אולי תסביר לי, תבע בשבת הצופה הזועם כריס מאיש הטלוויזיה האמריקאי הוותיק ביל מוירס, מדוע אתה מכנה את אנשי הצבא הישראלי "חיילים", ואילו כלפי אנשי חמאס אתה מסנן את הכינוי "טרוריסטים"? הרי מספר האזרחים שהרג צה"ל בשבועות האחרונים בעזה גדול פי כמה וכמה ממניין האזרחים שהרג חמאס.

מבחינת מוירס התלונה הזו היתה כמעט משב רוח מרענן, עדות לכך שלא רק הקהילה היהודית וידידי ישראל מביטים בעין עוינת וכעוסה על הדברים שאמר על המלחמה בעזה ב-9 בינואר בתוכניתו "ביל מוירס ג'ורנל" ב-PBS, הטלוויזיה הציבורית האמריקאית.

על-פי מוירס, הפעלת הכוח הברוטלית של ישראל, שהביאה למותם של קשישים, ילדים, נשים ומשפחות שלמות – בדומה למה שעשתה ארצות-הברית בווייטנם ואחר-כך גם בעיראק עם מפציצי B-52 ופצצות נפל"ם – היא דוגמה למצב שבו "זכות ההגנה העצמית הופכת למעשה טרור של מדינה". על-פי מוירס, ב"הרג ללא אבחנה" של אזרחים נוהגת ישראל בדיוק כמו ארגוני טרור דוגמת חמאס. ואם לא די בכך, מוירס מוקיע את צאצאיו של משה רבנו, שהעניק לעולם את הדיבר "לא תרצח", כמי שהאלימות בשליחות האל הוטבעה בהם גנטית, ממש כך.

נציב תלונות הציבור של הטלוויזיה הציבורית, מייקל גטלר, ידע שאמירות בוטות אלה יעוררו גל תגובות זועמות. הוא מורגל בכך. מוירס, נחרץ ובוטה, מואשם בדרך כלל בהפגנת אג'נדה ליברלית וגישה ביקורתית חריפה כלפי ממשל בוש. בשום תוכנית אחרת ב-PBS אין מניחים למנחים להציג את דעותיהם בצורה ישירה כזו, כתב גטלר, והתגובות אינן מאחרות להגיע.

אייב פוקסמן, מנכ"ל הליגה נגד השמצה, היה רק אחד המגיבים. כמוהו האשימו רבים את מוירס בהתעלמות מן המציאות, ובעיקר זעמו על הביטוי "הרג ללא אבחנה" ועל הטענה כאילו האלימות היא עניין גנטי ליהודים ולישראלים, טענה שיש לה, לטענת כמה המבקרים, נופך אנטישמי מובהק. בשתי הטענות, כתבו רבים, יש לא רק הוצאת דיבה על ישראל, הן גם לא מדויקות.

גטלר, שבחן את טענות הצופים, כתב בטורו כי גם הוא מעלה שאלות באשר לטענותיו של מוירס. על סמך מה קבעת שישראל קוטלת ללא אבחנה, שאל את מוירס. "זהו שיפוטו של צופה ותיק שבילה שעות בקריאה ובצפייה בדיווחים מעזה בעיתונים, באינטרנט ובטלוויזיה", השיב השדרן. תגובת גטלר: "עם כל הכבוד, זה איננו מספיק".

גטלר, לשעבר הכתב הדיפלומטי הבכיר של ה"וושינגטון פוסט", הזכיר בטורו את הטענות של מוירס על חיסולו של ניזם עיאן, שבמהלכו נהרגו גם ארבע מנשותיו ותשעה מילדיו. ואם לארצות-הברית היה מגיע מידע על מקום המסתור של אוסמה בן-לאדן, שבו הוא שוהה עם 16 מבני משפחתו, ומטוס אמריקאי היה מטיל פצצה על הבניין, שאל גטלר, האם גם אז היית מגדיר זאת "הרג ללא אבחנה"?

