את אחזקותיו בחברת הטלוויזיה רשת כדי לקבל היתר "להרחיב את עסקיו במגזר ייצור החשמל".

סבר פלוצקר (צילום מסך)

סבר פלוצקר (צילום מסך)

"להזכירנו", כותב פלוצקר, "במדינות מערביות דמוקרטיות וליברליות אנשי עסקים מתחייבים להשקיע באמצעי תקשורת כדי לשאת חן בעיני רגולטורים ציבוריים ולקבל מהם היתרים שונים. כי בתקשורת, כידוע לכל, מפסידים". כך, באבחת מקלדת, ממצב פלוצקר את עידן עופר ואת עמיתיו למגזר טייקוני התקשורת כפילנתרופים מסכנים. הוא רוצה לשכנע את קוראיו ש"התקשורת" היא עסק מפסיד מעצם הגדרתו, חטוטרת גדולת מידות שאנשי עסקים מסכימים ללבוש כדי לעזור לחברה.

את הנוהג של בעלי הון להחזיק בכלי תקשורת מפסידים כדי לרכוש השפעה שתסייע להם להרוויח באפיקים אחרים הוא מעקם כך שייראה כמו דרישה שמגיעה מגורמי ממשל – ומדגים ניתוק משווע (במקרה הטוב) מהמציאות התקשורתית במדינת ישראל. לפיכך לא מפתיע שהשורה התחתונה שלו מגויסת כל כולה למען בעל ההון ועמיתיו: לדברי פלוצקר, דרוש "פוליטיקאי מוביל ואמיץ" ש"יכלול במצע מפלגתו התחייבות לבטל את הסעיפים המזיקים לכלכלת ישראל בחוק הריכוזיות".

לנוכח האכפתיות שמפגין פלוצקר כלפי שורת הרווח של עידן עופר, אולי היה ראוי שיסיים את הטור בסימן שאלה במקום בסימן קריאה: מדוע, בעצם, מתעקש עופר להחזיק במשך שנים בחברת טלוויזיה מפסידה ומזרים לה עוד ועוד כספים? האם יכול להיות שבדרך עקלקלה כלשהי הוא בעצם מרוויח מזה?

גיא רולניק, בטור הפותח של "דה-מרקר", מסביר מדוע בעצם המדינה מערימה תנאים על עסקיו של עופר: "כפי שהסבירו אתמול בעיתון זה אנשי רשות ההגבלים העסקיים, הם רואים את ההחזקה בכלי תקשורת משמעותי כסכנה ברורה ומיידית לשבי רגולטורי – כלומר שאיש העסקים המחזיק בעיתון או בערוץ טלוויזיה ישתמש בכלי התקשורת כדי לשחד או לצ'פר פוליטיקאים ורגולטורים שיטו את הרגולציה לכיוון המיטיב עם עסקיו".

במלים אחרות, ברשות ההגבלים חוששים שעידן עופר יעשה מה שעושה בעל הבית של פלוצקר, נוני מוזס.

מקבץ פועלים

ב"7 ימים", מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", מתפרסם גם השבוע מדור במימון בנק הפועלים, במסגרת המחזור ה-11(!) של פרויקט תוכן שיווקי שעוסק ב"עסקים קטנים". בשער "המודיע" מודיעים על "סקר החתונות הגדול" של הבנק, במסגרת פרויקט "חיים בתבונה 4".

אריק פינטו, מנכ"ל בנק הפועלים (צילום: הדס פרוש)

אריק פינטו, מנכ"ל בנק הפועלים (צילום: הדס פרוש)

הבנק האדמדם צץ גם במודעה שנדפסת בעמודי החדשות של "הארץ", שמזמינה את הקוראים לאירוע משותף של בנק הפועלים ו"דה-מרקר" (מי שלא יכול לבוא יוכל להתעדכן בידיעות שיפורסמו בכלכלון). ב"מעריב" קנה הבנק מהמערכת פרויקט חדש. התירוץ הפעם: "פנסיה".

כפי שניתן לראות, כל מיזם פרסום סמוי שרוכש בנק הפועלים מהעיתונים עוסק בנושא אחר. ואולם, מעל כולם מרחף מסר אחיד: הבנק הגדול במדינה הוא ידידו של האזרח הקטן, והוא ילמד אותו איך עושים כסף, ואיך מונעים מהכסף הזה להתנדף.

כנגד המסר החיובי הזה, שמתרכז בהעצמת אזרחים, ראוי להעמיד את הפגיעה המתמשכת של בנק הפועלים בצרכנים ובחברה: כל כתבה שהבנק קונה בעיתון מכרסמת עוד קצת באמינותו של כלי התקשורת, נוגסת באוטונומיה המקצועית של העיתונאים ופוגעת בעצם הרעיון של עיתונות חופשית, שבלעדיו לא קיימת חברה דמוקרטית. זה אולי נשמע קצת גורף מדי, אבל זה אכן כך. לנוכח תקציבי העתק שהבנק מפנה לרכישת תוכן מערכתי, מנהלי הבנק לדורותיהם ראויים לשאת את אות הקלון הזה. אגב, אם שואלים את היועץ המשפטי לממשלה, ההתנהלות הזאת לא רק פסולה – היא גם מנוגדת לחוק.

