חנוך מרמרי ("'דבר' דיגיטל", 5.1.12) מציע פתרון קסם למשבר העיתונות: חזרה לעיתונות המפלגתית של ראשית המדינה. הדוגמה שעומדת מול עיניו היא זו של העיתון "דבר" והעורכת המיתולוגית שלו חנה זמר. לדברי מרמרי, "עורכי 'דבר' מונו מטעם המנגנון הפוליטי ופעלו בשם התנועה הרעיונית, אבל בפועל נהנו מן העובדה שלא היה להם בוס מובהק [...] כך שיכלו להקדיש את רוב מרצם לעיסוק בעיתונות". לראיה, "אפילו דוד בן-גוריון בשיא כוחו, שראה בעיתון ההסתדרות כלי עבודה בשירותו, שבע ממנו מרורים". במישור הפרקטי מציע מרמרי כי "העיתון המפלגתי הדיגיטלי החדש ייערך וייכתב על-ידי מערכת עיתונאית המחויבת לפרקטיקה ולאתיקה של המקצוע", ובהמשך הוא מוסיף כי "אובייקטיביות היתה תמיד שאיפה ומעולם לא מצב נתון. היום, השקיפות היא האובייקטיביות החדשה".
לכאורה, זו הצעה שכולם מרוויחים ממנה. תרוויח העיתונאות, מקצוע ההולך ונכחד לנגד עינינו, שיימצא לה מודל כלכלי חדש; וממילא תרוויח הדמוקרטיה וירוויחו העיתונאים. ירוויח המוסד הפוליטי: על-פי הצעתו של מרמרי, חלק מהכספים הממלכתיים שמקבלות המפלגות יוקדש ל"פיתוח רעיוני" שיכלול, בין היתר, את מימונו של העיתון המפלגתי הדיגיטלי. בכך, לצד מציאתו של מקור מימון (ציבורי) לעיתונות, יווצר מחולל מצוין להתחדשות רעיונית-אידיאולוגית בכל אחת מהמפלגות שתרים את הכפפה. וירוויח הציבור שייהנה מהרחבת הפלורליזם התקשורתי. ויש גם בונוס נוסף: זו תהיה קונטרה לעיתונות התאגידית על האג'נדות שלה, פוליטיות (כמו "ישראל היום") או מסחריות (כמו "ידיעות אחרונות").
איני פוסל מן העיקר את הצעתו של מרמרי. עיתונות מפלגתית-דיגיטלית אכן יכולה להיות רעיון יפה, שיממש לפחות כמה מהתועלות שמניתי קודם. אולם האם הדבר באמת אפשרי באקלים הפוליטי-חברתי-כלכלי ששורר היום בישראל?
"ישראל היום", שמרמרי מביא כדוגמה לא טובה לדגם החדש שהוא מציע, מספק את הנדבך העיקרי לספקנות באשר לממשותו של דגם העיתון המפלגתי במאה ה-21. "ישראל היום" הוא עיתון מפלגתי, אך לא מוצהר ככזה. כל מי שעיניו בראשו ומעיין מדי פעם בדפי החינמון הזה מבין למי נתונה תמיכתו ולאיזה כיוון פוליטי (וחברתי/כלכלי) נוטים כותביו ועורכיו. וזאת, גם אם המעיין אינו מודע לזהותו של המו"ל, חברו ותומכו של ראש ממשלתנו.
ב"ישראל היום" יש עיתונאים מקצועיים, לא פחות מאשר בעיתונים ובכלי תקשורת אחרים, כמה מהם אפילו אינם מזוהים פוליטית עם נתניהו או עם הליכוד. גם עורך העיתון, עמוס רגב, שמחויב למו"ל אדלסון ולאלילו הפוליטי נתניהו, היה בעברו עיתונאי מקצועי ובכיר, גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"מעריב". האם המקצועיות של כמה מהעיתונאים ב"ישראל היום" ומקצועיותו של עורכו הראשי משנות משהו מהטייתו הפוליטית של העיתון? דומה שהתשובה ידועה: "ישראל היום" הוא עיתון מפלגתי/אישי חרף העובדה שהמפלגה אינה הבעלים שלו, אלא איל הון זר. האם החינמון משרת את הליכוד או את נתניהו אישית? גם כאן דומה שהתשובה ידועה: העיתון משרת את יו"ר המפלגה, חביבו של אותו איל הון זר.
