תכנון

"מחריף המשבר סביב הקמת הגשר החדש להולכי רגל מעל נתיבי איילון", נכתב בכותרת גג של ידיעה גדולה ב"ידיעות אחרונות". "האם העבודות להקמת הגשר בתל-אביב יתבצעו בשבת הבאה כמתוכנן? תלוי את מי שואלים. ראש הממשלה אמר בבוקר כי 'לא סביר לסגור ציר תנועה באמצע השבוע באיילון'. אבל אחרי שהחרדים זעמו ודרשו שלא יתערב, ריכך את עמדתו: 'סומך על כץ'. בינתיים, בעיריית תל-אביב, מציבים אולטימטום: עבודות או בג"ץ", ממשיכה כותרת המשנה.

ב"ישראל היום" המשבר המחריף זוכה רק לידיעה בינונית בעמוד 9: "סערת הגשר: עיריית תל-אביב מאיימת בעתירה. מקורבי נתניהו: העירייה יוזמת את העבודות בשבת כדי לחולל מהומה. 'לא כועס על כץ". ואילו ב"הארץ", הכותרת בשער קובעת: "חרף הצהרת כץ, התוכנית להקמת הגשר בתל-אביב אינה ניתנת לדחייה".

"המהלך הנמהר של שר התחבורה ישראל כץ אתמול בבוקר אינו ברור", כותבת טל שניידר בטור הפוליטי שלה, שפורסם אמש ב"גלובס". "האם החנופה לסיעות החרדיות היא בעלת תועלת פוליטית כה משמעותית?".

אם עמודי החדשות מספקים דוגמה אקטואלית לאופן שבו שיקולים פוליטיים צרים קובעים את סדר היום התכנוני, ב"דה-מרקר" מספקים שתי דוגמאות נוספות, מתחום הדיור והאנרגיה: בניית תחנות כוח חדשות והקמת יישובים חדשים. הממשלה והרגולטור עוסקים היום בבעיות של אתמול, כדי להחריף את הבעיות של מחר, ובסופו של דבר ממסמסים את הפתרונות שהוצעו כדי להתמודד עם הלחצים הפוליטיים של היום.

שוקי שדה עוסק ב"דה-מרקר" באופן המופקר שבו מתנהל משק האנרגיה הישראלי. הרפורמה במשק החשמל, שנועדה לייצר תחרות לחברת החשמל, והרצון ליצור ביקושים לגז טבעי, המזהם פחות מסולר ופחם, הביאו לכך שתחנות כוח פרטיות עומדות לקום ברחבי הארץ. אלא שהלחצים הולידו רפורמה מעוותת מבחינות רבות, וייצור הביקושים מוכתב לפי צורכי מונופול הגז, מה שמביא לשורה של פגעים – מבעיות של צדק חלוקתי ו-NIMBY, דרך זיהום סביבתי משני ומפגעי סביבה, ועד לכשל העקרוני של העדפת אנרגיות מזהמות על מתחדשות.

"לפני כמה חודשים הגיעו לאסיפה בניר-דוד נציגים של [חברת החשמל הפרטי] דליה וסיפרו לחברי הקיבוץ כל מיני מעשיות על מה שיקרה", מספר בכתבה חבר קיבוץ, "הם הפחידו אותם ואמרו – או שתיתנו לנו את הקרקע או שנלאים לכם אותה. זה הצליח, כי לפני 20 שנה ניר-דוד היה על סף פשיטת רגל. המבוגרים שם חששו שיחזרו לימים ההם. אלה טקטיקות של הפחדה ומניפולציות ברמות הכי מתוחכמות".

"יש כאן מצב מטורף", אומר לשדה פעיל בנושא הגז, "המדינה נהפכה לזרוע השיווק של תמר ולווייתן. זה לא כתוב בשום מקום, אבל זה מה שהמדינה עושה. רואים את זה בהטבות שהמדינה נותנת למפעלים שיתחברו לגז. אם המדינה רוצה שלווייתן תמכור גז – שתעשה את זה באופן מסודר ולא בצורה כזו".

