(איור: שוקי טאוסיג)

חילול

אתמול אירעה תאונת דרכים שגבתה את חייהם של שמונה בני משפחה אחת. כמו בכל יום שאחרי טרגדיה אנושית יוצאת דופן המתרחשת בשנים האחרונות, גם היום הטבלואידים הם מפגן דוחה של חילול כבוד המת וביזוי כבוד החי, של פורנוגרפיה של מוות, סחטנות רגשית וניצול ציני של העצב והזעזוע המתעוררים בכל בעל לב לנוכח האסון. הקורבן שבו מתמקדים העורכים היא ילדה קטנה ששרדה לבדה מכל משפחתה.

"רחל הקטנה, לבד" נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "איך מסבירים לילדה בת 7 שהמשפחה שלה נמחקה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "כולם מתו?", נכתב בין מרכאות בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", המתחרים ראש בראש על כתר העיתון הצהוב במדינה, מקדישים את רוב השער לחגיגות האסון, עם תצלומים של כל ההרוגים ותצלום בונוס: ב"ידיעות אחרונות" של הרכב השרוף וב"ישראל היום" של הקברים הפתוחים. ב"מעריב" מסתפקים בשני שלישים של השער ומוותרים על תמונת הבונוס.

הקוראים המעוניינים לדעת מה נדפס ב-15 העמודים של "ישראל היום", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" המוקדשים לסיקור התאונה אתמול מוזמנים לסור לדוכני העיתונים או לחסוך זמן וכסף ופשוט להכות את עצמם בחוזקה במשך כמה דקות.

גם ב"הארץ וב"מקור ראשון" מסקרים את התאונה שגבתה את חייהם של שמונה בני משפחת אטיאס. "הורים וששת ילדיהם נהרגו בתאונה", נכתב בכותרת על שער "הארץ" (מתחת לקפל). "הובאו למנוחות שמונת בני משפחת אטיאס שנספו לאחר שרכבם איבד את הבלמים", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". כל אחד מהעיתונים מקדיש עמוד אחד לסיקור האסון. ב"הארץ" לא משכילים לוותר על עיסוק מציצני בגורלה של השורדת היחידה, אולם נמנעים מעריכת פסטיבל מוות כבשאר הטבלואידים.

ב"מקור ראשון" הסיקור מכבד את הקוראים ואת המסוקרים. ידיעה אחת מוקדשת לסיקור התאונה עצמה, והיא תמציתית ומאופקת וכך גם אופן הגשתה. ידיעה נוספת מתפרסמת תחת הכותרת "חקירת המשטרה: מכון רישוי הרכב פעל כשורה", ואילו הטור המלווה את האירוע אינו של דמעות תנין או כל חיה אחרת, אלא טקסט מפוכח ומועיל של כתב הרכב הטוב בישראל, אדוארד אטלר, תחת הכותרת "רק לא להיכנס לפאניקה".

מה קורה בשכונה

גם היום ממשיכים העיתונים לעסוק בסוגיית הגרעין האיראני. ב"הארץ" זו הכותרת הראשית: "ארצות-הברית תשגר לישראל משלחת הרגעה" (תחת כותרת הגג: "לקראת הפשרה הצפויה עם איראן"). בשאר העיתונים הנושא נדחק מן הכותרת הראשית מפני הטרגדיה בצפון. "זהירות מקיבעון" היא הכותרת בתחתית שער "מעריב", המפנה למאמר של עפר שלח, הקורא לישראל שלא להצטייר כסרבנית ביחסה להסכם הנרקם. "בכירים בארה"ב: 'זמן הדיפלומטיה מוגבל'", נכתב בכותרת ידיעה המודפסת לצד הטור בעמ' 8.

"ההסכם עם איראן: עובדים עלינו בעיניים", נכתב בכותרת בתחתית שער "ישראל היום", המלמדת כי ממשלת ישראל אינה מקבלת את עצתו של שלח. "דן מרגלית על ההסכם המתגבש בין טהרן לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית: לא שווה את המסרון שמסכם את תוכנו", נכתב בכותרת המשנה. "ברק: 'רק מראית עין של התקדמות'. היום בבגדד: סבב שיחות נוסף עם המעצמות".

