כשערוץ הספורט ואיגוד הכדורסל נפגשים, נדמה שזה קורה בדרך בכלל בבית-המשפט: בימים אלה תובע האיגוד מערוץ הספורט חוב לכאורה על זכויות שידור של ליגת הנשים; לפני שנה תבע את הערוץ ואת רון קופמן על לשון הרע. אלא שהשבוע נפגשו שני היריבים הגדולים במהדורת הלילה של "חדשות הספורט": היו"ר שי שני מול השדרנים אלי אילדיס ומירי נבו. העילה לראיון: ההודעה הדרמטית ביום ראשון על ביטול ליגת הנשים בכדורסל.

הביטול היה שיאו של מאבק הכדורסלניות הישראליות לצמצום מספר השחקניות הזרות. המאבק מתנהל בכמה גזרות: בין השחקניות לאיגוד; בין שתי היריבות המושבעות, רמת-השרון ורמלה; וגם כחלק מהמערכה היצרית בין ערוץ הספורט ל-ONE.

לפני כשנה וחצי ויתר ערוץ הספורט על זכויות ליגת הנשים, שאותה שידר במשך עשור. בערוץ טענו שהנשים אינן יוצרות עניין ולפיכך העסקה אינה משתלמת להם. כשערוץ ONE הצטרף לזירה לפני כשנה וחיפש תכנים פנויים, הוא עט על ליגת הנשים וחתם לשלוש שנים תמורת כ-600 אלף שקל.

ב-ONE בנו על גופים שיסייעו להם בעלויות כמו אתנה או מועצת ההימורים, אבל הכסף הזה לא הגיע. על התשלום עבור הזכויות מתווספות גם עלויות שידור בסך של כ-25 אלף שקל למשחק, ולפני כמה חודשים החליטו ב-ONE שהסחורה הזו, מהיחידות שהצליחו לשים עליהן את ידיהם, יקרה מדי, וביטלו את ההסכם. איגוד הכדורסל היה יכול לתבוע, אבל ראשיו חשבו כנראה שהנזק עלול להיות גדול מהתועלת. בין הצדדים שוררים יחסים טובים (אתר האיגוד פועל דרך ONE), ונראה שבאיגוד לא רצו לשרוף עוד גשר עם גוף תקשורתי בכיר.

העובדה שליגת הנשים עברה ל-ONE שרפה את הענף בערוץ הספורט. הפלטפורמה, שבמשך עשר שנים קידמה את כדורסל הנשים, הפכה עוינת ומתעלמת. נוסף לכך, בתביעת לשון הרע שהגיש האיגוד נגד ערוץ הספורט לפני שנה נטען כי הסיבה להכפשות נגדו היא נקמה על שיתוף הפעולה שלו עם המתחרה העסקי.

ההכרזה השבוע על ביטול ליגת הנשים העלתה את הנושא גם לכותרת הראשית של ערוץ הספורט, וביום ראשון אירחו שם במהדורת חדשות הלילה את האיש שתובע אותם. לרגע אחד התעלו הצדדים על ההיסטוריה העכורה ביניהם (הדם הרע זורם גם בערוצים תת-קרקעיים: ההזמנה ליו"ר נעשתה דרך דובר האיגוד, מוטי אקסמיט, בעבר איש ערוץ הספורט, שלפני כחודשיים תבע את רון קופמן לאחר שזה עלב בו בתוכנית הרדיו ב-103. למרות הסכסוך הקשה, אקסמיט המליץ לשני להיענות להזמנה, והיו"ר הסכים להיכנס לגוב האריות בידיעה ברורה שינסו לקרוע לו את הצורה).

המגישים מירי נבו ואלי אילדיס, שאינם ידועים כמי שמכבידים על מרואייניהם, לא עשו הפעם הנחות. מאחוריהם, על האוזנייה, ישבה מורן ברק, העורכת הראשית של "חדשות הספורט", ששידרה במשך שנים רבות את משחקי ליגת הנשים. מורן ברק ומירי נבו חברות באתנה, גוף לקידום ספורט נשים, שתוקף לא פעם את איגוד הכדורסל. כך נולד ראיון תקיף ואמוציונלי מאוד, שבו נראתה נבו נסערת, תקפה את שני, הטיחה בו שהוא נכשל ושאלה אם הוא מתכוון להתפטר. שני, שהגיע מוכן, צלח בשלום את הראיון הנוקב.