"למה ללכת על גז ולא על אנרגיה מפאנלים סולאריים?", שואל פעיל אחר, "כבר כיום תחנות כוח סולאריות, בקנה מידה גדול מאוד, זולות יותר מתחנות כוח על גז. מכיוון שהסינים מייצרים פאנלים סולאריים בכמות מטורפת, התחזית היא שעד 2025 אנרגיה סולארית תהיה כל-כך זולה שאולי יהיה כדאי להשבית תחנות קיימות בגז. הבעיה היא שכאן חושבים על טובת הטייקונים".

"בעקבות מאבקים רבים של תושבים מכל רחבי המדינה נגד הקמתן של תחנות כוח לייצור חשמל מגז, בארגון הסביבה גרינפיס ישראל ערכו לראשונה תסקיר הבוחן את מדיניות הקמתן של אותן תחנות, היקפן והשפעתן הצפויה על הסביבה ובריאות הציבור", כותב שדה.

"מתוך ממצאי הדו"ח עולה כי בשל כשל מערכתי של הממשלה צפוי ב-2030 כושר ייצור עודף משמעותי של חשמל מגז. לטענת גרינפיס, היעדר המדיניות הברורה בנושא משרתת את היזמים הפרטיים ופוגעת קשות בסיכויים של ישראל לעמוד ביעדים של מעבר לאנרגיות מתחדשות והתייעלות אנרגטית בעתיד, כפי שהיא מחויבת לפי הסכמי פריז".

כאמור, לא רק תחנות כוח חדשות מתוכננות לקום, גם יישובים חדשים. בהמשך הגיליון מראיינת גילי מלניצקי את ניר פפאי, סמנכ"ל בחברה להגנת הטבע. "הקמת יישובים חדשים היא אנטיתזה לכל תפיסה תכנונית קיימת, לכל תפיסה סביבתית ולכל אג'נדה חברתית", הוא אומר, "האנרגיה שמושקעת בזה מבוזבזת. צעדים כאלה פוגעים באוכלוסיות שמוחלשות גם ככה ביישובים הקיימים, כמו דימונה, ירוחם וערד. נוסף על כך, זה פוגע ברצף של השטחים הפתוחים.

"המשבר של עליית מחירי הדיור דרש טיפול ותגובה פוליטית. זה גרם לגופי התכנון לעבור מסמכות משרד הפנים לסמכות האוצר, מאז ששר האוצר, משה כחלון, נכנס לתפקיד. זה השפיע על התפיסה. האינטרס הכלכלי נהפך להיות השיקול המרכזי בתכנון, והוא חשוף לכוחות פוליטיים חזקים. הפוליטיקאים והתקשורת חייבים להפסיק לדבר על כמות ולהחליף דיסקט לאיכות. זה הזמן לדבר על תשתיות תחבורה, אנרגיה ודיור ברמה של התחדשות עירונית, ולא על בנייה חדשה".

"השורה התחתונה" של מסמך תפיסת הביטחון של נתניהו, כותב עמירם ברקת ב"גלובס", "איננה חשאית: תקציב הביטחון צפוי לגדול ובאופן משמעותי כבר משנת 2019. את המסקנה הזאת פספסו האנליסטים של סוכנות דירוג האשראי S&P, שהעריכו שתקציב הביטחון ימשיך בשנים הקרובות במגמת ההתכווצות שלו ביחס לתוצר של המשק".

"האם ישראל זקוקה עכשיו למערכת יירוט טילים רב-שכבתית? ברור. אנחנו תמיד צריכים. עוד ועוד. ועוד. ולמה רק 30 מיליארד שקל? עדיף 300 מיליארד", כותב גיא רולניק ב"דה-מרקר", ומוסיף: "היכן התקיים הדיון על ההוצאה הכספית האדירה הזאת, שתכרסם בתקציבים החברתיים? לא היה כזה כמובן. ומדוע דווקא 30 מיליארד שקל? זה חשאי. זה סודי.