הכותרת בתחתית שער "ידיעות אחרונות" היא "אכזבה לישראל: להקת איזבו לא העפילה לגמר האירוויזיון".

לא רק איראן: העיתונים עוסקים גם בבחירות שהחלו במצרים. "היום: בחירות חופשיות לנשיאות מצרים", נכתב בכותרת לצד התמונה המרכזית על שער "הארץ". אבי יששכרוף מגיש סקירה של המציאות הנוכחית בשכנה הגדולה מדרום. טור פרשנות של צבי בראל נדפס בעמ' 5 תחת הכותרת "בין אללה לרשויות". "סחרור מסוכן" היא הכותרת על שער "מעריב", תחת כותרת הגג "בחירות גורליות", המפנה לטור פרשנות של ישראל זיו. לצד הטור מתפרסמת בעמ' 20 כתבה מתורגמת מה"גלובל פוסט", תחת הכותרת "הדמוקרטיה של תחריר".

וב"ישראל היום": בראש עמ' 13 נדפס טור פרשנות של בועז ביסמוט העוסק בבחירות במצרים, תחת הכותרת "בין הרע לרע במיעוטו". מתחת לו, לצד ידיעות בנושאים אחרים, ידיעונת של דניאל סיריוטי וגדעון אלון תחת הכותרת "לראשונה במצרים: בחירות דמוקרטיות". ב"ידיעות אחרונות" לא נמצא מקום בקונטרס החדשות לדיווח על הבחירות במצרים.

רפורמות

"הרפורמה הצרכנית החשובה ביותר של בנק ישראל בענף הבנקאות נחשפת", נכתב בכותרת הגג לראשית של "כלכליסט". "התחרות בדרך לעמלות הבנקים", נכתב בכותרת הראשית. כותרת המשנה מפרטת, לצד הלוגו "בלעדי": "דו"ח ביניים שצפויה לפרסם הוועדה לבחינת התחרותיות בענף הבנקאות ממליץ לחייב את הבנקים לפרסם את העמלות והריביות שהם גובים בפועל, כדי לאפשר השוואה אמיתית ולצמצם את הבלבול בקרב הלקוחות. בהמשך מתוכננת הקמת אתר להשוואת ורכישת מוצרים פיננסיים, כדי לעודד מעבר בין הבנקים".

"קרב בלימה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", לצד הלוגו "מלחמות הסלולר". "אחרי שהציתה את התחרות בשוק הסלולר כשהודיעה על מחיר חסר תקדים – 99 שקל לחבילת 'הכל כלול' – מסתבר שהלקוחות לא ממהרים להתנייד ולעבור לגולן-טלקום", כותב גד פרץ, המדווח על "נתוני ניוד חלשים מאוד לחברה עד כה, זאת לעומת היקפי ניוד גבוהים למתחרה, הוט-מובייל". ודרור מרמור תוהה מדוע הממשלה אינה מבצעת רפורמה דומה לזו שבתחום הסלולר גם בתחום הדיור, וקובע כי "שרי השיכון, הפנים והאוצר ונגיד בנק ישראל לא רוצים מלחמת מחירי דירות".

"התחרות גולשת מהסלולר לטלוויזיה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר"; "פרטנר: טלוויזיה רב ערוצית ב-90 שקל בחודש", נכתב בכותרת הגג. "הוט שברה את המחירים בשוק הסלולר – חברות הסלולר פותחות בתחרות אגרסיבית בשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית", מפרטת כותרת המשנה. "המחירים צפויים לרדת בכ-70%. פרטנר הציגה אתמול לבכירי משרד התקשורת את טלוויזיית האינטרנט שהיא מפתחת. שר התקשורת כחלון: צריך לדאוג לאיתנות הפיננסית של הצרכנים", מסתיימת הכותרת בציטוט של חביב העיתון. "האצת התחרות בשוק הסלולר חילצה את הפקק שתקע את כל שוק התקשורת", קובע אמיר טייג בטור פרשנות בכפולה הפותחת.

