תחושות דז'ה-וו מתעוררות מצפייה בתחקיר "המקור" על ההתרחשויות באתר "וואלה" בשנים 2013–2016. השיטה, התפעול, האסטרטגיה, טירוף המערכות ואפילו ההומור השחור של הקורבנות נראים כלקוחים אחד לאחד מהספר שנכתב ב"מעריב" רק כמה שנים קודם לכן.

שם כמו כאן – אותו ראש ממשלה, אותה רעיית ראש ממשלה ואותו שליח לביצוע המשימות המלוכלכות, ניר חפץ, שאינו בוחל בדבר. רק הטייקון משתנה: מנוחי דנקנר לשאול אלוביץ'. שם כמו כאן – כתבי ועורכי העיתון נמחצים תחת קומביין אימתני המונהג בידי תאגיד ההון-שלטון, שחורש את אדמת האמת כדי לעקור את השתילים שנזרעו בה כשכלי התקשורת הוקם.

התופעות המתוארות בכתבה – כיבוש עוין של מערכת עיתונאית פועמת, לקיחת העיתונאים בשבי, הצבת עורך נוח לרצות כחיץ שיעזור לאינטרסים הזרים לחדור פנימה, ולבסוף צנזורה עצמית שמתפשטת כיבלית במסדרונות הדסק – כבר מזמן אינן "תקלות" או "תאונות עבודה". מדובר בשיטה שיש לה מתווה ברור, כללים מובהקים והישגים מוכחים, לעתים מוחלטים ("ישראל היום", "וואלה" ו"מעריב"), ולעתים חלקיים או מורכבים יותר ("ידיעות אחרונות", גלי-צה"ל).

כמה מהעיתונאים שהתראיינו לכתבה תיארו כיצד ניסו להיאבק על ביתם המקצועי בדרכים מקוריות. לעתים הפגינו יצירתיות, התווכחו, שלחו בלוני ניסוי אנטי-שלטוניים בתקווה שאיש לא יבחין או עיכבו הוראות כסוג של מרדנות בעירבון מוגבל. בצעד מעורר הערכה לקח על עצמו בשלב מסוים סגן ראש מערכת החדשות, אבנר בורוכוב, את העבודה השחורה של ניסוח הידיעות מטעם השלטון, כדי לא להחטיא את הכפופים לו, לנסות לפחות לשלוט בגובה הלהבות ולהשיג נצחונות קטנים לאורך הדרך. ההגדרה שהוא נתן – "ברור לך שאם צינור הביוב הזה לא ייעצר אצלך, הוא יזלוג למטה" – היא אחת הקולעות בכתבה כולה.

אבל היה בכל זאת מקרה אחד, על-פי התחקיר, שבו איימו עיתונאים בכירים בהתפטרות והצליחו לעצור את הרעה באופן מוחלט. זה היה כאשר הגיעה הנחיה מלמעלה להכין מעין "כתבת חיסול" על עיתון "הארץ", כתגובת נקם על כתבת התחקיר של גידי וייץ שחשפה את המתרחש באתר, והיוותה יריית זינוק לחקירת הפרשה במשטרה.

הכתבת הפוליטית טל שלו סירבה בתוקף ובזעזוע להכין את התחקיר (אביה, חמי שלו, הוא גם פרשן בכיר ב"הארץ"), ודוד ורטהיים, עורך "וואלה ברנז'ה", הודיע שהקש הזה שבר את גב הגמל ואיים בהתפטרות. ראש מערכת החדשות מיכל קליין הודיעה למנכ"ל האתר אילן ישועה כי לא יקום ולא יהיה. כתבת החיסול נזנחה.

מהצעד הנחרץ שלהם ומתוצאותיו המוצלחות יחסית (מעין נווה מדבר זערורי בתוך סהרה של הכנעה והזניה של עיתונאים) אפשר להסיק שהמלחמה כמעט תמיד עדיפה על הדטאנט, ושגישת צ'רצ'יל עדיפה על זו של צ'מברליין. רוב העיתונאים מעדיפים במקרים כאלה לטלטל את הראש בתדהמה ואז להנמיך אותו קמעה בתקווה שיעבור זעם, יתחלף השלטון, יבוא מישהו מבחוץ להגן על הערכים העיתונאיים או לחלופין תנחת על שולחנם הצעה טובה יותר מכלי תקשורת אחר.

לרוב, הגישה הכנועה הזאת מביאה דווקא תוצאה הפוכה: הניר חפצים מריחים חולשות ומתנפלים עליהן כעיטים על טרף קל. ככל שמערכת עיתונאית משדרת ריפיון, כך לחצי השלטון עליה גוברים; וככל שהעורכים בדסק נכנעים יותר ללחצים מלמעלה (ומתחילים להפעיל בעצמם צנזורה עצמית מתוך הבנה ש"בחיים לא יכניסו לנו את הסיפור הזה", כפי שקרה גם ב"מעריב" וגם ב"וואלה") – כך הרעב לשליטה ממעל גובר.

והרעב הזה מביא בדרך כלל להזניה טוטאלית, מוחלטת ואף פלילית של המערכת העיתונאית, כפי שאכן קרה ב"מעריב" כאשר הזמנת "כתבות חיסול" (שהינן יוזמות סחיטה ואיומים לכל דבר ועניין) החלו לזרום בשטף – נגד פוליטיקאים, יריבים עסקיים וקולגות עיתונאיות. נותר רק לשער מה היה הצעד הבא ב"וואלה" אם ורטהיים ושלו היו מסכימים ומבצעים את הבקשה הפסולה.

בורוכוב, קליין, ורטהיים ושלו הגנו במקרים הספציפיים הללו על החור שבסכר לבדם. כאן היתה תקוותם, אבל כאן גם טמון כשלונם. זאת כיוון שרוב הזמן עסקו עיתונאי "וואלה" במלחמת הישרדות, נפשית ומקצועית, ולא במלחמה אמיתית על ערכים (רק מאוחר יותר, מעט לפני התפוצצות פרשת "תיק 2000", התאגדו לוועד, ולאחרונה אף חילצו הסכם קיבוצי היסטורי שכולל התייחסות מפורשת לכללי אתיקה). אומרים שכאשר אדם רעב ללחם קשה לדבר איתו על מוסר. בהשאלה לעיתונות, אפשר לומר שכאשר עיתונאי חרד לפרנסתו, קשה לדבר איתו על אתיקה.

אכן קשה, אבל חייבים לפחות לנסות. העיתונאים בישראל מוכרחים לצאת ממנטליות השואה ולהפסיק לפחד. זאת אמירה פשטנית, אבל אין דרך טובה יותר לומר זאת. הגישה המפוררת שאומרת "אנחנו חלשים, יפטרו את כולנו, לכן נשתף פעולה עם זוועות עיתונאיות מעוררות פלצות" שומטת את הקרקע מתחת לצידוק המוסרי של קיומנו המקצועי. לעולם לא נוכל לשכנע פוליטיקאי מושחת או ראש מועצה סורר שעליו לשמור על חוק ומינהל תקין בזמן שאנחנו מתירים למו"לים מושחתים לתרגל עלינו עצמנו את ההפך המוחלט.

כן, להיות מפוטר בגיל 40 עם משכנתא ושלושה ילדים זאת הרגשה איומה. אבל להיות מפוטר באותו הגיל, בלי מלחמה על עקרונות, אחרי שדרכו עליך במשך שלוש שנים – זה הרבה-הרבה יותר קשה.