דווקא נחמד הפרומו החדש של חדשות ערוץ 10. בתשדיר, שנועד לגייס צופים ליום הבחירות, נראים אנשי חברת החדשות של הערוץ, המצטטים כל מיני התבטאויות גנריות ושחוקות של פוליטיקאים ("הממשלה שלנו תייצג את כל העם", "אנחנו נדאג לחלשים"), כשבתחתית המסך מופיעות כתוביות שבהן מפורש מה "באמת" עומד מאחורי ההתבטאויות הללו ("חוץ מאלה שלא בחרו בנו", "אנחנו נעלה את המסים"). זהו תשדיר פשוט, שנעשה בטעם טוב, והוא יוצר את הרושם שכאן (כלומר, בחדשות 10) מדברים אל הצופה "בגובה העיניים", וכי כתבי הערוץ ופרשניו לא יניחו לפוליטיקאים להוליך את הצופים שולל.
ועם זאת, יש כאן גם טעם רב לפגם. התשדיר של חדשות 10 יוצר את הרושם שכל הפוליטיקאים (מימין ומשמאל, קואליציה ואופוזיציה) הם רמאים, אינטרסנטים או נוכלים (או כל אלה גם יחד), וכי הבחירות בכללן אינן אלא אוסף של מצגי שווא ושקרים. כאן אין טובים ורעים, ואפילו לא רעים ורעים פחות. הכל, כלומר הפוליטיקה, אותו דבר, ולכן אין טעם לקחת שום דבר ברצינות; אל תיתנו להם, כלומר לפוליטיקאים, לעבוד עליכם; אנחנו, כלומר אנשי חדשות 10, אומרים לכם כבר עכשיו שכל מה שהפוליטיקאים אומרים ויאמרו לכם לא שווה כלום; רק אנחנו נגיד לכם את האמת.
מתוך תשדיר בחירות של מפלגת קדימה (צילום מסך)
והאמת היא שהכל חרא. כלומר, פוליטיקה זה חרא. כך נאמר במלים מפורשות בפתח תשדיר התעמולה של מפלגת קדימה בראשותו של שאול מופז. "פוליטיקה זה חרא". וזאת גם כנראה הסיבה לכך שמופז הוא כישלון פוליטי מהדהד. כי פוליטיקה זה חרא, אבל שאול מופז הוא הרי לא חרא; הוא אדם טוב, לא פוליטיקאי, ולכן הוא נכשל. אבל אתם, הצופים, הרי יודעים שפוליטיקה זה חרא, ולכן אתם צריכים – באופן פרדוקסלי – לתת את קולכם למי שנכשל בפוליטיקה והוכיח באופן זה שהוא לא "חרא".
אם תשדיר הפרסומת של ערוץ 10 הוא בעייתי במידה מסוימת, תשדיר התעמולה של קדימה כבר חוצה את הגבול אל הפתטיות המוחלטת (עזבו את הדוגריות המעושה ואת ניבול הפה; אם פוליטיקה היא באמת כזה "חרא", כמו שאומר אורי גבריאל, המקריין את התשדיר, מופז מוזמן לפרוש מהפוליטיקה ולפנות אל עיסוקים אחרים שאינם "חרא", ולעזוב את כולנו במנוחה). אבל שני התשדירים, בבסיסם, אומרים פחות או יותר אותו הדבר: שפוליטיקה ובחירות הן עסק מלוכלך, הראוי לבוז ולציניות, ושאין שום סיבה להתייחס אליו ברצינות, אלא לכל היותר באיזו אירוניה היפסטרית מתחכמת.