ומה בגזרת תאגיד הענק אי.די.בי, הסובל קשות מהרפורמה בסלולר (אחת האחזקות העיקריות של התאגיד היא חברת הסלולר סלקום) ועתיד להיות מושפע עיקרי מטיפול בפירוק הריכוזיות המשקית? "הצניחה בשווי המניות והאג"ח תדחה את מיזוג דסק"ש וכור", נכתב בכותרת דיווח של גולן חזני ב"כלכליסט". בטור פרשנות סמוך כותב אורי טל-טנא כי "למרות ההודעה על המכירה הצפויה של כלל-תעשיות, מצבן של אי.די.בי אחזקות, אי.די.בי פיתוח ודסק"ש עדיין מורכב מאוד, והאתגרים העומדים בפני חברות אלה לא פשוטים".

"הרווח מקרדיט-סוויס חילחל לדסק"ש: עלייה של 25% ברווח ל-413 מיליון שקל", נכתב בכותרת ידיעה של מיכאל רוכוורגר ב"דה-מרקר". "מניות התקשורת ממשיכות להתרסק: בזק נפלה ב-5%", נכתב בכותרת סקירת המסחר היומית של "דה-מרקר". "זינוק ברווח של דסק"ש", נכתב בכותרת ידיעה של שי סלינס במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות"; הידיעה אינפורמטיבית, מתמקדת בהודעת החברה ונפתחת במלים "קצת נחת לנוחי דנקנר". "עוד ירידות למניות התקשורת", נכתב בסקירת המסחר. "רווחי דסק"ש עלו ב-26% ל-413 מיליון שקל", מדווח מורן רייכמן ב"עסקים" של "מעריב". כותרת סקירת המסחר היא "הבורסה לוקחת אוויר מהירידות".

פראיירים

"קדימה הופכת את עמדתה על ריסון שכר הבכירים", מדווח תומר אביטל ב"כלכליסט". לפי ההצעה, שכרו של הבכיר ביותר בחברה ציבורית לא יהיה גבוה מפי 50 משכרו של בעל השכר הנמוך ביותר בה. על ההצעה חתומה גם חברת-כנסת מקדימה בשם מרינה סולודקין, אולם "מקדימה ומלשכתו של השר שאול מופז נמסר כי הסיעה לא תשבור את המשמעת הקואליציונית".

"שמו של צ'רלס ברונפמן יתנוסס בכניסה להיכל-התרבות בתל-אביב, בעוד שסמי וטובה סגול, שרה ומיכאל סלע ורות רפפורט יסתפקו בחדרים פנימיים", נכתב באייטם המרכזי במדור הרכילות של "כלכליסט", תחת הכותרת "ומי יקבל את המרפסת". ברונפמן מצוטט בדיווח כמי שאמר בזמנו שהוא "מפונק מכדי לגור בישראל", אולם, מוסיפים הכתבים, "הוא לא מהסס להמשיך לתרום מיליוני דולרים למדינה". על שער "דה-מרקר" מודפסת הכותרת "משפחת מאן תקבל 300 אלף דולר פיצוי – כדי שהיכל-התרבות ייקרא על-שם צ'רלס ברונפמן".

חוכמה ידועה היא כי הישראלי המצוי הוא קודם כל ולפני הכל לא פראייר, אחד שלא דופקים אותו, בעל חוכמת רחוב, חצוף ויודע להסתדר. חוכמה ידועה אחרת גורסת כי התכונה שאדם מעלה על נס היא זו שחסרה לו יותר מכל. "מדד החיים הטובים של ארגון ה-OECD חושף כי אף שהישראלי עובד יותר ומבלה פחות מעמיתיו במדינות המפותחות, הוא מרוצה יותר מהם", נכתב בכותרת במרכז שער "כלכליסט". "הפערים גדולים, החינוך ירוד, הישראלי מאושר", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת המוקדשת לניתוח המחקר (מיקי פלד).

