פרשת כלי השיט

המלצות המשטרה בפרשת כלי השיט, שהוגשו אתמול לפרקליטות המדינה, תופסות את הכותרות הראשיות של כל העיתונים. "קו 300 של הרכש הבטחוני", מכנה זאת גורם חקירה אלמוני שמצוטט אצל שלל עיתונאים. "קו פרשת המים של מערכת הרכש הבטחוני והמל"ל", מוסיף שוטר פלמוני. "בפרשה הזו מתגלה לעינינו ביצת ריקבון עצומה, שבה שרצה חבורת אנשים, שרובם הגדול אנשי אמונו הקרובים של ראש הממשלה, כשהיא חוגגת על קודש הקודשים הבטחוני של מדינת ישראל", מסביר בן כספית בפתח טורו השבועי ב"מעריב".

כל העיתונים מסכימים שמדובר בפרשה חמורה שחושפת תרבות מושחתת באחד התחומים הרגישים והסודיים ביותר של ניהול המדינה. ובכל זאת, רוב העיסוק התקשורתי הבוקר אינו מוקדש לתעשיית הנשק, לתפקודם של צה"ל ומשרד הביטחון, ליצרנית כלי השיט הגרמנית (שמתמודדת בשנים האחרונות עם פרשת שחיתות משל עצמה) או לעצם הצורך ברכישת כלי השיט.

התקשורת הישראלית לא יודעת להתמודד עם תופעות של ריקבון מערכתי בתחומים שנשמרים בתוך החומה הסגורה של הקהילייה הבטחונית. ברוב המוחלט של כלי התקשורת בארץ אפילו לא מעסיקים כתב, שלא לומר דסק, שמסקר באופן קבוע ומקצועי את תעשיית הנשק בישראל ומחוצה לה. הבוקר, כצפוי, במקום לחדור את מעטה העכירות הקבוע, העיתונות מתכנסת שוב לאזור הנוחות שלה ומסקרת את הפרשה דרך הפריזמה הרגילה: האם זה טוב או רע לבנימין נתניהו.

ב"ידיעות אחרונות", העיתון שהאיש החזק בו, נוני מוזס, הציע לנתניהו לרכוש השפעה ישירה על האג'נדה המערכתית בתמורה לפגיעה במתחרים, מגלמים את הדיכוטומיה הזאת בצורה הגסה ביותר. "מתחת למים, מתחת לאף", מוסרת הכותרת הראשית. של מי בדיוק האף הזה? תצלום גדול של נתניהו נדפס בתחתית השער ומספק תשובה בלי לכתוב את הדברים במישרין. ששת החשודים המרכזיים מופיעים ממעל, בתצלומים בגודל בינוני.

עבור מי שלא הבינו את הרמז העבה מוגשים בשער שני טורי דעה על-פי מיטב המסורת הידיעות-אחרונותית של בעד ונגד: יועז הנדל טוען בפני הקוראים שנתניהו "היה צריך לדעת", ואילו שלמה פיוטרקובסקי קובע ש"הוא לא ידע".

הנדל זהיר: הוא לא קובע עובדות, אך מאמץ את המסר שהופץ אתמול על-ידי יריביו הפוליטיים של נתניהו ומסביר ש"לכל אדם יש אחריות לסביבתו הקרובה, במיוחד אם הוא ממונה עליה. גם להתעלם זו תקלה". פיוטרקובסקי, מנגד, קובע כעובדה ש"נתניהו לא ידע והוא גם לא יכול היה לדעת". למה? כי לכל מקורביו "היה אינטרס ברור שנתניהו לא יידע מכלום", הוא טוען.

ובכל זאת, גם פיוטרקובסקי משאיר לעצמו נתיב מילוט: "יש משהו כמעט מביך בעובדה ששני אנשי אמונו של נתניהו מעורבים בפרשה הזו מעורבות עמוקה. יכול להיות שיש אפילו מקום שראש הממשלה יתהה בינו לבין עצמו בשאלה כיצד הוא בוחר את מקורביו".

ב"ישראל היום" אין שטויות רב-ממדיות מהסוג הזה. בעלון לשכת ראש הממשלה מאמצים הבעה חמורת סבר שמכירה ב"עומק השחיתות" (משחק מלים שמככב היום בכותרת הראשית), אך ניכר שמישהו שם נשם לרווחה כשהודעת המשטרה הדגישה כי נתניהו אינו חשוד בפרשה ונחקר בה רק כעד – מנטרה שהודגשה שוב ושוב בידי סביבתו של ראש הממשלה בחודשים האחרונים, והודהדה בהתאם גם ב"ישראל היום".

