לאחר שידור תחקיר "המקור" על השעבוד של אתר "וואלה" לגחמות של משפחת ראש הממשלה החלו להישמע ברשתות החברתיות וגם בעיתונות הכתובה (למשל רוגל אלפר וענת באלינט ב"הארץ") טענות כנגד עובדי "וואלה": מדוע לא התפטרו והמשיכו במשך שנים לשרת את הדרישות, חלקן גרוטסקיות ממש, שהגיעו אליהם מהבוסים?

מי שמצפה מחבורה של עיתונאים צעירים, החרדים לפרנסתם, שהם אלו אשר ישאו על גבם את חופש העיתונות במדינת ישראל, כנראה לא ממש מחובר למציאות. אני מציע לכל המתרעמים להפנות את האצבע המאשימה לכיוון אחר – לבית-המשפט העליון.

בלי קשר לשאלה האם ההשתלטות העוינת של ראש הממשלה (ואשתו) על כלי תקשורת מרכזי היא גם עבירה פלילית, הרי שאין ספק כי מדובר כאן בפגיעה אנושה בחופש העיתונות. ולחופש העיתונות יש הרי מעמד של זכות על, כך למשל אומר השופט זמיר בפסק דינו בפרשת קראוס-"ידיעות אחרונות" משנת 1998: עיתונות חופשית היא לא רק תוצאה הכרחית של דמוקרטיה, אלא היא גם תנאי הכרחי לדמוקרטיה.

והשופט חיים כהן כתב עוד בשנת 1958 כי הזכות לחופש העיתונות "איננה זכות של העיתונות ואיננה זכות של עיתונאי. היא זכות של כל אחד ואחד מאיתנו. היא זכות הפרט. זכותי היא לקבל בצינורות האפשריים והמקובלים והחוקיים את האינפורמציה הטובה והמדויקת והמוסמכת והמקיפה והרבה ביותר".

בית-המשפט העליון טרם השכיל ליישם, במקביל לשמירה על חופש הביטוי, את השמירה על אחותו התאומה, שהיא בעלת חשיבות לא פחותה ממנו – הזכות לחופש עיתונות

ואולם, לטענתי, בית-המשפט העליון, מלבד אמירות יפות אלו ואחרות, לא עשה בפועל כמעט דבר כדי לבסס ולייצר אווירה משפטית שבה לא ניתן יהיה לפגוע בחופש העיתונות. חופש העיתונות דווקא, ולא רק חופש הביטוי. נתאר לעצמנו את המצב האבסורדי הבא: הכנסת מחוקקת חוק שלפיו אסור לכתוב או לשדר דברי ביקורת על הממשלה הנבחרת. גם בהנחה שחוק כזה יחוקק, הרי שאין ספק כי הוא יבוטל מיד בידי בג"ץ בשל פגיעה בליבה של חופש הביטוי. ואולם, וזה עיקר טענתי כאן, בית-המשפט העליון טרם השכיל ליישם, במקביל לשמירה על חופש הביטוי, את השמירה על אחותו התאומה, שהיא בעלת חשיבות לא פחותה ממנו – הזכות לחופש עיתונות.

רוב רובם של המקרים שבהם עוסק בית-המשפט העליון בשאלת חופש העיתונות הוא במסגרת תיקי לשון הרע. אכן, שאלת תיחום עוולת לשון הרע היא בוודאי בעלת חשיבות לחופש העיתונות, אך מעבר לכך ובנוסף לכך, הגבלת כוחו של השלטון לפגוע בחופש העיתונות ויצירת מערכת חברתית כלכלית המחויבת לחופש העיתונות היא בעלת חשיבות לא פחותה, ובה לדעתי נכשל בית-המשפט במספר לא מועט של מקרים, ואציין רק כמה מהם.

כאשר לאחר הבחירות האחרונות הוכלל בהסכמים הקואליציוניים סעיף מפורש המחייב את כל המפלגות לתמוך בכל שאיפה של ראש הממשלה בשוק התקשורת, בית-המשפט הסתפק באמירה רפה שהסעיף אינו שולל את שיקול דעת השרים וחברי-הכנסת, במקום להצהיר חד וחלק כי זהו סעיף פסול הסותר את תקנת הציבור משום שהוא פוגע בחופש העיתונות.

כאשר הוגשו לערכאות כמה עתירות שדרשו להצהיר על "ישראל היום" כעל תעמולה ולפיכך להחיל עליו את כללי מימון המפלגות, בית-המשפט דחה את כל העתירות הללו (גילוי נאות: הח"מ הגיש את כל ההליכים בנושא והפסיד בכולם) ואיפשר הלכה למעשה לקיים זרוע תעמולה במסווה של עיתון תוך מתן יתרון בלתי הוגן בבחירות למי שעבורו קיימת אותה פלטפורמת תעמולה.

חופש העיתונות זוכה לסופרלטיבים נפלאים בבית-המשפט העליון, אך עם סופרלטיבים לא הולכים למכולת של הרשימות הלבנות והשחורות של נוני מוזס

כאשר ראש הממשלה ניסה (ניסיון שבחלקו אף הצליח) להתנקש בתאגיד השידור כאן טרם הקמתו, בית-המשפט גילה רפיון מול פעולות אלו, ובסופו של דבר הניסיון לקבור את התאגיד טרם הקמתו נעצר בצו זמני של בית-המשפט ובוטל רק נוכח הסכנה לאי-קיום האירוויזיון בישראל.

דוגמה אחרונה זו מחייבת אותי להערת אגב בקשר ליועץ המשפטי לממשלה. אכן, הניסיון לסגור את התאגיד נעצר בבג"ץ. אבל במשך חודשים רבים מי ששיתף פעולה עם ראש הממשלה בכל הנסיונות (ההזויים בחלקם) לסגור את התאגיד היה לא אחר מאשר היועץ המשפטי לממשלה. ובכך הוא הוכיח (שוב) כי יש לו הבנה מועטה ביותר במשמעות של זכויות יסוד חוקתיות – כמו חופש העיתונות – במדינה דמוקרטית.

המסקנה העולה מהדוגמאות הללו ברורה אך עגומה. חופש העיתונות זוכה לסופרלטיבים נפלאים בבית-המשפט העליון, אך עם סופרלטיבים לא הולכים למכולת של הרשימות הלבנות והשחורות של נוני מוזס. במספר רב של הזדמנויות יכול היה בית-המשפט העליון לבסס באופן מעשי את קיומו של חופש העיתונות דה-פקטו, אך הוא בחר שלא לעסוק בכך. השופט ברק הציע בזמנו לראות את העיתונות כגוף דו-מהותי, כך שיחולו על כל כלי תקשורת גם נורמות של המשפט הציבורי – למשל בנושא העסקת עובדים. אך הדברים נשארו בגדר הצעה בלבד, ולא זכו לעלות לדרגת הלכה מחייבת של בית-המשפט.

לכן, אם נחזור לעובדים של "וואלה", קצת קשה לצפות שהם ישאו על גבם את מה שבית-המשפט העליון, עם כל סמכותו, לא טרח עד היום לבסס. אליו יש להפנות את הטענות על היעדר נורמה פועלת של חופש העיתונות, ולא אל גלי גינת וחבריה.