סימנייה

"אם יתברר שזה נכון, זו תהיה אחת התגליות הגדולות בהיסטוריה האנושית", אומר פרופ' אבי לייב, ראש המחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת הרווארד, בראיון לעודד כרמלי ב"מוסף הארץ". עילת הראיון: לייב ניתח את מאפייניו של "אומואמואה" – "עצם מוזר ודמוי פנקייק" שהגיע לאזורנו מחוץ למערכת השמש. הפרופסור הישראלי במקור חיבר מאמר מדעי ובו העלה השערה מרעישה: ייתכן שמדובר בשריד של ציביליזציה חייזרית.

לקראת סוף השיחה נדרש לייב לספקנות שבה התקבלה השערתו בקרב עמיתיו האסטרונומים. "תאר לך שהיו מביאים לאיש המערות את האייפון שאתה משתמש בו כדי להקליט אותי", הוא אומר למראיין שלו. "מה הוא היה חושב על האבן המיוחדת הזאת? כעת תאר לך שאומואמואה הוא האייפון ואנחנו אנשי המערות. דמיין מדענים שנחשבים לנושאי חזון התבונה בקרב אנשי המערות מסתכלים על המכשיר ואומרים – לא, זה סתם אבן. אבן מיוחדת, אבל אבן. מה פתאום אתה מעז לטעון שלא מדובר באבן?".

הספין של בנט ושקד

ב"בשבע" כותב העורך עמנואל שילה על פגישה חשאית שבה נכח לפני שבוע. כפי שחשף כתב כאן 11 עקיבא ווייס, שילה הגיע לכנסת יחד עם עמיתיו חגי סגל (עורך "מקור ראשון") ועוזי ברוך (עורך "ערוץ 7"), לפגישה פוליטית שבה השרים נפתלי בנט ואיילת שקד העלו את האפשרות שיעזבו את הבית-היהודי. העיתונאים חסכו את המידע הזה מקוראיהם, ואיפשרו לבנט ושקד השקה אופטימלית של מפלגתם החדשה במסיבת עיתונאים שהתקיימה עם צאת השבת.

עמנואל שילה בכנס של "בשבע", 2017 (צילום: יונתן זינדל)

עמנואל שילה בכנס של "בשבע", 2017 (צילום: יונתן זינדל)

אי-הדיווח הוא הסוגיה הפחות מעניינת במה ששילה מגדיר כ"סערה בכוס אספרסו בברנז'ה התקשורתית", שלדבריו הניבה לו שלל הצעות לראיונות בתקשורת. כפי שניתן היה להבין ממאמר שפרסם כאן עוזי בנזימן – הסוגיה המעניינת יותר היא עצם נוכחותם של שלושת העורכים בהתייעצות הפוליטית, לצד הפוליטיקאים ורבניהם (אחד מהם, זלמן מלמד, הוא גם הסמכות הרוחנית העליונה של "בשבע" – ובעל מהלכים גם בתחומי הפיננסים).

ההסבר שמספק כעת שילה לקוראיו מאשרר את המסקנה העגומה של בנזימן. "את התדרוך הוביל בנט", כותב שילה. "בתחילת השיחה הוא אמר שהתוכניות הפוליטיות שיימסרו לנו עדיין מוטלות בספק. אם הן לא יתפרסמו עוד באותו ערב, סימן שהן נגנזו ונאסר עלינו לפרסמן. כשהתבקשתי להביע את דעתי על התוכנית, הבעתי את ספקותי בטיעונים שאת מרביתם קראתם כאן בטור. בהמשך הערב נמסר לי שהרעיון נגנז, כך שלא יכולתי לפרסם דבר בגלל מחויבות אתית, כנהוג בשיחות אוף-רקורד. רק במוצאי שבת, כשבנט ושקד הודיעו על מסיבת עיתונאים דחופה, הבנתי שכנראה התוכנית חזרה לחיים.

"פגישות תדרוך בין עיתונאים לפוליטיקאים, שמתקיימת בהן החלפת אינפורמציה ודעות, הן מעשים שבכל יום בכל כלי התקשורת. מה גרם ליתוש הזה להפוך לפיל? מה מקור הטענות להתנהלות אתית לקויה? אולי קנאה של אלה שלא היו בסוד העניין והופתעו. ואולי ניסיון צדקני להטיף מוסר לעיתונות הדתית-לאומית על פרקטיקה מקצועית שאיש לא מערער עליה כשהיא נעשית על-ידי חבריו בתקשורת הכללית".

הנה עוד דרך להסתכל על הגישה של עורך "בשבע": ההזדהות שלו עם הפוליטיקאים של מגזרו כה עמוקה, שאפילו כאשר הם מבצעים עליו ספין בוטה ומנצלים אותו להרדמה זמנית של השטח – מי שהוא חש צורך לגנות הם העיתונאים שמצביעים על כך, ולא מבצעי הסחריר. ובלשון עממית: תסמונת האשה המוכה.

