דם רע בין הפועל תל-אביב לבית"ר ירושלים זורם בשפע זה כ-40 שנה, אבל להפוך את המשחק שנערך השבוע בין השתיים למראה של בחירות 2013 זה מאוד שנות ה-80. למרות זאת היו כמה כלי תקשורת, פופולריים ואלק-מעודכנים, שניסו לכפות את הנארטיב העבש הזה הר כגיגית.
יום לפני המשחק כבשה את אתר ערוץ הספורט הכותרת "הקהל רוצה להניף שלטי תמיכה בנתניהו. בית"ר: 'זה רק יחמם'". כותרת המשנה הבטיחה שהבחירות עלולות להיות חזית חמה נוספת במשחק. זו היתה אחת הידיעות המיותרות וכמעט חסרות השחר שנכתבו לאחרונה, ובכל זאת היא הפכה לכותרת ראשית. תקנון ההתאחדות לכדורגל אוסר תעמולה פוליטית במגרשים. המשטרה והסדרנים אוכפים זאת. לא היה סיכוי שלבלומפילד ייכנסו שלטי תמיכה בנתניהו. אבל מצווה לחמם את היציע, וכל המרבה יבורך.
ב"ידיעות אחרונות" אף נתנו במה קטנה לאיתמר בן-גביר, שאמר לעיתון כי יגיע למשחק. המשוואה הפשוטה עם אפס נעלמים שניסה העיתון ליצור היא פרובוקטור מהימין הקיצוני + אוהדי בית"ר = "מוות לערבים", והכל במעוז הספורט של השמאל. המרוויח היחיד ממנה היו בן-גביר ומפלגתו, שזכו בתעמולה חינם במדור הספורט הגדול.
אלא שבשידור המשחק המרכזי בערוץ 1 לא נראה דבר מכל אלה. לא שלטים, לא בן-גביר, לא שירת "ביבי המלך". לשווא ציפה מי שציפה לראות כרוזים של הליכוד-ביתנו והעבודה מוכתמים בדם אוהדים שמכים זה בזה ללא רחמים. משום זווית לא נראו פעילי הימין הקיצוני כשהם מגיחים לשלהב את הרוחות. אם נשבו באצטדיון רוחות פוליטיות הן היו מינוריות ומקומיות. דבר מהן לא חילחל דרך המסך. הצופים בבית קיבלו משחק כדורגל נטו.
מי שהתעקש להיאחז בעבר היה דווקא המנחה בוני גינצבורג, שאמר בהקדמה למשחק: "כל-כך סמלי ערב הבחירות [...] מאבק בטעם של פעם, מחנה הימין נגד השמאל, מחנה הממסד נגד המקופחים". מפלגת העבודה והאדומים הם מזמן לא הממסד, ואת נישת הקיפוח תופסים זה שנים גם רבים מאוהדי הפועל.
ח"כ מיכאל בן-ארי במשחק בין הפועל לבית"ר (צילום: יונתן זינדל)
"אין פוליטיקה, רק כדורגל", הבטיח יורם ארבל בפתיחת המשחק, וכך היה. היחיד שהפר מעט את האידיליה, כמעט בלי שיורגש, היה הפרשן דני נוימן, שגדל בבית רביזיוניסטי, המזוהה עם האצ"ל, תנועת החירות, מפלגת הליכוד ובית"ר ירושלים, שעל הדרך שונא את שלטון מפא"י, הצבע האדום, הפועל תל-אביב. בעת כיבוש השער הראשון לבית"ר (0:2) לא הצליח נוימן להתאפק ופלט "יש". הוא לא התפרץ, לא צהל, לא צעק, אבל לא הצליח לשמור על מראית-קול של אובייקטיביות. "יש", הוא אמר בקול מאופק רווי בנימה של הקלה, ומיד הוסיף בקורת רוח, "איזה גול".
ואם חזרו לשבריר שנייה המראות והקולות מהעבר הרחוק, של מנחם בגין נואם בכיכרות, שמעון פרס נסקל בביצים וכל תפוח מלמיליאן, זה היה הרגע. אנושי, טבעי, אמיתי. בלי אלימות הכיכרות, בלי זעם ההמון, בלי הכותרות המתלהמות במדורי ספורט צהובים שמנסות לסחוט עוד רסיס אחד קטן של המולת בחירות.