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בישיבה של סיעת הליכוד בכנסת. 5.11.2018 (צילום: מרים אלסטר)

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, השבוע בישיבה של סיעת הליכוד בכנסת (צילום: מרים אלסטר)

הסיקור של "ישראל היום" מזכיר את האופן שבו "ידיעות אחרונות" נגרר לסקר את "תיק 2000" ואת החשדות החמורים נגד מוזס. הידיעה הראשית, שעליה חתום כתב הפלילים איציק סבן, יבשה למדי ומתבססת בעיקר על הודעת המשטרה. במקרה אחד היובש והזהירות היתרה מגיעים לכדי אבסורד, כשסבן מציין עובדה שאין עליה עוררין – "במהלך השנים סיפק [תאגיד] טיסנקרופ למדינת ישראל חמש צוללות הנמצאות בשירות פעיל בחיל הים" – אך מקפיד להוסיף: "על-פי ממצאי החקירה".

בחלק אחר של הידיעה נמצא מקום גם להדגשת נקיון כפיו של ראש הממשלה. "בכיר במשטרה המעורה בחקירת הצוללות סתם אתמול את הגולל על האשמותיהם של גורמים פוליטיים, ובהם שר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון ויו"ר יש-עתיד ח"כ יאיר לפיד, על כך שרה"מ 'מעורב עד צוואר' בעסקת הצוללות", כותב סבן. איך סתם אותו בכיר את הגולל? "הם לא סיפקו ראיות לכך", מצוטט הגורם, ומוסיף: "כל המקורבים כולם טענו באופן חד-משמעי ובתוקף שראש הממשלה לא היה מעורב. לא מצאנו אחד שאמר זאת אפילו בקריצת עין".

להגנתו של כתב הפלילים יצוין שגם ב"הארץ", העיתון המוביל בחשיפת מידע על פרשיות השחיתות של נתניהו, מציינים היום הכתבים יהושע בריינר ועמוס הראל כי "במשטרה לא ראו בנתניהו חשוד בשום שלב של החקירה", ופטרו את עדותו של יעלון כ"רכילות חסרת בסיס".

בשאר חלקי גליון "ישראל היום" מצטרפים עוד ועוד כותבים למלאכת הניקיון. "לא הצליחו לגרור את נתניהו לקלחת", מוסרת אחת מהפניות השער. יואב לימור, בטור הפרשנות המרכזי, מציין ש"ראש הממשלה נותר מחוץ למעגל החשדות" ("אוי לה למדינה שהיה מתברר בה אחרת"). כותרת שנדפסת בראש עמוד 7 מודיעה לקוראים ש"נסיון השמאל להדביק את הפרשה לנתניהו – התרסק", ציטוט מתוך הודעה שהפיצה אתמול מפלגת הליכוד בשם ראש הממשלה.

עו"ד דוד שמרון מחוץ לבית-המשפט המחוזי בירושלים, דצמבר 2016 (צילום: יונתן זינדל)

עו"ד דוד שמרון מחוץ לבית-המשפט המחוזי בירושלים, דצמבר 2016 (צילום: יונתן זינדל)

הכתבים אריאל כהנא וגדעון אלון, שחתומים על הדיווח, מוסיפים עוד קומה לדף המסרים: נכון שבעיתון טוענים שמדובר בפרשה חמורה (יואב לימור אף מכנה אותה "תיק השחיתות הבטחונית החמור בתולדות המדינה"), אבל ראש הממשלה לא ממהר לאמץ את הנרטיב המשטרתי. "נתניהו באופן אישי מתקשה להאמין שהחשדות נגד קרוב משפחתו, דוד שמרון, נכונים", הם כותבים. "נתניהו ושמרון עובדים יחד עשרות שנים, וראש הממשלה הגדיר אותו בעבר כאדם ישר. גם בנוגע לחשדות האחרים, נתניהו בשלב הזה לא משוכנע שכספי שוחד היו מעורבים או השפיעו על תהליכי קבלת החלטות בנוגע לרכש הצוללות או כלי שיט אחרים".  לקוראים מוסבר ש"כך או כך, בסביבתו שבים ומדגישים כי לו עצמו אין כל קשר לפרשה, וזאת בניגוד לטענות האופוזיציה".