נתראה בכנסת

קרולין גליק, המגויסת הטרייה למפלגתם של בנט ושקד, נפרדת מקוראי "מעריב" במה שנראה פחות כמו טור ויותר כמו משהו שיצא ממחולל הנאומים הפוליטיים: כשהיתה ילדה, מתברר, נסעה עם הוריה האמריקאים לטיול בישראל, שבאותה העת היתה בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. "נדהמתי מחיילי צה"ל. נדהמתי מההתיישבות. נדהמתי מהכותל המערבי וממחנה-יהודה, מחופי תל-אביב ומהכנרת", היא כותבת, ומוסיפה שנדהמה גם מ"הקשת הרחבה של יהודים מכל העולם שהתכנסו יחדיו בקיבוץ גלויות שאין לו אח ורע בתולדות האנושות" – וכן הלאה וכן הלאה.

"מעריב", 4.1.2019

"מעריב", 4.1.2019

"בשנים האחרונות לא פעם שאלתי את עצמי אם כדאי לי להיכנס לזירה הפוליטית", מוסיפה גליק בהמשך. "היות שהשאלה היתה היפותטית, השארתי אותה פתוחה. וזה מביא אותי למהלך שאליו יצאתי השבוע, עם החלטתי להצטרף למפלגת הימין החדש בראשות איילת שקד ונפתלי בנט ולרוץ ברשימתה לכנסת. יש יותר ממפלגה אחת בישראל ששותפה לאידיאולוגיה שלי, לפחות באופן פורמלי. אולם בשנים האחרונות מי שעשו הכי הרבה בפועל על מנת לתרגם את האידיאולוגיה שלי לשפת המעשה הם איילת שקד ונפתלי בנט".

לטור נלווה תצלום של גליק עם בנט ושקד שנמסר לעיתון ממחלקת הדוברות של המפלגה החדשה. עורכיה ב"מעריב" לא התקטננו, והדפיסו את תעמולת הבחירות כאילו היתה טור פרידה רגיל של כותבת שעוזבת את העיתון. כדי שאף אחד לא יתבלבל, הם גם כתבו את זה במפורש בכותרת: "זה טור פרידה".

ענייני תקשורת

שבי האמונה. ב"מוסף הארץ" מקדיש ניר גונטז' את מדורו השבועי לראיון עם העיתונאי הוותיק הנריקה צימרמן, שנערך להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. "מפלגת העבודה עומדת עכשיו על 10-9-8-7 מנדטים בסקרים. אתה לא תיכנס כפי הנראה לכנסת. למה להחריב ככה קריירה עיתונאית. למה אתה עושה את כל זה?", שואל גונטז', וצימרמן משיב: "כי אני מאמין בזה. אני מאמין ש... אלה הערכים שאני מאמין בהם, ואני דואג לעתיד המדינה. אני חושב".

קבוצת מוזס. ב"גלובס", תחת הכותרת "מגיעה מלה טובה לאריק פינטו ולבנק הפועלים", משבח הפובליציסט אלי ציפורי את הבנק בעקבות האפשרות שמניות "ידיעות אחרונות" שמוחזקות עבורו יימכרו לנוני מוזס. "אריק פינטו ובנק הפועלים הבטיחו את מה שקיימו, והם בדרך להיפטר ממניות 'ידיעות אחרונות'. אחרי שגלגלתי אותם בזפת ובנוצות, למען ההגינות המתבקשת מגיעה להם מלה טובה, אז הנה היא", הוא כותב.

"וכמה מלים על נוני מוזס", מוסיף ציפורי, "התיאוריה שלפיה הוא עושה את העסקה כדי 'לבצר את שליטתו' כיוון שהוא חושש מהדחתו בעקבות ההמלצות ב'תיק 2000' היא מנותקת מהמציאות. עוד לפני העסקה, מוזס שולט בעיתון באמצעות מניות שליטה המבטיחות לו רוב בדירקטוריון. כתב אישום או לא, מוזס לא יזוז, עם העסקה או בלעדיה".

מי שמכיר את כתיבתו של ציפורי יכול היה לנחש שה"תיאוריה" שעליה הוא מדבר פורסמה בעיתון "דה-מרקר". ואולם, השבוע היא צצה גם ב"גלובס", שדיווח גם הוא על העסקה הפוטנציאלית והשלכותיה. הלוויין ציפורי, כך נראה, הולך ומתרחק מכוכב האם.

פי 15. ב"בשבע" מראיין יוסף ארנפלד את ח"כ יהודה גליק בעקבות אישור התיקון לחוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק. בהקדמה לראיון הוא מציין שלפי נתוני משרד הבריאות, בשנת 2016 הוציאו חברות הסיגריות לא פחות מ-3.55 מיליון שקל על פרסומות, חסויות, קידום מכירות ודיוור ישיר. ואולם, הסכום האמיתי גבוה בהרבה (ומעיד שמחלקת ההגהה של "בשבע" זקוקה לתגבור): 55.3 מיליון שקל.

עוד ב"בשבע": הטור האישי של יאיר יעקבי עשוי להצחיק השבוע גם את מי שאינם מאומנים בפענוח רפרנסים מגזריים.