ב-28 במאי 1991 הגיעה לארץ אלופת הולנד בכדורגל, פ.ס. וו-איינדהובן, כאורחת הכבוד בטקס בחירת כדורגלן העונה של עיתון "חדשות" ז"ל. בהעדר משימות קונקרטיות לנבחרת ישראל של אותה תקופה, אורגן לקבוצה האורחת משחק תמוה למדי נגד "נבחרת כוכבי הליגה", מעין פונקציה אנכרוניסטית שימיה היפים היו כמה עשורים קודם לכן.
איינדהובן ומאמנה האנגלי, בובי רובסון, התייחסו למשחק כאל לא יותר מאשר הזדמנות נוחה לחילוץ עצמות בפגרה שלפני הישורת האחרונה בליגה ההולנדית, אך "חדשות" לא הניח לעובדה הזאת לבלבל אותו. בניסיון לשוות למשחק חשיבות דומה לזו של המפגשים בין נבחרות ישראל לאריות כדורגל כארגנטינה וברית-המועצות, שהגיעו לארץ בשיא כוחן וכחלק מהכנותיהן למונדיאלים של 1986 ו-1990, שיווה "חדשות" לאירוע אופי של ספקטקל גרנדיוזי, שבמבט לאחור נראה מעט מגוחך.
תחת הכותרת "החגיגה תתחיל בחמש אחר-הצהרים" הצהיר העיתון כי "בשעה 17:00 ייפתח בבלומפילד המשחק המסקרן בין נבחרת ליגה א’ דרום נגד נבחרת ליגה א’ צפון... (לאחר מכן) יחל טקס ססגוני ומרגש שיוצר בימים האחרונים מתיחות רבה... לאחר מכן ייפתח המאבק המסקרן והמעניין בין נבחרת כוכבי ישראל וקבוצת איינדהובן" ("חדשות", 28.5.1991).
באותו עמוד עצמו, במסגרת של מודעה אינפורמטיבית, דיווח העיתון כי "בשל הביקוש הרב לכרטיסים והעומס הצפוי על קופות איצטדיון בלומפילד, הן תיפתחנה החל מ-13:00". "חדשות" גם הדגיש כי "בובי רובסון... אמר כי איינדהובן תפתח בהרכב החזק ביותר האפשרי וכי המשחק חשוב לו מאוד". "ידיעות אחרונות" של אותו יום פירש מעט אחרת את דברי המאמן. "רובסון מתכוון, לדבריו, שלא לאמץ יותר מדי את שחקניו היום, וחלקם ישחקו רק 45 דקות", כתב העיתון.
הדוגמה הזו אפיינה במידה רבה את דפוסי הסיקור במדורי הספורט היומיים עד תחילת שנות התשעים, והיא ממחישה את הסכנות האתיות הגלומות במקרים שבהם לגוף תקשורת יש אינטרס כלכלי מובהק בקידום אירועי ספורט שאותם הוא עצמו יזם. התחרות בין אמצעי התקשורת הולידה גם מצב שבו כל אחד מהם ניסה להכריע בנוק-אאוט את יריביו, על-ידי הבאת אורחים נחשבים יותר. כך זכה אמנם הקהל המקומי לצפות בדייגו ארמנדו מראדונה בשיא תהילתו, אך כך הוא גם נחשף למסעות הקידום (או הניגוח) ההיסטריים, שכל קשר בינם לבין עיתונות מקצועית היה מקרי בהחלט.
מבחינות מסוימות המצב כיום טוב מבעבר, במיוחד בענף הכדורגל. שילוב של נסיבות כלכליות, ספורטיביות ופוליטיות הוביל לירידה ניכרת במספרם של האירועים היזומים על-ידי העיתונים היומיים. מבחינה כלכלית, העיתונים נזהרים כיום מלהיכנס להרפתקאות יקרות ומורכבות לוגיסטית מבחינה ספורטיבית.
השתלבותה של ישראל באירופה הפכה (לפחות לתקופה מסוימת) את ביקוריהן בארץ של קבוצות פאר, על שחקניהן המובילים, לחיזיון תדיר ומבחינה פוליטית, הרי שמאז האיסור שהטילה אופ"א על קיום משחקים בארץ, גם שחקנים זוטרים ממראדונה אינם מרחיקים מזרחה מניקוסיה, ומי שמעוניין ביבוא סלבריטאים מארגנטינה נאלץ להסתפק בגרסה המגיעה באריזות קומפקטיות עוד יותר מזו של האיש בעל יד האלוהים, מקפצצת בערוץ הילדים ועונה לשמות כמו "פליפה" ו"קמילה".