בשעה הלא נעימה שעבר שני בערוץ הספורט, אולי נזכר בערגה בראיון הנינוח שקיים כמה שעות קודם לכן באולפן החדשות של ONE. במשך עשר דקות הוא דיבר שם ללא הפרעה וענה לשאלות להנחתה. אף שרוב כלי התקשורת צידדו במאבק השחקניות הישראליות ויצאו נגד איגוד הכדורסל, ב-ONE לא נמצא מי שיתקוף את הגוף שמיטיב איתם: אף ש-ONE נסוגו מזכויות השידור של ליגת הנשים, יש הסכמה שהם ישדרו אותה בכל זאת, ובחינם. באיגוד הכדורסל, כמו גם במינהלת הליגה שהוקמה לאחרונה, מעדיפים להמשיך להעניק חשיפה לענף גם ללא תשלום, אולי בשל האפשרות לקדם אינטרסים דרך שידורי משחקים או מגזין הסיכום.

ONE, מצדו, זקוק מאוד לליגת הנשים, ובעצם לכל תוכן אפשרי, כמו ליגת התיכוניים בכדורסל, שאותה החל לשדר לאחרונה אחרי שערוץ 1 ויתר עליה. כמעט שנה אחרי שהצטרף לזירה הטלוויזיונית כערוץ חינם, ב-ONE מנסים לקבע את מעמדם בתודעה. עד עכשיו ONE הוא ערוץ זניח למדי. מה כבר אפשר לצפות מערוץ שפסגת שידוריו היא משחק מהליגה הסקוטית, ושרוב מדורי הספורט בעיתונים לא טורחים להזכיר אותו בלוח השידורים שלהם. לא פשוט להשתלב במגרש של למעלה מעשרה ערוצי ספורט ישראליים, בתחרות אכזרית שבה הליגות העיקריות תפוסות לשנים מראש.

אלא של-ONE יש בינתיים אורך נשימה, הם בדרך לרכוש ניידת שידור, מה שיוזיל את העלויות, הם בונים את עצמם לאט, בתקווה ליום שבו יוכלו להניח יד על זכויות משמעותיות. הדרך לשם עוברת בינתיים בשידור חינם של ליגת נשים זניחה (בינתיים הושגה פשרה והעונה תיפתח כסדרה). ליגה שביום-יום כמעט שאיננה קיימת עבור כלי תקשורת רבים, אבל התעלתה השבוע לכמה רגעים ותפסה כותרות ראשיות רק מפני שהודיעו על ביטולה.

חוקיות אפורה במיוחד

יש תוכניות שיש להן מפרסמים, ויש מפרסמים שיש להם תוכנית. זה הרושם שמתקבל מ"אירופה בצבע", מגזין כדורגל חדש שעלה ביום שלישי לאוויר בערוץ הספורט, ולמעט פינה קטנה, "הרגע הצבעוני", לא הציע לצופה שום צבע מיוחד. כשבמהלך התוכנית עלתה על המסך פעמיים שקופית החסות, הכל היה ברור יותר: ספונסרית "אירופה בצבע" היא חברת טמבור. מה שנקרא, אנחנו על המפה, ונישאר על המפה, בסופרקריל כמובן.

הפרסומת של טמבור בתוכנית רוצה שתקנו צבע "מט לבן במיוחד". הצבע הזה משווק בפרסומת, וגם מלווה את התוכנית כולה: הלוגו של התוכנית, הכותרות, הכיתובים, כדורגל שמסתובב בתחתית המסך, טבלאות הליגות וחלק גדול ממפת אירופה. קשה להאמין שמדובר במקריות.

כבר שנים שהרגולציה עומדת חסרת אונים מול הפרסומות הסמויות בתוכניות הטלוויזיה. "אירופה בצבע" היא דוגמה לפרסום סמוי כמעט גלוי מרוב שהוא חסר בושה. המפרסם נדחף לשם התוכנית ולעיצובה, ובכך מגדיר אותה כמשרתת את צרכיו, לא את צרכיו של הצופה אוהב הספורט. אם הספונסר היה למשל חברת מאפים, יש להניח שהייתם צופים בתוכנית ששמה "בייגל אירופה". אם חברת תעופה היתה גוזרת עליכם קופון, הייתם צופים ב"אירופה מחלקה ראשונה". הכדורגל הוא רק תירוץ לחנוונות חסרת אינטגריטי. נראה שיש כאן עליית מדרגה בזלזול בתקנות הפרסום, כזו שהרגולטור ניצן חן מחויב לבדוק ולבחון היטב.