"ואם יתקיים דיון פומבי בשאלת גודל תקציב הביטחון – האם יהיה מישהו שיהיה לו אינטרס או עניין להגיד, 'לא. זה יקר, זה מיותר. מספיק 3 או 10 מיליארד שקל'? לא. כי זאת יש לדעת: מרבית האופוזיציה לנתניהו היא בעיקר יריבים פוליטיים, לא באמת אידיאולוגיים. מלחמת כנופיות, שבה כל כנופיה רוצה להתיישב על סיר הבשר. והראיה: כשמדובר בניפוח תקציב הביטחון על חשבון בריאות או תשתיות – לא תשמעו אף פוליטיקאי, ובוודאי אף גנרל בהווה או בעבר, מצייץ. ואם הם מצייצים, זה תמיד יהיה בסגנון ברק, שפוסק: זה חיוני. עוד כסף".

"הגיע הזמן להחליף דיסקט ולהבין שיש מספיק היצע תכנוני", אומר ניר פפאי לגילי מלניצקי, "כל האנרגיה של הממשלה הלכה על הגדלת ההיצע התכנוני, אבל זה לא מתכתב עם מה שקורה בשטח. הכמות המוגזמת הזאת באה על חשבון האיכות. זה היה אבחון שגוי מצד המדינה, והוא נהפך לכר פורה להרס של מערכת התכנון שנמשך שנים".

"בתוך עשר שנים אפשר לקדם בצורה משמעותית אנרגיות חדשות בישראל", אומר איש גרינפיס לשדה ב"דה-מרקר", "לכן כדאי לחסוך בהקמת תחנות כוח חדשות של גז טבעי, כי בעתיד אנחנו פשוט נצטער על זה".

טראמפ

"מסתבך" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שמלווה בתמונה לא מחמיאה של דונלד טראמפ. "עוד מכה לנשיא ארצות-הברית: אחרי שפרקליטו הסכים להפליל אותו, גם חברו המו"ל דייוויד פקר העיד על דמי השתיקה ששילם טראמפ למאהבות שלו. טראמפ: אם ידיחו אותי מהבית הלבן השווקים יקרסו וכולכם יהיו עניים", נכתב בקריצה לא אופיינית בכותרת המשנה (החץ השנון חוזר כאמירה רצינית בציטוט על השער מתוך טור של יועז הנדל: "נפילתו של טראמפ תפגע בישראל אסטרטגית. הביצים שלנו בסל אחד").

האיום של טראמפ על תושבי ארצו שונה מהאיום על תושבי מדינות החסות. בהמשך לטורו של הנדל, הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת היום – תופים – לגרעין האיראני. "הלחץ האמריקני על כלכלת איראן עושה את שלו", נכתב מעל לכותרת הראשית: "ענקיות תעופה עוזבות את איראן".

אתמול ושלשום חמקו פרשיות טראמפ מתחת לאצבעות העורכים ב"ישראל היום", שקברו את הדיווחים הקצרים עליהן בעומק העיתון וללא הפניה מהשער. היום מוזכר טראמפ לראשונה בעמוד 5, בנוגע ל"מתווה השלום", לצד טור של אברהם בן-צבי: "תמיכת טראמפ איתנה". על ההסתבכויות של הנשיא מדווחים רק במדור החוץ המצומק, בעמוד 29. הכותרת: "אם אודח השווקים יקרסו וכולם יהיו עניים". כותרת המשנה מספקת ציטוט נוסף, של רודי ג'וליאני: "אם טראמפ יודח, העם יתמרד".

"כשמדובר בשחיתות פוליטית בכלל ובמערכת המשפט בפרט, אין לישראל סיבה לקנא בארצות-הברית. המערכת הפוליטית האמריקאית היא אחת מהמערכות המושחתות בעולם המערבי, ומבוססת בכל חלקיה על כסף. המערכת המשפטית בארצות-הברית אינה שונה מהותית ממנה", כותב גיא רולניק ב"דה-מרקר" בעקבות ציוץ בטוויטר של אהוד ברק, שהביע קנאה ביעילותה של מערכת אכיפת החוק האמריקאית ביחס לחקירות הסובבות את טראמפ.

"הפרשות שבהן חשוד ונחקר שוב ושוב ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ובהן הורשעו ראשי הממשלה לשעבר אריאל שרון ואהוד אולמרט (רולניק שוגה כאן: שרון מעולם לא הורשע; ש"ט), הן זוטי דברים בהשוואה לעשרות ואולי מאות פרשות של ניגודי עניינים חריפים בהתנהלותו של טראמפ, מקורביו ומשפחתו. אלא שבארצות-הברית חלק אדיר מהשחיתות הוא חוקי. מבני. מוסדי. מקובל".

