השבוע פורסם ב"הארץ" טור של הפרשן הכלכלי נחמיה שטרסלר. הכותרת: "להרוג את חנן גולדבלט". מן הידועות היא שבדרך כלל העורכים הם שנותנים את הכותרות, ולכן אין לבוא בטענות לכותב הטור על הפרובוקציה הזולה. אלא שבמקרה הזה העורך היה נאמן לטקסט.

כך כותב שטרסלר עצמו: "יאללה שימות כבר. שיקפוץ מתחת לגלגלי רכבת דוהרת או שיזנק למותו ממגדל שלום וייעלם לנו מהעיניים, הפושע הזה, חנן גולדבלט. במחשבה שנייה, מה פתאום שיתאבד? הרי כך ימנע מאיתנו את המשך ההתעללות. צריך שימשיך לחיות, אבל שיזחל על גחונו, שלא יוכל להתפרנס, שייאלץ לעזוב את דירתו השכורה והקטנה ויהפוך להומלס, רובץ על המדרכה, אוסף נדבות וגוסס מרעב. זו המשימה של ארגוני הנשים, שרודפים את גולדבלט מהרגע שיצא מהכלא".

שטרסלר אף הקפיד להשתמש במשלב נמוך, כדי לרמוז שהדברים משקפים אמירה ספציפית של אותם "ארגוני נשים" שהוא כל-כך אוהב לשנוא, למרות שאף ארגון נשים לא ביטא גישה שאפילו דומה לדברים הטיפשיים ששטרסלר שירבט. הרי קל הרבה יותר להתעמת עם בדיות שאתה שם בפיהם של יריביך המדומיינים. פייק ניוז בסגנון טראמפ, רק קצת יותר רהוט.

פליטת ארוחת הבוקר של הטרול שטרסלר אינה העניין כאן. מה שחשוב הוא אופי ההתרוצצות של התחקירנים והעורכים בתוכניות הדברת סביב אותה פליטה. עבורם מדובר בזהב טהור. כך, שעות מספר לאחר פרסום הטקסט המהולל על הפמיניסטיות צמאות הדם, זכיתי לשיחת טלפון ממערכת חדשות הלילה של חברת החדשות. מזמינים אותי להתעמת מול שטרסלר "בנושא חנן גולדבלט".

נחמיה שטרסלר (צילום: מתניה טאוסיג)

שוב אותה גישה עצלה הדורשת מאיתנו לקחת חלק בעימות "אונס – בעד ונגד". והדילמה קשה. מצד אחד, אני תמיד אומרת לעצמי ולנשים אחרות: קודם כל תגידו "כן" לכל הזדמנות תקשורתית. הרי אין מספיק נשים מומחיות שמרואיינות בתקשורת, מופיעות בפאנלים ומקבלות חשיפה. הנטייה הטבעית שלנו היא לחשוב שאנחנו לא מספיק מומחיות, בעוד שגברים עם אפס נסיון או ידע רלבנטיים קופצים על אותה הזדמנות בלי להסס. רוצים דוגמה? פרשן כלכלי מקבל במה עיתונאית וחשיפה טלוויזיונית כדי להשמיע את עמדותיו בנושא יחס החברה לעברייני מין – נושא שאין לו טיפת השכלה או ידע בו.

לכן, כנשים, צריך תמיד להסכים להצעה להשמיע קול בתקשורת, ואם הנסיבות לא מאפשרות להשתתף – מומלץ להפנות את ההפקה לאשה מומחית אחרת, ועדיף לכזו המשתייכת לקבוצות שהתקשורת נוהגת להדיר.

מצד שני, ויש צד שני – מדובר בשיתוף פעולה בנסיבות מפוקפקות במיוחד. התקשורת הישראלית הרי נמצאת במצב רע כל-כך בכל הקשור לסיקור אלימות מינית. עם תמונות האילוסטרציה העלובות של הנאנסת הבוכה עם האיפור המרוח. התיאורים המיניים הגרפיים השולטים בדיווח ושבלעדיהם לא תהיה כתבה. מכבש הלחצים על מרואיינות נפגעות אונס, הנאלצות להתמודד עם מניפולציות והטעיות העולות לכדי שיבוש הליכי חקירה. וכמובן, הנסיונות לעמת אבירי אונס ומגונני אנסים מול פמיניסטיות זועמות. זה הרי מלהיב הרבה יותר מאשר להתעמק ולחשוב איזה דיון מעניין ניתן לקיים בנושא הקריאה לבטל אירוע בהנחייתו של אנס מורשע כמו גולדבלט.