בניגוד לכלי תקשורת אחרים, שבהם קשריו של נתניהו לחשודי "תיק 3000" מודגשים בטורי דעה ופרשנות, ב"ישראל היום" האפשרות שנתניהו ידע או לפחות אמור היה לדעת על מעשיהם של מקורביו מוצגת על דרך השלילה בלבד – או מפי יריבים פוליטיים. בחינמון מצטטים בהצנעה חברי-כנסת מהמחנה-הציוני ויש-עתיד, ומשיבים להם כגמולם בטור מאת חיים שיין: "הצוללות עלו על פני המים, נעו במהירות והותירו מאחוריהן שובל ארוך של קצף לבן שכיסה את חמיצות פניהם של ראשי האופוזיציה, זרזירי מקלדת, פייק-פרשנים ומפגינים מקצועיים", הוא מצליף. לכל אותם גורמים מייחס הפובליציסט "שנאה תהומית ביביפובית" שנועדה (כמובן) "להפיל את שלטון הימין ולהחזיר את ישראל לידיים שמאליות".

העיתונים היחידים שבהם ניכר מאמץ לסקר את הפרשה גם דרך הקשריה האחרים הם "הארץ" ו"גלובס". ב"הארץ", הראל ובריינר מתארים בפני הקוראים את העסקאות שמהן מורכבת הפרשה, והראל, במאמר נפרד, מוצא לנכון לפקפק בהנחה שבצה"ל לא דבק רבב. "די במה שנחשף על עסקאות חיל הים, השוות מיליארדים מכספי משלם המסים הישראלי והגרמני, כדי לחייב בדק בית של העסקאות הבטחוניות האחרות", הוא כותב. "אם זה המצב הנחשף בצוללות ובספינות, אין סיבה להאמין שברכש אחר, מנגמ"שים ועד מטוסים, הכל מתנהל בשקיפות ובנקיון כפיים".

ב"גלובס" מגיש אסף אוני את הזווית הגרמנית: בניית כלי השיט מפרשת כלי השיט, הוא כותב, מתקדמת בקצב מהיר, "אבל התמונה לגבי עסקת הצוללות העתידיות של ישראל שונה לגמרי. בניגוד לספינות הקרב, העסקה נחתמה רק אחרי שפורסמו החשדות".

לדברי אוני, ממשלת גרמניה הכניסה למזכר ההבנות בנוגע לרכישת הצוללות סעיף שיאפשר לה לבטל את העסקה "אם יימצאו עדויות לעבירות פליליות הקשורות לעצם ההחלטה לרכוש את הצוללות". הכתב מציין כי הגרמנים לא זקוקים לאישור ישראלי ויכולים לבטל את העסקה באופן חד-צדדי, "אפילו אם ישראל תצהיר כי החשדות, כתבי האישום ואולי אפילו הכרעות הדין בפרשה 'אינם קשורים לשורשי העסקה'".

ראשים חשודים

כל העיתונים מפרסמים הבוקר מסגרות מעוצבות עם תמונות ראש של המעורבים הבכירים בפרשה ותקצירים על המעללים שמיוחסים להם. בכל העיתונים מצאו מקום לששת החשודים המרכזיים (כפי שתוארו אתמול בהודעה לעיתונות שהפיצה המשטרה): דוד שמרון, אליעזר מרום (צ'ייני), אבריאל בר-יוסף, דוד שרן, מודי זנדברג ושי ברוש. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" שובצה גם תמונתו של עו"ד יצחק מולכו (שלא יועמד לדין). רק ב"ישראל היום" הוחלט לשבץ בגלריית החשודים דמות נוספת: מיקי גנור, עד המדינה.