לעצם התוכנית: באולפן המהודר התקבצו שלושה שדרים ועיתונאים בכירים – נדב יעקבי, אבי מלר ועמיחי שפיגלר, בהנחייתה החיננית של לימור בלדב. הפרומואים הבטיחו תוכנית מעניינת, והציפייה היתה למשהו מעמיק כמו "חמישיות". 40 הדקות חלפו ביעף תחת מטר שערים. מתברר שאירופה כוללת ארבע ליגות בלבד: ספרד, איטליה, צרפת ואנגליה. לא קיבלנו ליגות מעניינות אחרות שמקומן בכל מגזין טלוויזיוני מכובד, כמו גרמניה, הולנד, פורטוגל או טורקיה. הליין-אפ הריח משיקול פוליטי: התוכנית נפתחה עם סיקור מהליגה הספרדית, שהיא חלון הראווה של ערוץ הספורט. אחר-כך באה איטליה, שמשחקה המרכזי מדי מחזור משודר בערוץ הספורט בגלל רגולציה, אחר-כך צרפת ורק בסוף אנגליה – הבייבי של המתחרים מצ'רלטון.

רוב הצופים, אפשר לנחש, כבר ראו את השערים שהובקעו מהמשחקים בשבת ובראשון. במיוחד אלה מספרד, ששודרו בערוץ הספורט בשידור חי, בשידור חוזר, במהדורות החדשות ובתקצירים באינטרנט. לכן לא ברור מדוע ביום שלישי בלילה הם שודרו כאילו הסתיימו רק לפני שעה. השלישייה באולפן כמעט השתנקה מהתרגשות עם כל שער שנכבש, ובכך הוסיפה את הפתטי למיותר. סיקור מהיר של הישראלים באירופה, כולל ראיון במצלמה ביתית עם ביברס נאתכו, המשחק ברוסיה, בחירת שער השבוע והרגע הצבעוני ביותר, היו הפינות ששברו את הסיקור הכללי.

יעקבי, מלר ושפיגלר מומחים לכדורגל ספרדי, אנגלי וצרפתי, בהתאמה, מסוגלים להרים את התוכנית בשתי דרגות, אם ישנו מעט את הפורמט ויהפכו אותו ליותר דעתני ופחות חדשותי. בכל זאת, גולים משבת הם כמעט שלג דאשתקד. "אירופה בצבע" צריכה להיות תוכנית חשובה בלוח השידורים, אבל היא זקוקה לניעור כבר מיומה הראשון. חובה להרחיב את התכנים מעבר לארבע הליגות שסוקרו. ריאל וברצלונה זה יפה, אבל דווקא הליגה האנגלית, שנעלמה בשנים האחרונות מעיני הצופים שאינם מחוברים לערוצי התשלום, ראויה לסיקור מסיבי יותר. מעניין אם בערוץ הספורט מסוגלים להתעלות מעל ההכרח לקדם את הסחורה שלהם בכל מחיר, בלי קשר ליצרנית הצבע.

שתי קטנות

1. היותו של יאיר לפיד חובב אגרוף העניקה לספורט "ידיעות אחרונות" כתבה חמימה לפני כולם על ג'ו פרייזר האגדי, שחלה בסרטן. לפיד כתב ביום שלישי שפרייזר לא יוותר עד הצלצול האחרון, והגונג הזה הגיע כבר למחרת. "ידיעות" היו הראשונים עם כתבת הספד.

2. ב"ידיעות אחרונות" פורסמה ביום שלישי כתבה על חיים סילבס, מאמן הפועל עפולה, שנאמר עליו כי הריץ אותה לשישה נצחונות רצופים וכי הוא המאמן היחיד בשלוש הליגות העליונות שלא איבד נקודות. לא ברור מה מקור הקביעה: עפולה ניצחה את חמשת משחקיה הראשונים, ואת שני הבאים סיימה בתיקו. אם עורך העמוד היה מדפדף לטבלה שפורסמה בעיתון שלו יומיים קודם, הוא היה מגלה את זה בעצמו.

התיקונים

מלוח התוצאות באתר ההתאחדות לכדורגל אפשר להבין שהמשחק של נבחרת הנוער היה בצ'כיה. כנראה שהרצליה נמצאת במזרח אירופה. 

לתגובות: yegerm9@walla.co.il