ולא שאי-אפשר אחרת. אפשר. אפשר למשל לבחון היבטים שונים בסוגיית השיקום של עברייני מין קשים כמו גולדבלט, האם, מתי ובאילו תנאים החברה אמורה לקבל אותם אליה בחזרה. בשלהי קמפיין MeToo# נכון יהיה להתחיל ולעסוק בשאלות על מחילה. אבל זה שהגיע הזמן לשאול לא אומר שהתשובות תהיינה פשוטות וברורות.

גם בין מי שסבורים שגולדבלט הוא איש נאלח שלא צריך לעמוד על שום במה ציבורית – יש ויכוח עמוק ומעניין בנוגע לדרך שבה החברה הישראלית צריכה להתקדם הלאה משלב הזעקה לשלב השיקום, הריפוי והסליחה. במקום עימות בעד ונגד אונס, ניתן להביא לאולפן שתי פמיניסטיות המכירות בחומרת מעשיו של גולדבלט, ובכל זאת מחזיקות בעמדות הפוכות בנוגע לקבלתם למרחב הציבורי של עברייני מין שריצו את עונשם.

אני לא מפחדת להתעמת. אני פשוט לא מוכנה לבזבז את הזמן כדי למלא תקן של ליצנית בקרקס הטלוויזיוני התורן מול מיצג זוועות של שוביניזם תינוקי ומתלהם

אבל לעורכי תוכניות האקטואליה קל יותר להתמקד בסנסציוני, לרדד את הדיון לקרב צעקות ולקדם בברכה עלבונות אד-הומינם. והם עוד משכנעים את עצמם שהם שונים מעורכי תוכניות ריאליטי.

עימות מול שטרסלר כזה או אחר על נושא כמו זה נידון להיות שטחי וחלול. ברור לי שלא יתאפשר לי לבטא אמירה מעניינת או עמוקה כלשהי כשהטענות שמולי הן "לא תעצרו עד שהוא ימות". לכן, אני אישית בוחרת במקרים האלה לסרב. שיהיה ברור – אני לא מפחדת להתעמת. אני פשוט לא מוכנה לבזבז את הזמן כדי למלא תקן של ליצנית בקרקס הטלוויזיוני התורן, מול מיצג זוועות של שוביניזם תינוקי ומתלהם.

אני לא שופטת לשלילה את מי שכן מוכנה לשתף פעולה עם ראיונות מהסוג הזה. להפך, אני מעריכה את הקיבה החזקה של מי שהעימותים האלה חשובים להן. גם חיזוק המשוכנעות הוא מטרה חשובה מאין כמותה. אם אף אחת לא תייצג את הקול הפמיניסטי הצלול גם במקרים כאלה, הציבור הפרוגרסיבי יתייאש וכולנו נתרחק מהאפשרות לשינוי המציאות. אני מקבלת את הטענה הזו, ומשאירה את פתרון הדילמה כעניין להעדפה אישית. רק אומר שגם בסירוב יש עשייה פמיניסטית, כיוון שהוא נעשה תוך נימוק ודיון עם התחקירן או המפיקה על מהות הסיקור התקשורתי.

כמו כן, אני תמיד מציעה הצעת פשרה – אם אתם מתעקשים לתת לשטרסלר ושכמותו עוד במה מלבד שלל הבמות שהם נהנים מהן, תראיינו אותנו בנפרד. לא בפורמט עימות. כך כל אחד יוכל לשטוח את טענותיו בנחת וברצינות. שיגידו מה שיש להם לומר, ובנפרד, בסמוך, אני אומר את מה שלי יש לומר. כמובן שזה לא מתאים לאנשי התקשורת. לא מספיק מלהיב.

הנחמה שלי היא שפעם בעשרה סירובים כאלה אני נתקלת באוזן קשבת, ופורמט הראיון באמת משתנה. אולי יום אחד זה יחלחל לכלל מערכות התקשורת, וזו בתורה תיהפך לזירה שבה נוצרות מחשבות ונורמות חדשות, במקום שיקוף מציאות נושנה ודועכת.

קרן גרינבלט היא משפטנית ויזמת חברתית