"ידיעות אחרונות", 9.11.2018 (לחצו להגדלה)

"ידיעות אחרונות": עם מולכו, בלי גנור (לחצו להגדלה)

"ישראל היום", 9.11.2018 (לחצו להגדלה)

"ישראל היום": עם מולכו, עם גנור (לחצו להגדלה)

"הארץ", 9.11.2018 (לחצו להגדלה)

"הארץ": בלי מולכו, בלי גנור (לחצו להגדלה)

מבזק פלילים לכתב המדיני

בשער "ישראל היום" מופיעות הבוקר שלוש הפניות למאמרי פרשנות בעניין פרשת כלי השיט. אחד המאמרים, באופן בלתי שגור, כלל אינו מתפרסם בעיתון: הקוראים מופנים לקרוא אותו באתר ובאפליקציה. המחבר, אריאל כהנא, מביע בו זעזוע מעומק השחיתות שהתגלתה (לכאורה) בחקירה, אך מוצא לנכון להדגיש: "ניקויו המוחלט והטוטאלי של נתניהו מקשר לפרשה הוא ברכה לעם ישראל. רק זה מה שהיה חסר לנו, ראש ממשלה נוסף שחשוד בשוחד, ועוד בהקשרים כאלה".

חבל להרוס לכהנא את מצב הרוח, אבל בכל זאת ראוי להזכיר: נתניהו, ראש ממשלת ישראל, כבר חשוד בשוחד, ובשתי פרשיות שונות – "תיק 1000" ו"תיק 2000". המלצות המשטרה להעמידו לדין הוגשו לפרקליטות כבר לפני תשעה חודשים, וממתינות כעת להכרעת היועץ המשפטי לממשלה.

פרשות נתניהו

"בשבועות האחרונים מקדיש ראש הממשלה זמן לתדרוך עיתונאים ומעצבי דעת קהל לקראת הכרעת היועץ המשפטי לממשלה בשאלה אם להעמיד אותו לדין בכפוף לשימוע", כותב גידי וייץ ב"הארץ", בכתבה שנושאת את הכותרת "פרשות נתניהו, גרסת ההגנה". וייץ אינו מציין אם הוא עצמו נכח בפגישה כזאת, אך מביא דברים שאמר נתניהו בשיחותיו עם אנשי התקשורת. "נתניהו מסמן בפני בני שיחו את אויביו, אלה שמבקשים לשיטתו לבצע הפיכה שלטונית", הוא כותב.

"לעיתונאים ביקורתיים מוצמד שם התואר 'מטורללים', והשאלה הרטורית 'השתגעתם?' מתייחסת לכמה מהשאלות שהפנו חוקרי המשטרה אליו ואל רעייתו. הוא נמנע מלנקוב בשמו של האנטגוניסט רוני אלשיך ומכנה אותו 'אדון מפכ"ל'; בכבודו של אביחי מנדלבליט הוא נזהר בינתיים, אבל מביע חשש שההפגנות ('במימון הקרן החדשה לישראל') ידרבנו אותו להוכיח שהוא לא היועץ המשפחתי לממשלה.

"לגרסת נתניהו, הוא מעולם לא ביקש סיגרים או שמפניה מידידו, המפיק ההוליוודי; לא היה צורך בכך. 'מילצ'ן שחה בסיגרים ושמפניות', הוא אומר, ומוסיף שפרקליטו המנוח, יעקב וינרוט, אישר לו לקבל מתנות מחברים. אם רעייתו דרשה ממילצ'ן או מג'יימס פאקר תפנוקים באופן עצמאי, הוא לא היה מודע לכך". וייץ מציין כי לפי עדויותיהם של מילצ'ן ושל העוזרת שלו, הדס קליין, המציאות הפוכה בתכלית.

בהמשך הטור מגיש וייץ סיפור חדש על בחישתו של נתניהו באתר "וואלה". "ב-6 ביולי 2015 הורה [שאול] אלוביץ', בעל השליטה בבזק ובאתר 'וואלה', לשלב במקום מרכזי באתר הפופולרי כתבה שבה צוטט השר צחי הנגבי, אז יו"ר הקואליציה, מגונן בחירוף נפש על ראש הממשלה. לפיד טען אז כי החתימה הצפויה על הסכם הגרעין עם איראן תחייב את נתניהו להתפטר, והנגבי הגדיר את דבריו כ'מקוממים וחצופים'. לייחס לנתניהו כישלון בגלל ההסכם עם איראן, הוסיף, זה כמו להאשים את וינסטון צ'רצ'יל בכישלון בגלל חתימת הסכם מינכן".

כותרות הידיעה על דבריו של הנגבי, "וואלה", 6.7.2015

כותרות הידיעה על דבריו של הנגבי, "וואלה", 6.7.2015

האם יושמה הוראתו של אלוביץ'? מבדיקת "העין השביעית" עולה כי הידיעה שמזכיר וייץ דווקא לא שולבה במקום מרכזי במיוחד בדף הבית של "וואלה": בהתחלה, היא שובצה בהפניה קטנה בתחתית תיבת מדור החדשות, עם הכותרת "לפיד: שנתניהו יתפטר אם ייחתם הסכם גרעין; הנגבי: חצוף".

