צרכן התקשורת הישראלי מכיר היטב את רני רהב, יודע מיהו אייל ארד, ואולי עוד כמה יועצי תקשורת בולטים. אבל ספק אם הוא מזהה את השם צ'רלי לוין, או שמע על חברת הייעוץ התקשורתי והאסטרטגי שלו, Lone Star. מי שמכירים היטב את האיש והחברה הם בעיקר הכתבים הזרים המוצבים בארץ, ולא פחות מכך פוליטיקאים, משמעון פרס ומטה, הנעזרים בשירותיו מדי פעם כדי להגיע לתקשורת העולמית.
צ'רלי לוין, בעלי חברת היחצנות Lone Star (צילום מסך: החדשות באנגלית של הערוץ הראשון)
שמו של לוין, ישראלי יליד טקסס, תושב מעלה-אדומים, השתרבב בחודש האחרון לפרשה המעסיקה את מערכת "הניו-יורק טיימס": מתברר כי ראש סניף ה"טיימס" בישראל, איתן ברונר, לא רק קיבל בשנים האחרונות הצעות לנושאים לכתבות מלוין, אלא אף היה קשור עסקית לחברה שבבעלותו. העיתונאי לא נזקק לייעוץ תקשורתי, אבל היה לקוח במחלקת המרצים שהקים לוין, שאירגנה לברונר הרצאות בפני ארגונים שונים. הרצאות בתשלום, כי לא רק עיתונאים ישראלים מחפשים הכנסות נוספות. גם עיתונאים אמריקאים.
הקשר העסקי בין העיתונאי האמריקאי ליחצן הישראלי נחשף באמצע החודש שעבר, בטור שפירסם העיתונאי, התחקירן והבלוגר האמריקאי מקס בלומנטל באתר כתב-העת לתקשורת "קולומביה ג'ורנליזם ריביו". בלומנטל, ליברל יהודי אמריקאי בן 34, פעיל בכמה חזיתות: בארצות-הברית הוא חובט במרץ בימין הקיצוני שהשתלט על המפלגה הרפובליקאית. במזרח התיכון הוא תוקף על כל במה אפשרית את המדיניות הישראלית בכל הקשור לשטחים ולפלסטינים.
ב-2009, ערב נאומו של ברק אובמה בקהיר, עורר בלומנטל מבוכה רבה בקהילה היהודית בארצות-הברית כשהעלה ליוטיוב סרטון שתיעד את מטחי השנאה של בני נוער אמריקאים יהודים שיכורים בירושלים כלפי אובמה, כולל ביטויים גזעניים. בלומנטל גם ניתח את סיכום תחקירי עופרת-יצוקה שהועבר לאו"ם ודיווח כי המסמך מאמת רבות מהטענות שהעלו הפלסטינים וארגוני זכויות האדם בעת המבצע.
אשר לברונר, בלומנטל לא רק חשף את קיומו של הקשר העסקי של העיתונאי עם לוין, אלא גם הציג את היחצן הישראלי כמקורב בעיקר לחוגי הימין. המסר לעורכי ה"טיימס" וקוראיו היה ברור: כיצד יכול העיתון, נושא הדגל של "העיתונאות האובייקטיבית", לטעון שהוא מספק לקוראיו מידע אמין על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בשעה שכתבו הבכיר בירושלים מקיים קשר עסקי עם איש יחסי-ציבור שמתגורר בהתנחלות בשטחים ומזוהה עם הימין.
בלומנטל ידע שהוא פוגע במטרה רגישה. יש רק מעט כאבי ראש טורדניים יותר ל"ניו-יורק טיימס" מאשר סיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל הצדדים, ערבים ויהודים, תומכי הפלסטינים ואוהדי ישראל, סורקים בעיתון הזה כל מלה עם מיקרוסקופ, קודחים בין השורות ומשגרים אימיילים תוקפניים לא על רק בחירת הכותרות והתצלומים, אורך הטקסט ומיקום הידיעה, אלא גם על מה שלא הופיע.