להרפות מהחלום
כבר כמעט 80 שנה שהעיתונאי נח קליגר מ"ידיעות אחרונות" עוקב אחרי הטור דה-פראנס. נער היה וגם זקן, ולא היה אדוק ממנו בין אנשי התקשורת באהדת מירוץ האופניים היוקרתי בעולם, שעם השנים איבד מעט מזוהרו בעקבות רוכבים שנתפסו אחרי שנטלו סמים ממריצים. ובכל זאת נותרה לו פרה קדושה אחת – לאנס ארמסטרונג, שזכה במירוץ הזה שבע פעמים.
כשהחלו שמועות שגם האלוף הבלתי מעורער משתמש, קליגר הגן עליו בחירוף נפש. אפילו דו"ח הסוכנות למלחמה בסמים בארה"ב, שקבע לפני שלושה חודשים באופן נחרץ כי ארמסטרונג השתמש בסמים, לא שיכנע אותו. קליגר לא קנה את הדו"ח והציע בלעג להפוך את הרוכב לאויב העם ולגדול הפושעים של ארה"ב.
בשבוע שעבר התוודה ארמסטרונג בפני אופרה וינפרי ששיקר לכל אורך הדרך, וקליגר הרים סוף-סוף ידיים. "איני יודע מי אשם יותר – ארמסטרונג או הבודקים ששיקרו לנו במשך שנים". הוא הסביר כי בדברי ההגנה שלו על ארמסטרונג התבסס על העובדה שבבדיקות הסמים יצא תמיד נקי.
קל לבקר את האופן שבו הגן זקן עיתונאי ישראל על אגדת הספורט שלו, ושל רבים אחרים. ובכל זאת, היה משהו נוגע ללב בהתעקשות התמימה של קליגר לגונן על הגיבור שלו, הגדול מן החיים, שהיה גם סמל לרוח האנושית וגייס את הפופולריות העצומה שלו לטובת חלכאים. בעולם שבו השחיתות מרימה ראש מתחת לכל אבן, קשה שלא להיאחז בחלום שעוד נותר על ספורטאי-על שאינו נגוע בסחי. קשה עוד יותר להרפות מהחלום הזה.
היה אפשר להתאפק
מאזיני קול-ישראל לא עברו לסדר היום על פסטיבל הפרידה שערכו ברשת ב' לשדר דני דבורין. הם התלוננו על תוכנית "שירים ושערים" ששודרה בשבת ה-29.12.12 ויוחדה בחלקה הגדול לשבחי השדר שפרש לגמלאות, גם מפיהם של פוליטיקאים. בשבוע שעבר קבע נציב קבילות הציבור ברשות השידור, דדי מרקוביץ', כי כמה מן התלונות מוצדקות.
דני דבורין בשנות ה-80 (צילום: משה שי)
דבורין, כתב מרקוביץ', הוא מותג רדיופוני חזק וממקימי התוכנית המיתולוגית "שירים ושערים" (למען הדיוק ההיסטורי, מקימי התוכנית היו גדעון הוד ועמי פזטל), וכי קולו הייחודי מוכר לכל חובב ספורט. "אחרי 42 שנים של שירות ציבורי בקול-ישראל הוא פרש, וגם זאת לטעמי בצניעות המאפיינת אותו". לדעתו של הנציב, "היה מקום, אפילו נרחב, להיפרד בשידור משדר ספורט ותיק הפורש לגמלאות, אבל גם לחגיגה גדולה כזו ראוי שיהיו כללי מסגרת והגבלות. אני מסכים גם שעמיתיו של דבורין באולפן נסחפו ושבשלב מסוים הפך השידור ל'דביק'. התרשמתי שדבורין, מצדו, היה אפילו מובך מהסיטואציה אליה נקלע".
על ריבוי הפוליטיקאים שהועלו לשידור כדי לברך את דבורין כתב הנציב: "גם הפוליטיקה ראוי היתה שתישאר מחוץ לאולפן. איני חושב שהעלאת פוליטיקאים על קו הטלפון בשידור, שישבחו, יהללו וישתפכו על ימי דבורין בנוכחותו תרמו לאיכותה של התוכנית".
לתגובות: yegerm9@walla.co.il