לאחר כשעה שוכתבה הכותרת כך שתבליט את דבריו של הנגבי ("הנגבי: 'גם אם ייחתם הסכם גרעין, לא נהיה מחויבים לו'"), אך ללא הביקורת על לפיד. או אז מוקמה ההפניה במקום מעט בולט יותר, במשבצת המרכזית של תיבת החדשות – מתחת לשבעה אייטמים חדשותיים ששובצו בחלקו העליון של דף הבית. כעבור שעה לערך היא ירדה משם.

סיפור מעורבותו של נתניהו בעבודת המערכת של "וואלה" מורכב ממארג של מקרים, קטנים וגדולים, שרובם עוד ממתינים להתגלות. וייץ מביא מדבריו של "אדם הבקיא בפרטי העלילה", שטען כי "בסך הכל ניתנו מאות הוראות כאלו". המקרה של הכותרת על לפיד והנגבי, הוא מציין, אירע שבועיים לאחר שנתניהו אישר בחתימתו את עסקת מכירת yes לבזק, המהלך שהיטיב עם שאול אלוביץ' ועומד כעת בלב חקירת "תיק 4000".

הוראה נוספת שמוזכרת בכתבה נראית כמו אמצעי זהירות של אדם שכבר מתמגן מפני הסתבכות. "אלוביץ' אף פעם לא רצה להיות איל עיתונות", כותב וייץ. "האיש נעים ההליכות, שהקפיד שלא לנקר עיניים, לבש ג'ינס וטי-שירט ונהג במרצדס בת עשר, התרחק באופן עקבי מחשיפה תקשורתית. כש'וואלה' חנך אולפן טלוויזיה משלו במסיבה תיעד אחד מצלמי המערכת את בעל הבית מחויך לצד פוליטיקאים שהשתתפו באירוע, ובהם יצחק הרצוג. זמן קצר חלף, וראשי האתר קיבלו הוראה להשמיד את התמונות".

"תיק 4000" מהדהד גם ב"גלובס". בתחקיר "העין השביעית" על "גלובס" מהשנה שעברה נכתב על תחילת המהפך ביחס לנתניהו בעיתון ואצל אלי ציפורי, אז העורך החזק במערכת והיום פרשן: "יותר מעיתונאי אחד ב'גלובס' מצביע על סמיכות הזמנים בין שינוי הסיקור של נתניהו בעיתון לבין המגעים עם 'וואלה' בנוגע לשיתוף פעולה מסחרי גדול או אפילו רכישה של העיתון [...] במקביל, השתנה גם הטון כלפי נתניהו בטוריו של סגן העורך ציפורי. מבדיקת 'העין השביעית' את טוריו של ציפורי בשלוש השנים האחרונות עולה כי חל מפנה ביחסו לנתניהו בתחילת 2015 ולמעשה – חדל לבקרו מאז.

אלי ציפורי (צילום: "העין השביעית")

אלי ציפורי (צילום: "העין השביעית")

"[...] כאשר פישמן היה בשיא כוחו, ציפורי היה מגדולי מבקריו של ראש הממשלה. אלא שבתחילת 2015 קרה משהו. בזמן שהידרדרותו של אליעזר פישמן הפכה גלויה לציבור, והיקף חובותיו האישיים של בעל השליטה החל להיחשף ב'דה-מרקר', השתנתה הנימה שעלתה מטוריו של סגן העורך והוא החל למצוא נקודות זכות אצל ראש הממשלה נתניהו. כשבעל השליטה בעיתון דעך, ראש הממשלה החל לזרוח".

בגיליון הנוכחי של "גלובס", ציפורי הולך ומשלים את בניית שגרירות הביביתון בין דפיו של הכלכלון הוורדרד. השבוע הוא מספק לקוראיו טור נגד דינה זילבר ("צפצפה על החוק והתנהגה כמו באנרכיה"), וטור כל-בו שבו הוא כותב על עד המדינה שלמה פילבר ("אני מקווה שההסכם איתו לא יתברר כעוד פלופ משטרתי, כפי שמסתמן במקרה של מיקי גנור בפרשת הצוללות"), יו"ר מועצת הרשות השנייה היוצאת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ("אם נתניהו היה רוצה בסיכול המיזוג [של רשת וערוץ עשר], נאמנו שר התקשורת איוב קרא לא היה מדיח את שמאלוב-ברקוביץ'") ואהוד ברק ומיליוני השקלים שקיבל מקרן וקסנר ("יש כאן קשר שתיקה דווקא של כלי התקשורת המרכזיים בישראל").