הסיקור העיתונאי של הסכסוך במזרח התיכון, כתב לאחרונה נציב קבילות הקוראים של ה"טיימס", מסוכן כמו "הפס השלישי" במסילת הרכבת. הקוראים שלו מכירים היטב את המשל. מדובר בפס שעובר במרכז מסילת הרכבת התחתית ומזין אותה בחשמל במתח גבוה: כל מי שנוגע בפס הזה, נשרף.
כל התלקחות במזרח התיכון גוררת בעקבותיה מאות תלונות ל"טיימס". לאחר יום הנכבה, בחודש מאי האחרון, תיאר נציב הקבילות הנוכחי, ארתור בריסביין, את מבול התגובות שקיבל. הכותרת "חיילי צה"ל ירו במפגינים על הגבול הסורי" עוררה כעס מצד מבקריה של ישראל: מדוע נבחר הפועל "ירו" ולא "הרגו"? ולמה נכתב בטקסט שהמפגינים חדרו "לעברו הישראלי של הגבול", בשעה שבעיני העולם כולו רמת-הגולן היא שטח סורי כבוש, ואין בו שום "צד ישראלי"? והיו כמובן גם תומכי ישראל שביקשו למחות. אחת מהם קבעה כי במקום המשפט "ישראל התעמתה עם מפגינים בארבעה גבולות" חייב היה העיתון לכתוב "פלסטינים התעמתו עם ישראל בארבעה גבולות". וזה רק מדגם חלקי.
איתן ברונר, כתב "הניו-יורק טיימס" בישראל (צילום: פן סטייט, רישיון cc)
עם קהל קוראים נרגז, רגיש ועצבני כזה ביציע, לא פלא שנציגו הבכיר של העיתון בירושלים הופך להיות מטרה אישית להתקפות. בראשית 2010 נדרש העיתון להתמודד עם ידיעה שפירסם אתר פרו-פלסטיני, ולפיה בנם של ברונר ורעייתו הישראלית התגייס לצה"ל. הגורמים הפרו-פלסטינים מצאו בכך ראיה חותכת להטיה פרו-ישראלית של הכתב והעיתון. כ-400 מכתבים הגיעו למערכת. האם הייתם מעלים על הדעת להעסיק בלבנון כתב שבנו הוא לוחם חיזבאללה? שאל אחד הקוראים.
נציב הקבילות הקודם, קלרק הויט, בחן את הטענות ופירסם את ממצאיו בטורו: ברונר הוא כתב מקצועי ואמין, ואין חשש שהשירות הצבאי של בנו יפגע בעבודתו המקצועית, נטולת ההטיות. אבל גם מראית העין חשובה, והמוניטין של העיתון עלולים להיפגע. מוטב יהיה, כתב הויט, אם המערכת תציב אותו במקום אחר. העורך דאז, ביל קלר, דחה את ההמלצה והביע אמון מלא בכתב. ברונר נותר בירושלים. עכשיו, בשעה שדיווח על הפרשה הנוכחית, ציין הנציב בריסביין כי הבן סיים את שירותו ויצא ללימודים בארצות-הברית.
גם בפרשה הנוכחית, שנחשפה על-ידי בלומנטל, זוכה ברונר לפי שעה לגיבוי המערכת. הוא עצמו הסביר לבלומנטל, שביקש את תגובתו בטרם פרסום הדברים, כי הקשר עם מחלקת ההרצאות של לוין לא היה בלעדי, וגם לא ממש פעיל. רק כחצי תריסר מבין 75 ההרצאות שנתן בשלוש וחצי שנות כהונתו בירושלים נעשו בתיווך "הכוכב הבודד".
הרצאותי, כתב לו ברונר, נושאות אופי דיווחי ופרשני, ללא נקיטת עמדה, הכל לפי הנחיות ה"טיימס". הוא הקפיד, לדבריו, להופיע רק בפני ארגונים ללא כוונת רווח. גם סגנית נשיא ה"טיימס" לתקשורת ארגונית, איליין מרפי, מסרה לבלומנטל כי כל הרצאותיו של ברונר לארגונים ללא כוונת רווח תואמות את כללי האתיקה של ה"טיימס", ויש לחברה אמון מלא במקצועיותו של ברונר ובהעדר ההטיה בדיווחיו.