"לראשונה בהיסטוריה, האמריקאים לא בטוחים שילדיהם יחיו טוב מהם", נכתב בכותרת ראיון ב"דה-מרקר" של דפנה מאור ואבשלום חלוץ. "אין כמעט תחום שכתבת הטלוויזיה הוותיקה כריס ג'נסינג אינה מסקרת: מהתעמלות אולימפית, דרך פוליטיקה אמריקאית ועד לראיון פרובוקטיבי עם מנהיג חמאס", נכתב בכותרת המשנה. "בראיון בביקורה בישראל היא מודה שהנושא היחיד שנמצא כעת על הפרק בכל העולם הוא חוסר השוויון בכלכלה, שיעמוד גם במרכז הבחירות הקרובות בארה"ב. 'הבעיה של האמריקאים היא לא השוליים הסהרוריים, אלא האנשים שיכולים לחתום על הצ'קים הגדולים'".

"'אמריקה אינה מדינה, אמריקה היא כסף', מסכם בראד פיט את הרעיון המרכזי שעומד בבסיס סרט הגנגסטרים 'הורג אותם ברכות', שנקלע בטעות לתחרות הראשית בפסטיבל", פותח מאיר שניצר את טורו ב"מעריב" המוקדש לפסטיבל הסרטים בקאן.

"שר האוצר: בתקציב הבא נעשה מאמץ למזער את הפגיעה באזרחים", לשון כותרת ידיעה בעמ' 11 ב"דה-מרקר". "התקציב הבא המתרגש על אנשי האוצר צריך להוביל לדרך אחת: פירוק מדינת הרווחה", נכתב בכותרת המשנה למאמר של רותם סלע במוסף "עסקים" של "מעריב".

גל פשע

"השוטרים מספרים כי מאז הרצח בבאר-שבע, שבו נרצח למוות גדי ויכמן על-ידי עבריין מקומי שהרעיש עם חבריו בגן הציבורי שמתחת לביתו של ההרוג, החלו אזרחים בנסיונות לעקוף את התור הארוך בזמן התגובה של המשטרה לקריאות לעזרה", כותב כתב המשטרה אבי אשכנזי באייטם המרכזי במדורו השבועי "הפינה הכחולה" שבמוסף "המגזין" של "מעריב".

"אנשים מתקשרים ופשוט מפצירים: 'עוד רגע יהיה כאן רצח. כדאי שתבואו מהר!' או 'אנחנו לא יכולים לחכות יותר להגעת הניידת, אנחנו יורדים כדי להשתיק אותם'", מצטט אשכנזי מוקדן במוקד 100 של המשטרה. "אנחנו מכנים את זה 'תסמונת באר-שבע' והתופעה החלה בשבועיים האחרונים". בעקבות זאת, כותב אשכנזי, הונחו המוקדנים "להרגיע את הפונים ולהפציר בהם לא לנסות להתמודד באופן עצמאי עם מטרדי הרעש סביב ביתם". כאן אצלנו באתר תיאר איתמר ב"ז כיצד הציגו העורכים וכתבי הפלילים את הטרגדיה של ויכמן כך שתתאים לקונספציה שביקשו לרקום.

"תלונת משטרת ישראל למועצת העיתונות", נכתב בכותרת קטנטנה על שער "מעריב", המפנה לעמ' 26, בכפולה האחרונה בעיתון. בעמוד נדפס טקסט המפרט את הכשלים, הטעויות וההטעיות שבידיעה המטופשת של אבי אשכנזי שעורכי "מעריב" פירסמו בשנה שעברה באופן שהצליח לשלב את המופקר והמגוחך. "מערכת העיתון מתנצלת על עוגמת הנפש והפגיעה בתדמית המשטרה שנגרמה עקב הפרסום האמור, אופן ניסוחן של הכותרות והשימוש בצילום המעובד שצורף לידיעה", נכתב בסוף ההודעה.

ענייני תקשורת

"מחקר של גוגל: אמצעי המדיה היעילים ביותר לפרסום – עיתונים ויוטיוב", נכתב בכותרת כתבה של נתי טוקר ואמיר טייג ב"דה-מרקר".