השבת

"והנה תהייה לסיום", כותבת שניידר ב"גלובס", "אם יעבדו על הגשר בימי שבת ויסגרו את הכביש הסואן ביותר במדינה לכל הכיוונים, משמעות הדבר היא שפחות אנשים יסעו בו. ובכך, למשך שישה שבועות, השבת תחולל הרבה פחות מהרגיל. נציגי החרדים אמורים להריע על כך, ולא להתעצבן ולאיים במשברים. [...] ייתכן שהחרדים צריכים לשנות כיוון ולעודד כמה שיותר עבודות מוגבלות בשבתות, ולנצל את ההזדמנות לקמפיין ציבורי מתון בנוגע ליתרונות השבת. לא בכפייה, לא בהטפה ובהתנשאות. אלא בגישה מכילה – הנה שבת, הכבישים סגורים, למה לא לנוח מנוחה חילונית ביתית-משפחתית?".

מלחמות השבת החרדיות לא מכוונות כלל כלפי הציבור החילוני בישראל. על פני השטח יש כאן רצון של החברה החרדית להמעיט ככל האפשר את ההשתתפות בעבירות על חוקי הדת שנכפות עליה באופן סמלי מעצם השתתפותה בהנהגת המדינה. מתחת לפני השטח מדובר במכשיר שליטה של ההנהגה החרדית על הציבור החרדי עצמו. החילונים לא מעניינים, מעבר לשימוש הנוח בהם כמטרת קליעה בטורי מערכת.

"בשבת האחרונה: 22 מוקדים של חילול שבת על-ידי רכבת ישראל", נכתב בשער "הפלס". "התקשורת ופוליטיקאים אנטי-דתיים המשיכו אתמול בהסתה משולבת כנגד החלטת שר התחבורה לבטל חילול השבת בהקמת גשר נתיבי איילון", נכתב בכותרת בשער "המודיע".

עוד כותרת ראשית

"בנוהל חפוז וחרף אזהרות אנשי מקצוע: כך הוקמה פקולטה לרפואה באריאל", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המפנה לכתבה של אור קשתי.

תאגידים

"דו"חות בזק: הרווח הנקי נחתך, שווי פעילות פלאפון צנח", נפתחת כותרת ב"גלובס". הירידה ברווחים מהרבעון המקביל – 45%. הבעלים ימשכו מהקופה דיבידנד של 318 מיליון שקל. המנכ"ל והיו"ר יקבלו שכר של 7.5 מיליון שקל.

"גלובס" ו"דה-מרקר" מקדישים את שער העיתון למכירת חברת המשקאות הישראלית סודה-סטרים לתאגיד האמריקאי פפסיקו. באופן מעניין, במרכז הדיווח המגזיני של שני העיתונים עומד איש עסקים בשם יובל כהן, שמכר את בעלותו (באמצעות קרן השקעות) בחברה לפני שנים.

כהן נשאל האם הוא מרגיש תחושת החמצה על שמכר ב-220 מיליון דולר את החברה שקנה בשמונה מיליון דולר, ושנמכרה עכשיו ב-3.2 מיליארד דולר. כהן מסביר למראיינים שזו שאלה הו-כה-מטופשת, ושמדובר בסכומים שאין להם שום משמעות במציאות. כמה כסף בנאדם צריך, הוא גוער בהם. סתם. "יש צביטה קטנה", הוא אומר.

ביטחון

סיכול פיגוע "בעל מטרה אסטרטגית עם השלכה מרחיקת לכת" זוכה רק לכותרת בינונית בעמוד 5 ב"ידיעות אחרונות" ("חשיפה"). הסיבה: הסיכול התבצע על-ידי הרשות הפלסטינית.