אולם בעוד שמעל פני השטח חל פיחות בקידום הגלוי של אירועי ספורט על-ידי המדיה, אין בכך כדי לבטל את קיומם של אינטרסים כלכליים ואחרים המובילים לדילמות אתיות קשות בתחום סיקור הספורט ומכתיבים לעתים דפוסי סיקור בעייתיים. לאורך השנים, דומה שהנושא הטעון ביותר בהקשר הישראלי הוא זה של קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב, שמערכת התלות ההדדית שהתפתחה בינה לבין הגוף הטלוויזיוני המסקר את משחקיה - ערוץ 1, עד השנה - הובילה לטענות בדבר סיקור מתלהם ולא מקצועי מצד אחד, והשפעות לא ראויות של הקבוצה על החלטות פרסונליות תקשורתיות מצד שני.
העובדה שזכויות השידור של משחקי מכבי תל-אביב עברו השנה לידי ערוץ 10 (תמורת סכום המוערך בארבעה וחצי עד חמישה מיליון דולר לעונה) אך חידדו את הבעייתיות הכרוכה ביחסים בין התקשורת לבין הקבוצה, שכן הערוץ מנסה למעשה לשקם את מעמדו הציבורי תוך היאחזות בשידורי הכדורסל כעוגן מרכזי, מה שהופך את האינטרס שלו בהצלחת מכבי למובן מאליו.
אריה מליניאק הוא הקורבן המפורסם ביותר של מערכת היחסים בין מכבי תל-אביב לטלוויזיה. הוא אולץ בשעתו לעזוב את תפקידו כפרשן משחקי הקבוצה בערוץ 1, לאחר שהביקורת שמתח עליה לא נשאה כנראה חן בעיני גורמים במכבי. "אלי זה הגיע רק בתור צד שלישי", נזכר מליניאק, "אבל אני חושב שהעובדות מדברות בעד עצמן. אני חושב שעד היום אני הפרשן היחיד שאמר בשידור את מה שהוא חושב, והתוצאות היו בהתאם. כנראה הביקורת לא נראתה למכבי, ולפי מה ששמעתי התחילה מערכת של לחצים להחליף אותי. בהתחלה היו לחצים על יואש אלרואי (מנהל מחלקת הספורט בערוץ 1 דאז א"ל), ואחר-כך היו לחצים גם על יוסף בראל, המנכ"ל. בסופו של דבר אני הוחלפתי בטל ברודי, שבוא נגיד שהוא היה יותר דובר מפרשן".
מליניאק סבור שהשינויים במפת התקשורת הישראלית מאז שנות התשעים גרמו לכך שמקרה כמו שלו לא יוכל לחזור עוד, אולם הוא עדיין משוכנע שעיתונאים ופרשנים המסקרים את מכבי מתמודדים עם שאלות אתיות מורכבות. "צריך להבין שאז ערוץ 1 היה הערוץ היחיד, ומכבי תל-אביב היתה פחות או יותר הקבוצה היחידה. היום, עם התחרות, אנחנו לא במצב שמכבי יכולה להכתיב לערוץ טלוויזיה מי יהיה הפרשן, ולכן יש גם יותר ביקורת. אבל למרות זאת, ברור לגמרי שגם היום לא תשמע בחדשות ערוץ 10 שום סקופ שפוגע במכבי".
איור: בתיה קולטון
מרבית כתבי הספורט והפרשנים מבדילים בין שני סוגים של גורמים המשפיעים על אופי הסיקור: הכלכלי והאישי. "היום ברור שלכל הספורט אין קיום בלי הטלוויזיה", מסביר עפר שלח, המפרשן כיום את משחקי מכבי תל-אביב בערוץ 10 וכותב ב"ידיעות אחרונות", את הפן העסקי. "מטבע הדברים, זה לא יוצר מאבקי כוח אלא שותפות אינטרסים, שהיא בעייתית מבחינה עיתונאית. לטלוויזיה יש אינטרס כלכלי ברור שנגזר מהצלחת הקבוצה, בין אם זה בטלוויזיה מסחרית כמו ערוץ 10 או בטלוויזיה ציבורית כמו ערוץ 1. בשני המקרים מדובר במשהו שהוא עמוד התווך של השידורים, ובכסף שמהווה חלק נכבד בתקציב של מכבי.