כותרת המשנה של הכתבה המרכזית במוסף "עסקים" של "מעריב" מציגה חידת היגיון: "לעומת התחזית האופטימית שהציג ארגון ה-OECD, שלפיה אין סכנה לקריסה בשוק הנדל"ן בישראל, בכירי הענף מעריכים בסקר של דלויט כי מחירי הדירות ימשיכו לרדת, בעיקר בתל-אביב. בשורה התחתונה: מי שרוצה לקנות דירה לא צריך לחכות" (התשובה: אין היגיון).

"בוטל השידור הישיר מבית ראש הממשלה", נכתב בכותרת ידיעה של רז שכניק ("כתב 'ידיעות אחרונות'", נכתב לצד שמו) ב"ידיעות אחרונות". "בטלוויזיה החינוכית זעמו על הנחיה להעביר את השקת החוג ללימודי תנ"ך על שם חמיו של ראש הממשלה: 'הנחתה בוטה שתעלה הרבה כסף'", נכתב בכותרת המשנה. "אתמול הוחלט: השידור מבוטל". מדור התרבות של "ישראל היום" מקדיש ידיעה לסרט על אביו של נתניהו שישודר היום בערוץ הראשון.

יובל גורן, כתב הרווחה המשובח של "מעריב", "עבר לגור בשכונת התקווה ומסכם יום ראשון", נכתב בסופה של כותרת המשנה לכתבתו בעמ' 10 של העיתון, שמוגשת ככתבה ראשונה בסדרה שתוקדש לסוגיית המהגרים הזרים לישראל. הכותרת מתחילה כך: "רוב הפליטים כאן אינם מסוממים ברחובות ובגינות, אלא עובדים בחנויות, במסעדות, במזללות השווארמה והפלאפל. 'כולם שוכרים אותם לעבודה, כולם משכירים להם דירות וכולם מתלוננים שהם הורסים את השכונה', אומר בעל בסטה בשוק".

לילך סיגן מתייחסת במדור הדעות של "מעריב", תחת הכותרת "אבירי הצביעות", למאמר של מיקי רוזנטל אתמול ב"דה-מרקר". רוזנטל מתח ביקורת חריפה על עיתונאי "מעריב" שמתאימים את הסיקור בעיתון לאינטרסים של בעל הבית שלהם, נוחי דנקנר. המאמר של סיגן הוא מופת של דמגוגיה מהסוג הנחות, הווה אומר כזו שניתנת לזיהוי גם על-ידי חולד עיוור שטוף מוח שברח ממעבדת ניסויים. ברם, ייתכן שלא מדובר בדמגוגיה, אלא פשוט בבעיה אקוטית בהבנת הנקרא. אם אכן בזה מדובר, הרי שיש עניין בעזרה לסיגן, הנה:

את הטור פותחת סיגן בגילוי: היא מתפלאת על מה שכתב רוזנטל, שכן "לא זכור לי שקברתי את עצמי מרוב בושה" ו"לא זכור לי שנתקלתי באחד מעמיתי שאפילו רמז משהו על כך שהוא קבר את עצמו מרוב בושה". ובכן: כשרוזנטל פותח וכותב כי בתי-העלמין בגוש דן במצוקת דיור בשל עיתונאי 'מעריב' שקוברים שם את בושתם, הוא כותב זאת על דרך משל. כוונתו אינה באמת שעיתונאים חופרים בור באדמה וקוברים בה את בושתם. למעשה, תסריט כזה אינו ייתכן במציאות. מה שרוזנטל מתכוון להגיד הוא שאופן ההתנהלות של עיתונאי "מעריב" הוא מביש. ממילא העובדה שסיגן או מי שהיא מכנה "עמיתים" אכן אינם עסוקים בחיפוש אחר אתי חפירה אינה מוכיחה דבר.