מוירס כבר הסביר פעם, כשהאומבודסמן גטלר מתח עליו ביקורת בעניין אחר, שתפקידו של עיתונאי אינו לחפש את "נקודת האיזון המיתולוגית" בין עמדות שונות. "תפקיד העיתונאי הוא לחפש ולהציע לציבור את החשיבה הטובה ביותר על כל נושא, אירוע או סיפור", קבע. ולעניין הביקורת על ישראל אמר בקטע וידיאו בבלוג שלו, כי מאז ששירת בבית הלבן כיועץ התקשורת של הנשיא לינדון ג'ונסון, תמך בזכותה של ישראל להגן על עצמה. "אבל הרג חפים מפשע הוא שגיאה", אמר, "ומבקר גלוי לב הוא אולי הידיד הטוב ביותר".

ה"ניו-יורק טיימס" מתגונן

בינתיים לא הושגה הפסקת אש בפולמוס שעוררו דבריו של מוירס, ותגובות הקוראים ממשיכות למלא את הבלוג של התוכנית, אבל הבעיה איננה רק של PBS; כמעט בכל אמצעי התקשורת בצפון אמריקה מתמלאות תיבות הדואר האלקטרוני בטענות על דרך סיקורה של המלחמה. מבחינתו של האובמבודסמן של ה"ניו-יורק טיימס", קלרק הויט, מדובר, כצפוי, באש צולבת: שני הצדדים מאשימים את העיתון בסיקור בלתי הוגן ולא מדויק.

הויט הקדיש את אחד מטוריו האחרונים לתגובה על המתקפה על העיתון, מתקפה הכוללת האשמות בתמיכה חד-צדדית בישראל (מצד מבקריה ומצד אמריקאים ממוצא ערבי) וטענות על התעלמות מבעיות הביטחון של ישראל ועל התנהגות חמאס (מצד תומכי ישראל, יהודים ואחרים). יהיה זה מסוכן לעיתונאי לטעון שאם כל הצדדים תוקפים אותך, סימן שאתה עושה את מלאכתך כשורה, כתב הויט. לפעמים כעסם של הקוראים מוצדק. אבל בסכסוך הסבוך בין ישראל לפלסטינים, "אפילו הסיקור המשובח ביותר והמאוזן ביותר לא יספק את מי שנמצאים בכל לבם בצד זה או אחר".

העניין מסובך שבעתיים, מצטט הויט את דייוויד שיפלר, לשעבר כתב ה"ניו-יורק טיימס" בישראל, משום שכל צד רואה עצמו קורבן, ולמעשה שני הצדדים הם בעת ובעונה אחת הקורבנות והתוקפים. אולי זו הסיבה לכך שעל-פי עדות עורכת המשנה של העיתון, ג'יל אברמסון, שום נושא אחר אינו מעורר תגובות לוהטות כל-כך כמו סיקור יחסי ישראל ושכנותיה. הכל עומד למבחן: תוכן הכתבות, היקפן, אופן הגשתן, הכותרות, בחירת המלים וכמובן בחירת התצלומים וניסוח הכיתובים לתמונות.

הויט מספר על שיחה שניהל עם פטריק ויטי, עורך הצילומים של העיתון, הבודק, לדבריו, בדקדקנות את הצילומים המגיעים למערכת כדי לוודא שהם אמיתיים ולא עברו טיפול מוקדם. לוויטי יש ניסיון בחשיפת תצלומים מזויפים: הוא היה האיש שגילה בשנה שעברה את ההונאה האיראנית בתצלום של ניסוי בשיגור טילים, שנועדה לכסות על תקלה באחד המשגרים.

חלק מן האחריות על הבעייתיות בסיקור, הוא מאשים, מוטל על ישראל, המונעת מאנשי תקשורת להיכנס לרצועה. "כאשר אין צלם שלי שם, אני חייב לבחון היטב כל תצלום שמגיע, עד לרמה כפייתית ממש". המטרה היא להימנע מפרסום "תצלומי תעמולה" של הצדדים. לדברי ויטי, העיתון נמנע במכוון מלשרת את התעמולה, ומשום כך לא יפרסם תמונות מבוימות של פלסטינים מביטים בגופות, או של ראש הממשלה הישראלי המצטלם ליד מיטת חייל פצוע מחייך בבית-חולים.