האם עיתונים מפלגתיים דיגיטליים על-פי הדגם של מרמרי, שימומנו על-ידי המפלגה, אכן ישרתו את המפלגה, את האידיאולוגיה, או שמא ישרתו את יו"ר המפלגה, כל יו"ר ובכל מפלגה? עיתוני המפלגות בעשורים הראשונים של ימי המדינה שירתו מפלגות שבמידה רבה ייצגו אידיאלים, שהיו תנועות רעיוניות, שיושבי-הראש שלהן, אפילו בן-גוריון הגדול ומנגד גם יריבו המר מנחם בגין, היו אמנם ראשונים בתנועה, אך חברים בהנהגה משותפת. רוב הבוחרים באותן שנים התייחסו גם לרעיונות שייצגה המפלגה, ולא רק לזהותו של העומד בראשה.
האם זהו המצב היום? הרי המפלגות השונות משמשות רק מסגרת ארגונית והרבה פחות מסגרת רעיונית, הרי רוב המצביעים אינם מבחינים בין האידיאולוגיות השונות של המפלגות (ככל שאידיאולוגיות כאלו קיימות) ומתייחסים בעיקר לזהותו של יושב-הראש. הבחירה הפוליטית – הגם שאינה מוכרזת כך רשמית – היא בחירה אישית ופחות מפלגתית, וגם הדיונים בכנסת בין נציגי המפלגות השונות אינם עוסקים במחלוקות אידיאולוגיות, אלא בעיקר בהתנצחויות אישיות ושטחיות, שבינן לבין ויכוחים רעיוניים אין כמעט דבר. כלומר, סביר להניח שהעיתון המפלגתי החדש ישרת בעיקר את היו"ר וישמש בעיקר בימה להתנצחויות עם היריבים הפוליטיים הפנים-מפלגתיים, ולאו דווקא לבירור רעיוני, כפי שמקווה/מצפה מרמרי.
"ישראל היום" רק מעיד על מה שיתרחש גם אצל מתחרים עיתונאיים אם יהיו כאלה בתנועות פוליטיות אחרות. סוגיית הבעלות (בין אם היא פרטית ובין אם מפלגתית) לא כל-כך תשנה לעניין התכנים והסגנון. התרבות הפוליטית העכשווית בישראל תכתיב לעיתונים המפלגתיים המוצעים על-ידי מרמרי רדידות תוכנית, שטחיות פוליטית, התכתשות אישית, חנופה לעומד בראש המפלגה, ולא כר פורה לליבון אידיאולוגי.
ספק בעיני אם התרבות הפוליטית ומקצוע העיתונאות בישראל ייצאו נשכרים ממימוש הרעיון של עיתונים מפלגתיים-דיגיטליים הממומנים בכספי ציבור. הייתי מעדיף שאנשים פרטיים מכל קצות הקשת הפוליטית יראו בהקמת עיתונים דיגיטליים – גם אם הם מזוהים פוליטית – משום אתגר חדש, חברתי ופוליטי, ואולי אף אתגר כלכלי. כן, לגמרי לא יהיה רע אם יהיו כאן עוד שלדון אדלסונים, אבל גם מהקצה האחר של הזירה הפוליטית. כך גם תיוושע העיתונות הגוססת וכך גם ייחסך כסף ציבורי. ליותר מזה אין, לדעתי, טעם לצפות.
ד"ר אבשלום גינוסר הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת במכללה האקדמית עמק-יזרעאל