הדרום

כל העיתונים מדווחים בעמודי החדשות שלהם על סיומה של צעדת נוער משער-הנגב עד ירושלים במחאה על "המצב הבטחוני" בחבלי עוטף עזה, תחת הסלוגן "תנו לגדול בשקט". ב"ידיעות אחרונות", העיתון שאוהב לאמץ מחאות בלתי ממוקדות, מעניקים לצעדה את הסיקור הנרחב ביותר. מהציטוטים שמובאים בידיעה (מתן צורי), ככל שהם משקפים את הלכי הרוח של הצועדים, עולה כי המחאה אינה מכוונת לגורמים ספציפיים, וכי אין לה דרישות ברורות ("מחאה אותנטית בלי פוליטיקה", מכנה זאת אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער-הנגב הנכנס).

ב"ישראל היום", העיתון שבימי שלטון נתניהו חושש ממחאות גם כשהן נטולות עוקץ, מעניקים לצעדה את הסיקור הדל ביותר: ידיעה זעירה בשולי עמוד 11. "בכניסה לירושלים קיבל את פני הצועדים נשיא המדינה ראובן ריבלין", מציינים הכתבים אפרת פורשר וניקי גוטמן, ולא מרחיבים.

משתתפי המחאה בגן הוורדים, סמוך לכנסת, 8.11.2018 (צילום: יונתן זינדל)

משתתפי המחאה בגן הוורדים. פאתי הכנסת, אתמול (צילום: יונתן זינדל)

לצד הדיווח של "ידיעות אחרונות" על הצעדה, כבדרך אגב, משחילים העורכים תשדיר שירות לאביגדור ליברמן, שר הביטחון וחבר בכיר ברשימה הלבנה של נוני מוזס. "ליברמן: העברת כסף לרצועה – כניעה לטרור", נכתב בכותרת. הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", יוסי יהושוע, מציין בידיעה כי "ככל שמתקדמים המגעים להשגת 'הסדרה' מול רצועת עזה, כך גוברת הביקורת שמשמיע שר הביטחון אביגדור ליברמן על הסכם הרגיעה המתגבש".

שר הביטחון, אביגדור ליברמן (צילום: באסל עווידאת)

שר הביטחון, אביגדור ליברמן (צילום: באסל עווידאת)

רגע, האם שר הביטחון של מדינת ישראל אינו גורם שבסמכותו להשפיע על עצם קיומו של הסדר רגיעה, לא כל שכן על העברת הכסף לעזתים? אתמול, עם העברת הכסף לרצועה, פורסמו תצלומים שהמחישו כי לא מדובר סתם בהעברה ממוחשבת מחשבון זר אחד לחשבון זר אחר, כאלה שנמצאים מחוץ להישג ידה של מדינת ישראל. הנתח הראשון בסיוע של הקטארים לעזתים, בסך 15 מיליון דולר, הועבר במזומן, במזוודות שהועמסו על מכונית שקיבלה אישור ישראלי להיכנס לרצועה.

מי שימשיכו לקרוא את דיווחו של יהושוע יוכל למצוא רמז לסתירה בין המחאה החריפה שהביע שר הביטחון ובין בחירתו שלא למנוע את העברת המיליונים לארגון הטרור ששולט ברצועה. ליברמן, מציין הכתב הצבאי, "היה חבר הקבינט היחיד שתקף את סוגיית העברת הכסף הן בישיבות הסגורות והן בתקשורת".

בעיתון פחות מגויס ויותר נקי אפשר היה לספק מסגור אחר לאירועים, שלם יותר והרבה פחות יחצני: "שר הביטחון לא הצליח לשכנע את הקבינט המדיני-בטחוני, והעברת המיליונים לעזה אושרה. 'כל שרי הקבינט היו חלוקים על ליברמן ועל עמדתו הבלתי מובנת', צוטט אחד השרים בחדשות ערוץ עשר. מוקדם יותר השבוע דיווחנו ב-ynet כי כאשר נשאל למה הוא מתכוון, ליברמן התחמק. השרים היו בהלם מעמדתו וטענו שהיא מונעת משיקולים פוליטיים, וכי ליברמן היה זה שבמגעים חשאיים יצר את הערוץ הקטארי".