מלחמת התצלומים מגיעה לעתים לקיצוניות: אחד הקוראים קבל על כך שה"ניו-יורק טיימס" מקפיד לטענתו על איזון מופרך: מול כל תמונת הרוג פלסטיני מוצג באתר העיתון תצלום של הרוג ישראלי, בשעה שמספר הקורבנות הערביים גדול פי מאה. הויט שיגר את עוזרו לבדוק. התוצאה, נכון ל-11 בינואר: מאז ראשית "עופרת יצוקה" פירסם ה"ניו-יורק טיימס" 28 תצלומים של פלסטינים מתים או פצועים, לעומת חמישה של ישראלים. הנתון הזה כבר מעורר תגובות נזעמות מצד ידידי ישראל, הטוענים שיחס כזה מסתיר את העובדה שמחבלי חמאס פועלים במכוון מתוך אוכלוסייה אזרחית.

ומה באשר לצילומי הנזק הכבד בעזה? הויט מסביר כי רוב ההרס הוא ברצועה ולא בישראל, וצילום עיתונות אינו מסוגל להעביר סיבות ומניעים, אלא רק להציג את התוצאה. בתים הרוסים וגופות הרוגים הם מראות דרמטיים, הוא מסביר, ואילו את הפחד בישראל קשה לתפוס בצילום. "אין שום דבר הוגן בצילום מלחמה", אומר עורך הצילומים ויטי, "רק טרגי".

זרם המכתבים אינו חדל. "איך זה שהקהילה הבינלאומית משתוללת כאשר ישראל נכנסת לעזה, אבל שותקת כאשר 75 טילים נורים ביום אחד על ישראל?", תובע לדעת ג'יימס אשר. ומנגד עוקץ מרווין אקלין: "אל-ג'זירה עושה עבודה טובה יותר בסיקור המתרחש בעזה, גם אם בהטיה מסוימת, מאשר ה'ניו-יורק טיימס'. מעניין".

עורכת המשנה אברמסון, שהגיבה אף היא לטענות קוראים באתר העיתון, מסבירה כי כאשר העיתון כותב על עימות, הוא מקפיד להסביר על מה מגיב כל צד, מתוך ידיעה שאין מדובר באירועים מנותקים, אלא בשרשרת של מעשים ותגובות, הנמשכת, במקרה של המזרח התיכון, כבר עשורים רבים.

מנוסח תגובותיה של אברמסון ניכר כי רוב הביקורת מגיעה מצד אוהדי ישראל. זה לא מפתיע; העיתון מתפרסם בעיר היהודית הגדולה בעולם. כדי להרגיע את הטוענים כי בימים אלה זוכה הסבל הפלסטיני להבלטה מיוחדת, מזכירה עורכת המשנה שהעיתון דיווח שמאז 2001 נורו יותר מ-10,000 טילים ורקטות לעבור ישראל, וכי בשמונה השנים הללו פירסם העיתון לא פחות מ-300 ידיעות על נפילות הטילים ועל סבלה של האוכלוסייה הישראלית.

גם עיתונים אחרים מוצאים עצמם תחת מתקפה דומה, אם כי לא תמיד הם מגיבים כמו ה"ניו-יורק טיימס" בהסברים מפורטים ובספירת הכתבות. מערכה עקבית נגד הסיקור ב"וושינגטון פוסט" מנהל ארגון המעקב Eye on the Post, המאשים את העיתון בהתעלמות מאחריות חמאס לפגיעות באוכלוסייה האזרחית. תלמדו מה"ניו-יורק טיימס", ממליץ נציג הארגון לעורך ה"וושינגטון פוסט". מתברר שהכל יחסי, גם העיוות התקשורתי.