מגדר במגזר

"ילדים יקרים, שבת אחרונה של ה-חופש הגדול (מדי) של שנת תשע"ח. בכל בתי-הספר בארץ יחזרו השבוע התלמידים לספסלי הלימודים, וביניהם – להבדיל תלמידות בית-יעקב", פותח מאמר המערכת של מוסף הילדים של "הפלס". העורכות, הנמנות על המין הנשי, מזוהות רק בשמן הפרטי: "פייגי" ו"יעל". עורכת עמודי הייעוץ, "שאלה על התחלה", היא "שרה". גברים נעדרים גם משאלתה של נעמי בת ה-14, שכותבת לעיתון כך:

אני הבכורה במשפחתי. יש לי עוד חמישה אחים ואחיות קטנים. אמא שלי עובדת במשרד וחוזרת הביתה בשעה ארבע. כמעט כל יום אני מקבלת בצהריים את האחים שלי. יש ימים שממש לא אכפת לי, בימים אחרים זה מעיק עלי ומעייף אותי. לפעמים האחים שלי חוזרים הביתה לבית חשוך, אף אחד לא הרים את התריסים מהבוקר, שלא לדבר על המיטות הלא מוצעות, הם רעבים ובוכים בזמן שאני מחממת את הארוחה או מבשלת פירה, וגם אני עייפה, חם או קר לי".

ג' בן-זאב, יועצת ארגונית, מעודדת את הילדה ("אשרייך. את זוכה לכבד את ההורים"), ומייעצת לה: "כמה זמן אורך לפתוח את החלונות בבוקר? עשי זאת לפני שאת יוצאת מהבית. אולי תספיקי גם לקלף תפוחי אדמה ולשים בסיר עם מים, ואז תצטרכי רק להדליק את האש".

מנכ"ל אפליקציית היכרויות "חושש ש-5% מהלקוחות שלו יישארו ללא זיווג, בלי קשר לכמה יחליקו על המסך ימינה או שמאלה", מסכמת כתבה מסוגת "יחסים במאה ה-21" המתפרסמת ב"דה-מרקר" לאחר שתורגמה מה"אקונומיסט". "גברים באפליקציה, לדבריו, נוטים לחבב 60% מהפרופילים הנשיים שהם רואים; ונשים – 6% בלבד. לפיכך, הנשים הכי פחות מושכות מקבלות תשומת לב דומה לזו של הגברים הכי מושכים, הוא אומר, והן יכולות למצוא מישהו אטרקטיבי יחסית".

ענייני תקשורת

עזרה. ב"גלובס" מתגייס אלי ציפורי לטובת החברה המשווקת את הסיגריה האלקטרונית "ג'ול". ייחודה בכך ששיעור הניקוטין שבה – החומר המוביל להתמכרות – גבוה במיוחד. משרד הבריאות אסר על הפצה של הסיגריה מוגברת הניקוטין, ואישר רק שיווק של סיגריה עם רמת ניקוטין כמו זו של המתחרות. "גלובס" מדווח בהרחבה על עתירה של החברה נגד החלטת משרד הבריאות, וציפורי משרת את הספין על-ידי כמה טקטיקות קלאסיות:

איש קש: ציפורי כותב שהאיסור הוא על שיווק מוצרי החברה – ולא רק על שיווק המוצר מוגבר הניקוטין. כך הוא יכול להציג עצמו כאביר התחרות הנלחם את מלחמתה של חברה קטנה שנלחמת בחברות הטבק (על זכותה להרעיל את הציבור), ולא כמי שנרתם לעזור לחברה אחת מני רבות הפועלות באותו שוק (סיגריה אלקטרונית) להילחם ברגולציה שמונעת ממנה לצבור יתרון תחרותי על גבם של הצרכנים.

דבר והיפוכו: ציפורי קובע כי הצרכנים יוכלו למצוא את הסיגריה של ג'ול בכל מקרה, "בקליק על העכבר, או שיתפתח שוק שחור למוצר מבוקש", ולכן אין טעם בהגבלת המוצר, משום שרגולציה אינה יעילה ואינה עובדת. מיד אחר-כך ציפורי קובע כי הבעיה האמיתית בתחום הבריאות היא חוסר רגולציה ורגולציה רפה מדי.

עוד איש קש: ניקוטין הוא החומר הממכר במוצרי עישון – הנזק נגרם מהעשן ומחומרים אחרים שהוא מכיל. איסור השיווק נגע לפוטנציאל ההתמכרות של ג'ול ולא לפוטנציאל הנזק הישיר (כמובן שהתמכרות מוגברת מובילה לצריכה מוגברת, וממילא לנזק מוגבר). ציפורי כותב שהאיסור נוגע לנזק שבניקוטין, וכך יכול להסביר שהניקוטין אינו מזיק בפני עצמו ולהציג את האיסור כמטופש.