"זו סיטואציה בין קבוצה לגוף משדר שלא קיימת עם קבוצות אחרות או גופי תקשורת אחרים, כי 'ידיעות אחרונות' או 'מעריב', נניח, לא מסקרים באופן בלבדי קבוצה מסוימת ומשלמים על כך. לכן תמצא הרבה יותר ביקורת בעיתונות הכתובה מאשר בטלוויזיה. למרות זאת, באופן כללי אני חושב שהמצב בארץ הרבה פחות גרוע מהבחינה הזאת מבארצות-הברית, למשל. שם אתה רואה מגזינים של האן.בי.איי שבהם אף אחד לא משתמש בסמים, אף אחד לא עושה שבעה ילדים משש נשים, וכולם רק יושבים בספרייה וממליצים לילדים על ספרים משובחים לקרוא. מהבחינה הזאת, הטלוויזיה הישראלית הרבה יותר עיתונאית ותוקפנית".
שלח, שנודע בגישתו הביקורתית כלפי ההגמוניה של מכבי תל-אביב בכדורסל הישראלי וההשלכות שיש לכך על הענף, מתמודד היום עם טענות נגדיות, כאילו מאז שעבר לשדר בערוץ 10 הפך את עורו והיה לסניגור של האגודה הצהובה. "ההבדל בין הביקורת שלו לפני ואחרי שהגיע לערוץ 10 הוא מדהים", אומר פרשן כדורסל המעדיף להישאר בעילום שם. "בשנה שעברה בתקופה הזאת מכבי, ובמיוחד המאמן דייוויד בלאט, היו במלחמה טוטאלית אתו, ועכשיו לך תחפש מלה אחת של ביקורת, וזה לא שההישגים שלהם כל-כך טובים".
כתב אחר מוסיף: "תראה את כל הפרומואים שעושים להם בערוץ, ותבין את האינטרס הכלכלי המשותף. גם הביקורת של שלח היום מאוד מינורית יחסית לשנים קודמות".
שלח מכחיש ומעדיף להפנות את תשומת לבם של המבקרים לאספקטים אחרים. "אני ממש לא מרגיש איזשהו שינוי עקרוני באופן שבו אני מסקר היום את מכבי. אם יש הבדל, הוא נובע מכך שהיום אני עובד ישירות מול מכבי, והרבה יותר קל לבצע את העבודה כשאתה בעל זכות מסוימת. כל צורת ההתייחסות של בעד או נגד מכבי לא היתה מקובלת עלי אף פעם. נכון שיש לי כיום אינטרס מובהק באיכות השידור, כמו שלמכבי יש את אותו אינטרס".
עיתונאי ספורט רבים סבורים כי הגורם המרכזי ההופך את סיקורן של קבוצות ספורט בכלל, ושל מכבי תל-אביב בפרט, לאדבוקטיבי מדי הוא אישי. בכך, הם טוענים, אין הבדל עקרוני בין סיקור ספורט לסיקור תחומים אחרים, שגם בהם מהווה מערכת היחסים בין הגורם המסקר לדמויות המסוקרות מרכיב בעל משמעות. אם קיימים הבדלים, הרי שהם כמותיים באופיים ונובעים מהאינטנסיביות, האינטימיות והתנאים הלוגיסטיים המאפיינים את סיקור הספורט.
"רמת האינטימיות של סיקור קבוצת ספורט היא הרבה יותר גדולה מבתחומים אחרים", מסביר שלח. "זה לא כמו כתב פוליטי או כלכלי, שמסקר כמה מפלגות או חברות. בקבוצת ספורט יש 20- 15 איש, ומתפרסמות עליה ידיעות כל יום. אין מקבילה לזה בתחומים אחרים. אתה נמצא עם האנשים כל הזמן וגם עוסק כדבר שבשגרה בחיים הפרטיים שלהם. האינטימיות והאינטנסיביות האלה יוצרות מערכת יחסים צפופה יותר, שבה טבעי ששיקולים אנושיים בלתי נמנעים באים לידי ביטוי".