תחזיות

"סין והודו סובלות מזיהום אוויר קטלני, והמערב גוזר עליהן קופון שמן. הבוננזה החדשה היא בקבוקי אוויר צלול שנשאב בהרי קנדה או אוסטרליה, ונמכר לסינים המשתנקים במחיר שמתחיל בחמישה סנט לנשימה", מוסרת כותרת המשנה לכתבה של רוני דורי ואופיר דור ב"מוסף כלכליסט". "השאיפה שלנו היא להקים תחנות מילוי אוויר, כמו תחנות דלק, שבהן יוכלו לקוחות לטעון את הבקבוקים שלהם ממכלי אחסון ענקיים", אומר להם יזם קנדי.

"בעבר היתה צנזורה, והיום יש בעיה הפוכה – אנשים מוצפים בכמות אדירה של מידע", אומר יובל נח הררי בראיון לכתב "ידיעות אחרונות" יניב חלילי. "המאבק הוא על תשומת לבו של האדם, ולעתים המנצחים בכלכלה ובפוליטיקה הם אלה שמנקזים את מרבית תשומת הלב. הדרך שלהם לעשות זאת היא באמצעות לחיצה על הכפתור הרגשי – פחד, כעס, חמדנות. [...] אם נגיע לנקודה שבה ממשלה תוכל ללחוץ על כפתורים רגשיים של אנשים בצורה יעילה, בחירות דמוקרטיות יהפכו לחסרות תועלת – ואנחנו קרובים לנקודה זו. ממשלות ישלטו באוכלוסייה באמצעות טכנולוגיה".

ספקולציה בכותרת ראשית

"הקרב על ירושלים: הבית-היהודי על סף הסכם עם ברקוביץ'", הודיעה הכותרת הראשית של "ישראל היום" ביום שישי שעבר, שהתהדרה בסטמפה "פרסום ראשון". לפי דיווחו של יהודה שלזינגר, ביום ראשון השבוע אמור היה להיחתם רשמית ההסכם בין המועמד החילוני לראשות העירייה והשלוחה הירושלמית של הבית-היהודי.

"ישראל היום", כותרת ראשית, 2.11.2018 (לחצו להגדלה)

"ישראל היום", כותרת ראשית, 2.11.2018 (לחצו להגדלה)

"להחלטה של אנשי הבית-היהודי לתמוך בברקוביץ' ולא בליאון יש השפעה על הפוליטיקה הארצית, שכן מי שתומך בליאון הוא אביגדור ליברמן – יריבו המר של נפתלי בנט", הסביר לקוראיו הכתב הפוליטי. גורם אנונימי מהבית-היהודי שצוטט בידיעה הבהיר: "זה לא סוד שליברמן הוא סדין אדום".

רצה הגורל, או עסקני הבית-היהודי, ושלשום דווח כי מפלגתו של בנט תתמוך דווקא במועמד שמנגד – משה ליאון. עורכי מהדורת הדפוס של "ישראל היום" לא טרחו לפרסם ידיעה בדבר התחזית שהתבדתה, והיום העדכון מופיע במובלע בתוך טור פרשנות. באתר האינטרנט של "ישראל היום" דווקא התפרסם דיווח חדשותי על ההתפתחות. הכתב שחתום על הידיעה, יורי ילון, שינמך את החשיפה מלפני שבוע והכתיר אותה בתואר קולע: "ספקולציות". העובדה שרק לפני שבעה ימים נחגגו הספקולציות הללו בכותרת הראשית של אותו כלי תקשורת לא זכתה לאזכור.

ענייני תקשורת

טלוויזיה. כל העיתונים מדווחים על החלטת מועצת הרשות השנייה לאשר את מיזוג רשת וערוץ עשר. "מבנה הבעלות המתגבש של הערוץ הממוזג יכלול ארבעה בעלי מניות מרכזיים שיחזיקו בחלקים שווים: לן בלווטניק, אודי רקאנטי, אודי אנג'ל ומו"ל 'מעריב' אלי עזור, שיעמוד בראש קבוצת משקיעים שיגייס", מדווח ב"הארץ" נתי טוקר. "כל אחד מהם יחזיק 25% ממניות החברה הממוזגת, אך השיעור המדויק עדיין לא נקבע, שכן הצדדים החליטו להתאים את מבנה הבעלות למידת הנכונות של כל אחד מהם להזרים כסף לערוץ הממוזג".