הסחת דעת: לסיכום, ציפורי מפנה כמובן לרגולטור את שורת המחץ בסגנון "הגיע הזמן לטפל בבעיות האמיתיות". כי הרי תמיד ישנן עוד בעיות, וכשהתאגידים ובעלי הכוח שייפגעו מטיפול בבעיות שמונה ציפורי יזדעקו למצוא להם פרשן שיגן עליהם – אפשר יהיה לגעור במשרד הבריאות שנטפל אליהם במקום לטפל בבעיות האמיתיות. למשל – סיגריות.

אתנתחא קומית: "יחסי התן-וקח בין תקשורת לרגולציה הם הרסניים, ובהרבה מקרים מובילים להחלטות רעות לצרכנים". לכן צריך להשאיר את השוק ליחסי התן-וקח בין תקשורת להון.

תיק 4000. חן מענית כותב ב"גלובס" על הספין של נתניהו בחקירה המשטרתית נגדו בעניין "וואלה", אלוביץ' ובזק: "ההתמקדות של נתניהו באופן הסיקור שאותו קיבל או לא קיבל ב'וואלה' מעידה איזה אמן אשליות הוא ראש הממשלה. שכן בניגוד לרושם שמנסה נתניהו ליצור, הפרקליטות והמשטרה סבורות שהחשד נגדו ב'תיק 4000' רק הולך ומתבסס.

"כמו כן, בניגוד לרושם שנתניהו מנסה ליצור, 'תיק 4000' לא יקום או ייפול על ספירת כמות הידיעות החיוביות לעומת השליליות שהוא ומשפחתו קיבלו ב'וואלה'. עבירת השוחד היא עבירה התנהגותית, ולא תוצאתית. כדי להרשיע עובד ציבור בקבלת שוחד, מספיק להוכיח כי הוא פעל באופן מסוים במסגרת תפקידו הציבורי בידיעה שהוא צפוי לקבל תמורה".

רוח "ידיעות אחרונות". "ירון הוא הטוב במפצחים: בכותרות שהוא מנסח, בעיתונאים שהוא שוכר, בקמפיינים שהוא יוזם. הוא חריג גם בכישוריו כמנהל", כותב נחום ברנע על העורך הראשי היוצא של העיתון, רון ירון. גם סימה קדמון מקדישה חלק מטורה לשבח את העורך, בין היתר על "השבחים, הפרגון, ברכות יום ההולדת המושקעות". הנה הצעה לזווית אחרת על רון ירון ו"ידיעות אחרונות".

מחלה. ב"מוסף הארץ" אילון גלעד מחפש את מקור המונח "עכברת", שנפוץ בתקשורת אבל לא בקרב רופאים.

מוטיבציה. הכתבה הפותחת של "גלובס", שעוסקת באיש עסקים שרכש קבוצת כדורגל, עטורה בפתיח שמסביר מדוע קריאתה תהיה בגדר בזבוז זמן: "ההתלהבות של אוהדי בית"ר ירושלים מעוד רוכש שמגיע להציל את המועדון היא ריטואל. התמונות נשארות, ורק הזמן בין הרוכשים הוא זה שמשתנה" (ואגב, לא הזמן משתנה אלא פער הזמן, והוא לא משתנה בין הרוכשים אלא בין הרכישות).

צרות בכותרות. את מדור הנדל"ן של "דה-מרקר" פותחת כתבה של אריק מירובסקי. "יותר משליש מהרכישות של דירות בישראל בשנה וחצי האחרונות היו של דירות קטנות, אבל היזמים השקיעו את מרצם דווקא בבנייה של דירות גדולות", נכתב בכותרת המשנה. למרות הרושם שיוצרת הכותרת, בכתבה עצמה מוסבר כי "הסיבה לכך שרוב הרכישות מתבצעות על דירות קטנות [כך במקור] אבל רוב הבנייה מתמקדת בדירות גדולות נעוצה בהיצע וביקוש: מלאי הדירות הקטנות גדול מספיק כדי לתת מענה לביקושים".