כתב ותיק באחד העיתונים היומיים מציין כי בהקשר של קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב, האינטימיות הופכת לעתים קרובות לחיבוק דוב של ממש. "צריך להבין איך זה קורה בשטח", מסביר הכתב. "אתה גומר משחק באיזו עיירה נידחת ברוסיה, ואין לך שום דרך להגיע לשדה-התעופה או למלון חוץ מבאוטובוס של הקבוצה. הם גומרים להתרחץ, ואתה עוד כותב לעיתון, ואתה יודע שמעכבים את כל הקבוצה ומחכים רק לך. אתה תלוי בהם מא’ עד ת’, אתה חלק מהם, והם גם יכולים לדבר אתך על כל מה שכתבת או שידרת במלון, במטוס ובכל מקום. זה עסק מאוד עדין, ובמצב כזה ברור שכתב עושה שיקולים של זה שהוא רוצה שיהיה לו נעים עם האנשים שאתם הוא נמצא במגע כל-כך צמוד".
אביב לביא ("הארץ" וערוץ הספורט) מסכים גם הוא כי "ריבוי הנסיעות לחו"ל הוא בעיה מאוד גדולה. כתב שנוסע עשרים פעמים לחו"ל עם קבוצה לא יכול להימנע מכך שתיווצר קרבה עם מושאי הסיקור שלו, וזו דילמה קשה בכל תחום. הטיסות המשותפות יוצרות חיכוך ושוברות את כל הפאסון והדיסטנס שקיימים. באופן טבעי זה גורם לקשיים אובייקטיביים בסיקור".
בתקופה שבה הועסק בערוץ 2, התנה אריה מליניאק את ההסכם בכך שלא ייאלץ לטוס ולגור עם שחקני מכבי בנסיעות לחו"ל. "הייתי מאוד מודע לעניין הזה", הוא מפרט. "למרות זאת, לפעמים לא היתה ברירה. אתה מגיע לכל מיני חורים - סראטוב, ויטוריה - יש לשם טיסה אחת ביום, במקרה הטוב, ואין לך ברירה אלא לטוס איתם". כתב אחר מציין כי גם בתחום הזה חלו בשנים האחרונות שינויים שהופכים את הסיקור למעט נוח יותר. "פעם זאת היתה הדרך של הכתבים לראות את חו"ל", הוא אומר. "לכל מי שליווה אותם היה אינטרס שהם יצליחו, כי ככה אתה נוסע יותר. היום, כשב-400 דולר אתה קונה כרטיס טיסה לאירופה, זה כבר פחות משנה. זה שנוסעים אתם עדיין משפיע ברמה הפרסונלית, אבל זה לא שאתה מרגיש שאתה רואה את חו"ל בזכותם".
אחת השאלות המשמעותיות ביותר בהקשר זה היא האם סיפורים בעלי ערך חדשותי מובהק מצונזרים באופן וולונטרי או מוצנעים על-ידי כתבים שאינם מעוניינים להסתכסך עם מקורותיהם. גם בתחום הזה ניתן לאתר שינוי מסוים לאורך השנים. בעוד שבעבר ידוע על קיומם של סיפורים כאלה (המפורסם שבהם הוא היעדרותו של שחקן מכבי אולסי פרי ממשחק בגביע אירופה בשל שימוש בסמים, שהוסברה בתקשורת כהיעדרות שנבעה ממחלת השפעת), הרי שכיום המציאות מורכבת יותר.
עיתונאים מסוימים גורסים כי לא ייתכן שאף אחד מהכתבים הקרובים למכבי לא שם לב למערכת היחסים העכורה בין נייט האפמן לאריאל מקדונלד בשנה שעברה, שהשפיעה על תפקודה של הקבוצה ונחשפה בראיון שהעניק האפמן השנה. אחרים, לעומתם, טוענים כי במציאות התקשורתית התחרותית של היום, אף כתב לא היה מרשה לעצמו להחמיץ סקופ כזה. מצד שני, אין ויכוח על כך שסיפורים מסוימים, אף אם הם מוזכרים, מוסתרים באופן יזום בחלקיו האחוריים של מדור הספורט.
כך, למשל, בדצמבר 2000 הורשע שחקן מכבי דאז, מרק בריסקר, בתקיפה בנסיבות מחמירות של אשתו. מרבית כלי התקשורת התעלמו לחלוטין מההרשעה, ואלה שבחרו לפרסם אותה עשו זאת באופן מוצנע ותמציתי. הדבר בלט במיוחד לאור העובדה שאך שבועות אחדים קודם לכן חגגו העיתונים סביב פרשת ההתהוללות של הנבחרת הצעירה, שהעובדות שנחשפו בה לא קיבלו תוקף של פסק-דין.