בהמשך טוענת סיגן כי המאמר של רוזנטל הוא צדקני ומטיף וחוטא בעוולות שבהן הוא מאשים אחרים, דהיינו, שהוא פועל בשירותו של בעל אינטרס. בשל צורת הכתיבה המבולבלת האופיינית לכותבת, הטיעון המוצמד לקביעה הזו מופיע רק בהמשך המאמר, ועיקרו: רוזנטל קיבל פרס מהתנועה לאיכות השלטון. זה טיעון המכיל סתירה לוגית: סיגן, הנלחמת עבור זכותה וזכות עיתונאי "מעריב" לכופף את היושרה העיתונאית שלהם בשירות המו"ל, סבורה כי משום שרוזנטל קיבל בעבר כיבוד מגוף כלשהו הוא מנוע מלכתוב עליו בחיוב. נוסף לכך, הוא גם מלא כזב: רוזנטל אינו כותב בחיוב על אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון. למעשה, הוא כותב כי ייתכן ששרגא התנהל באופן מביש (העניינים תלויים ועומדים בבית-משפט).

עוד כותבת סיגן כי יש ניגוד אינטרסים בבימה שבה פירסם רוזנטל את מאמרו, "דה-מרקר", משום שזה "הגדיר כבר לפני שנים את 'מעריב' כמתחרה הגדול ביותר שלו". זאת בורות לשמה: "מעריב" אינו מתחרה ב"הארץ" ובוודאי שאינו מתחרה בעיתון הכלכלי "דה-מרקר". למעשה המוסף הכלכלי של "מעריב" אינו בבחינת תחרות אפילו למוסף הקטן של "ידיעות אחרונות". בזירה של העיתונים הכלכליים הגדולים, "מעריב" פשוט לא קיים.

אולם הטיעון המרכזי של סיגן (אני מתנצל בזאת בפני המלה "טיעון" על השימוש המושאל שאני עושה בה בפסקאות האחרונות) הוא זה: ההוכחה לכך שעיתונאי "מעריב" אינם צריכים לקבור את עצמם מרוב בושה היא כי שרגא לא תבע את "מעריב" על ה"תחקיר" שפירסם. על כך יש לומר כמה דברים: ראשית, הבושה שצריכים לחוש עיתונאי "מעריב" אינה מוגבלת לאופן הסיקור את ענייניו של שרגא, אלא קשורה לסיקור המוטה של כלל העניינים הקשורים לבעלים דנקנר (ובמיוחד ענייני הריכוזיות והסלולר), כפי שכותב גם רוזנטל.

שנית, אין מדובר בתחקיר, אלא באוסף ציטוטים מכתבי תביעה, המוגשים לקורא בבולטות ובפתוס כאילו תפס "מעריב" רוצח סדרתי. על כך בדיוק מלין רוזנטל, ולא על עצם העיסוק של "מעריב" בנושא: "בארגז הכלים של כל עורך עיתון יש מיני מכשירים. אחד החשובים שבהם הוא כפתור הווליום. סיפור ראוי יושמע ברעש גבוה, אחרים ברחש. הכל עניין של משקל ומידה. עורכי 'מעריב' איבדו את השלט. עו"ד שרגא מככב בשבועות האחרונים בשערי העיתון, על עמודים שלמים, בדיווחים לגיטימיים אבל חסרי פרופורציה". סיגן היתה פעם עורכת, אולם נראה שאינה מכירה את האפשרות לסובב את כפתור הווליום בכיוון ההפוך. במלים אחרות: כדי להתמודד עם הטענה של רוזנטל היא מקצינה אותה ואז טוענת שהיא קיצונית.

עוד כותבת סיגן על רוזנטל כי הוא רק "עיתונאי שעושה פרובוקציות זולות" ואין לו "היגיון", "עבודה קשה" או "אמת" הדרושים כדי להיות "עיתונאי אמיתי". גם זה מעניין, מאחר שאם היו בנמצא מאזניים במידת אדם המסוגלים לשקלל את הניסיון, העבר וההווה המקצועי של עיתונאים, ואם על כף אחת של אותם מאזניים דמיוניים היו מניחים את לילך סיגן ועל הכף השנייה היה מתיישב מיקי רוזנטל, הרי שסיגן היתה מתרוממת לראשונה לרקיעים שבהם היא סבורה שהיא מהלכת ממילא.

אגב, באף מקום בהגיג של סיגן אין הכחשה לכך שעיתונאי "מעריב" אכן חתומים על מוצר עיתונאי המשרת באופן בוטה את האינטרסים של הבעלים, נוחי דנקנר.