בלומנטל, כצפוי, לא התרשם מהתגובות הללו. לא ההרצאות הטרידו אותו, אלא העובדה שמאז היה ברונר ללקוח של Lone Star הוזכר שמה של החברה בידיעות ובכתבות שלו חמש פעמים, והוא נתן ביטוי לאישים וארגונים שהם לקוחות של החברה. "מצד אחד, קשה לסקר את ישראל בלי להיתקל בלקוחות הרבים של Lone Star", כתב בלומנטל. "אבל מצד שני, זו יכולה להיות סיבה טובה מדוע לא לקיים קשר עסקי עם החברה הזו".
בלומנטל ציטט בטורו את סעיף 36 של תקנון האתיקה של ה"טיימס", האוסר על עובדי העיתון לעבוד עבור אנשים או ארגונים שהם מסקרים או לקבל מהם כל תשלום. הוא הזכיר גם את סעיף 42, שעל-פיו נאסר על העיתונאים לקיים שיתוף פעולה עסקי עם אנשים או ארגונים שעשויים להיכלל בסיקור שלהם.
ברונר הכחיש בתוקף את הטענה כאילו נתן עדיפות לנושאים שהוצעו לו על-ידי לוין ומשרדו. לדבריו, הוא מקבל מדי שבוע עשרות הצעות לכתבות, והעובדה שכמה מהן הגיעו מלוין לא שינתה את התייחסותו אליהן. "אני בוחן את הפוטנציאל העיתונאי, בהקשר של הדברים האחרים שאני עוסק בהם, ומנסה לפעול בהתאם", הסביר.
העובדה שלא דיווח לעורכיו על כך שיצר קשר עם משרדו של לוין לצורך ההרצאות לא היתה בבחינת חריגה מכללי האתיקה של העיתון. אבל בעניין אחד חרג: על-פי הכללים היה עליו לדווח לעיתון אחת לשנה על הכנסות מהרצאות שעלו על 5,000 דולר. בעניין הזה לא נהג כראוי, לדבריו משום שחשב בטעות כי הדיווח נדרש רק אם קיבל על הרצאה אחת יותר מ-5,000 דולר. הוא מסר לנציב הקבילות כי התשלום שקיבל לכל הרצאה היה נמוך מסכום זה, פחות מאלף דולר בממוצע.
הבעיה של ה"טיימס" לא נגעה, במקרה זה, לעניין הכספי. בטור שכותרתו "יחסים סבוכים בירושלים" קבע בריסביין כי הסוגיה שעל הפרק היא ניגוד אינטרסים, או מראית עין של ניגוד אינטרסים, שני עניינים המסוכנים לעיתונות. הוא מצא כי הטיעון בדבר ניגוד אינטרסים במקרה הזה הוא אמנם "רעוע", אבל מראית עין של ניגוד אינטרסים אכן קיימת, "וזו בעיה בפני עצמה".
ברונר, שהודיע על ניתוק קשריו העסקיים עם מחלקת המרצים של לוין, אינו מכחיש שעלולה היתה להיות מראית עין של ניגוד אינטרסים, גם אם לא קיים קונפליקט כזה בפועל. הוא מצר על המצב שאליו נקלע ונראה מתגובתו שבדיעבד הוא מבין שעדיף היה אילו בחר משרד אחר שיארגן לו את הרצאותיו. במקביל גם טען באוזני בריסביין כי ביקורתו של בלומנטל, המתנגד למדיניותה של ישראל, מקורה במניעים פוליטיים, ונועדה לכרסם באמינותו של איש ה"טיימס".
בסכמו את הפרשה כתב בריסביין: "ייתכן בהחלט שהטור של בלומנטל הושפע מעוינותו כלפי הסיקור של ברונר. אבל נותרה בעינה העובדה שהקשר עם Lone Star יצר בעיה. עבורנו זו תזכורת לכך ש'הניו-יורק טיימס' חייב לשמור על עצמאותו באורח קפדני, באופן מעשי ואף למראית עין, שאם לא כן ניתקל בהתקפות כאלה".