לפי דיווחו של טוקר, בשני הערוצים סימנו את 1 בינואר 2019 כתאריך יעד למיזוג השידורים. באופן מוזר, דווקא בידיעה של "מעריב" (משה כהן) לא מוזכר שמו"ל העיתון, עזור, מעורב בעסקה בדרך כלשהי.

מתוך טורו של ידידיה מאיר ב"אתנחתא", המוסף המגזיני של "בשבע", 1.11.2018 (לחצו להגדלה)

מתוך טורו של ידידיה מאיר ב"אתנחתא", המוסף המגזיני של "בשבע", 1.11.2018 (לחצו להגדלה)

תיקונים. "את השלט המחתרתי הזה צילמתי השבוע על ספסל ברחוב שמואל הנגיד בירושלים", כתב ידידיה מאיר בשבוע שעבר בטורו הקבוע בעיתון "בשבע". "לא נראה לי שהוא מטעם העירייה או באחריותה. לא שהייתי רוצה שכל אזרח יצמיד שלט לספסלים, אבל אולי צריך לחשוב על פרוצדורה שתסדיר הנצחות קטנות וחמודות כאלה ברחובות העיר".

השבוע, עורך העיתון עמנואל שילה מבקש סליחה מהקוראים: "בניגוד למה שעלה מהכיתוב הנלווה לתמונה, הובהר לנו שהצבת השלט נעשתה בתשלום ובאישור עיריית ירושלים. אנו מתנצלים על הטעות, ועל עוגמת הנפש שנגרמה לבני המשפחה של המונצחים בשלט".

"בטור של השבוע שעבר ציינתי את שמו של האלוף (מיל') רן גורן כמי שמעורב בהקמת 'אחי ישראלי', רשימה חדשה לכנסת", כותב נחום ברנע בשולי טורו השבועי ב"ידיעות אחרונות". "השם הנכון הוא אלוף (מיל') גדעון שפר. אני מצר על הטעות".

תקלת גיגול. במוסף סוף השבוע של "מעריב" מתפרסם ראיון סיכום קריירה עם אהרן ברנע. "אתה מהחתומים על יוזמת ז'נווה והיית ברשימת מרצ לכנסת?", שואל אותו המראיין, יעקב בר-און. "לא! זה אהרן ברנע אחר, תושב חולון", משיב ברנע. עורכי המוסף, ככל שישנם כאלה, לא חתכו החוצה את הפדיחה.

גילוי נאות. "מטוסי התדלוק החדישים של חברת בואינג, ה-KC-46, הם לא פחות מפאר היצירה", מוסרת הכתבת הצבאית של "ישראל היום", לילך שובל, בכתבה שמסבירה מדוע ראוי שצה"ל ירכוש מטוסי תדלוק מחברת בואינג, ולא מהתעשייה האווירית. בתחתית הדף צוין ש"הכותבת היתה אורחת חברת בואינג במפעליה בארה"ב".

אוף רקורד. במוסף "G" של "גלובס" מראיינת חן שליטא את עדי לוי, במאית ועורכת תוכנית הטלוויזיה "סליחה על השאלה" של ערוץ כאן 11. "היו דברים שהשארת בחוץ מתוקף היותך המבוגר האחראי?", שואלת שליטא, ולוי משיבה: "חד-משמעית. בעיקר בפרקים עם הילדים ובני הנוער. היו מקומות שמהתרגשות הם יצאו טו-מאץ' ולא רציתי שיצחקו עליהם, אז העפתי. בכלל, שמרתי על כולם, גם על המבוגרים, בזה שנתתי להם אזהרות שאני לא חושבת שהם יקבלו אי פעם בטלוויזיה. אמרתי להם שכל מה שהם אומרים נכנס, אז אל תגידו לי 'כן, אבל זה אוף רקורד'. קחו זמן, ואם אמרתם משהו והתחרטתם עליו, תגידו לי 'התחרטתי' און-קאמרה, מיד, וזה לא יהיה בפנים".