הסנטימנט הזה בדיוק מופיע גם למרבה ההפתעה בתשדירים שהופקו על-ידי ועדת הבחירות המרכזית, ושבהם מככב השחקן יוסי מרשק בתפקיד שוטר מ"משטרת הקיטורים". באחד מהתשדירים הללו נראים שני צעירים תל-אביבים אופנתיים היושבים בבית-קפה ומתלוננים על מצבה של החברה הישראלית ("רק כשאת חוזרת מברלין את מבינה כמה עולֶב פה", אומר הבחור; "אין, אנחנו הכי עולם שלישי", משיבה הבחורה). עוד הם מדברים, מופיע מרשק בדמותו של שוטר משופם ומציג בפניהם את תעודת השוטר שלו. "משטרת הקיטורים", הוא אומר, "אתם הצבעתם בבחירות האחרונות?". "להצביע? נראה לך?", אומרת הבחורה, והבחור מוסיף: "במדינה שבה התקצוב לווידיאו-ארט הוא מהנמוכים בעולם?". מרשק מושיט להם דו"ח ואומר: "זכות הקיטורים שלכם נשללת לארבע שנים". בסוף התשדיר מכריז הקריין: "לא מצביע? אל תקטר! ב-22 בינואר כולנו מצביעים. אחר-כך מקטרים חופשי".
מתוך הקדימון של חברת החדשות של ערוץ 10 (צילום מסך)
כמו הפרומו של חדשות 10 (ובניגוד לתשדיר התעמולה של קדימה), יש להודות שהתשדירים של ועדת הבחירות המרכזית מופקים היטב, חביבים ואפילו מצחיקים מאוד. מרשק מצוין בתפקיד השוטר, והמסר המועבר כאן ברור ומובן היטב. אבל גם במקרה זה עולה תחושה לא נעימה, הקשורה בהנחת היסוד העומדת בבסיס התשדיר: האם הסיבה הטובה ביותר להשתתף בבחירות היא כדי לקבל לגיטימציה "לקטר" על המצב? האם ההצבעה היא אמנם רק ברירת המחדל, המעניקה למצביע אך ורק את הזכות המוסרית להתלונן על נבחריו? פעם סיפרו לנו ש"מי שמצביע משפיע"; היום, כך נראה, מי שמצביע יכול רק לקטר.
ציניות מסוג זה נוכחת לא רק בשלוש הדוגמאות שמניתי כאן. למעשה נראה שהתקשורת כולה שטופה בה, ובייחוד העיתונאים. תוכניות האקטואליה המסקרות את מערכת הבחירות מלאות בביטויים של אירוניה ושל ציניות, והעיתונאים המשתתפים בהן משתדלים בכל כוחם להפגין את תחושת השיממון והמיאוס שלהם לנוכח הבחירות הקרבות. אלו הן בחירות שהוגדרו כבר מזמן כ"משעממות", ומשום כך אין סיבה של ממש לעסוק בהן ברצינות, לדון בעמקות בסוגיות העקרוניות העומדות על הפרק, או להעמיד פנים כאילו מדובר במשהו חשוב או הרה-גורל. פוליטיקה זה חרא. בחירות זה חרא. החיים זה חרא. הכל חרא.
אלא שגם אם יש מידה מסוימת של צדק בתחושות המיאוס כלפי הפוליטיקה, בסופו של דבר מדובר בהלך רוח מסוכן ומזיק. הדמוקרטיה – כל דמוקרטיה, והדמוקרטיה הישראלית במיוחד – אינה יכולה לסבול לאורך זמן את המיאוס הציבורי מהפוליטיקה. הבעיות כאן גדולות מדי, והפגמים קשים מכדי שניתן יהיה להתבונן בהם בריחוק ציני-אירוני או בבוז מוחלט.
חבל שעיתונאים נותנים את ידם להלך הרוח הזה, שהוא בעוכריה של העיתונות. אם הציבור אמנם ישתכנע שהפוליטיקה והבחירות הן עניין לא רציני ולא חשוב, הוא יפסיק להתעניין בהן; ובמקרה כזה הוא גם יפסיק לקרוא מה שהעיתונאים כותבים ולצפות בחדשות. לאחר שאנשים ישתכנעו שפוליטיקה זה חרא, לא ירחק היום והם ישתכנעו גם שעיתונות זה חרא. במחשבה שנייה, יכול להיות שהיום הזה כבר הגיע.