באופן אירוני עוד יותר, חודשים אחדים לפני כן עסקו העיתונים בהרחבה בתקנה חדשה של איגוד הכדורסל שזכתה לכינוי "חוק בריסקר", ושמנעה בפועל מהשחקן להשתתף במשחקי הליגה בשל הגבלות על מספר השחקנים הלא ישראלים. הסיקור של חוק זה היה תוקפני ומתלהם, והאיגוד הואשם על-ידי עיתונאים מסוימים בכך שהוא מנסה לחבל בהצלחתה של מכבי. למותר לציין, אף הערה ביקורתית על השחקן או על הקבוצה לא התפרסמה בכלי התקשורת הארציים לאחר הרשעתו של בריסקר בתקיפה, פרט להתייחסותו של אביב לביא במדור התקשורת שלו במוסף "הארץ".
באופן דומה, גם תקיפתו של פרשן הכדורסל אלי סהר ("הארץ" וערוץ 1) בידי שחקן מכבי דאז, ראדיסב צ’ורצ’יץ’, סוקרה באופן מינימליסטי במרבית כלי התקשורת. בעניין הזה, אגב, מכבי תל-אביב אינה חריגה. גם תקיפות אחרות של עיתונאים בידי שחקני כדורגל ועסקנים סוקרו בצנעה רבה במדורי הספורט, ולרוב נעשו נסיונות (מוצלחים) לפשר בין הצדדים מחוץ לכותלי בית-המשפט.
טענות רבות הושמעו במהלך השנים על האופן שבו מסוקרת מכבי תל-אביב במדור הספורט של "ידיעות אחרונות", ובמיוחד על-ידי סגן עורך המדור והכתב המלווה את הקבוצה כבר יותר מ- 35 שנה, רפאל נאה. המקטרגים מלינים ברובם על כך שנאה, הנתפס כמקורב לגורמים שונים בהנהלת מכבי, מדברר למעשה את הקבוצה ומעניק תמיד במה אוהדת לעמדותיה.
גורמים אחרים טוענים כי העיסוק בנאה אנכרוניסטי ומחמיץ את הנקודה. "נאה מסקר את מכבי תל אביב כי הוא נותן את הצד של הקבוצה ומביא בדיוק את מה שהעיתון רוצה", אומר עיתונאי ב"ידיעות אחרונות". "אין פה שום קונספירציה. אף אחד לא חושד בו שהוא אובייקטיבי, ומה שידוע וגלוי לעין איננו בעייתי. כמו שמכתב לענייני פלסטינים אתה מצפה שיביא את הצד הפלסטיני ולא את השב"כ, ככה גם כתב לענייני מכבי תל-אביב צריך להביא את הצד של מכבי, כמובן כל עוד הוא שומר על סטנדרטים של מקצועיות, ואת זה נאה עושה מצוין. מי שאמור לאזן את זה הם שאר הכתבים והפרשנים, ואם יש בעיה ל'ידיעות אחרונות', הרי שהיא קיימת בתחום הזה".
כל העיתונאים שרואיינו לכתבה זו מסכימים כי בענפים אחרים, להבדיל מכדורסל, השפעתם של האינטרסים הכלכליים על אופי הסיקור פחותה בהשוואה להשפעת המרכיב הפרסונלי. "קודם כל, בכדורגל אין מצב שבו לקבוצה יש חוזה עם ערוץ שידור על כל העונה", מסביר עורך באחד העיתונים היומיים. "החוזים הם מול ההתאחדות על הזכויות לשידורי הליגה, ובמצב כזה ברור שאין אינטרס כלכלי מובהק בהצלחה של קבוצה מסוימת דווקא. כשיש כבר חוזים לגבי משחקים בודדים, באירופה למשל, אז זה בכל מקרה במצב שבו רוצים בהצלחה של הקבוצה הישראלית. בכלל, בכדורגל ההצלחות בזירה הבינלאומית עדיין כל-כך מעטות, שכל הדיון הזה עדיין לא כל-כך רלבנטי. אם בעתיד מכבי חיפה, למשל, תהפוך למעין מכבי תל-אביב של הכדורגל, אז סביר מאוד שהשאלות האלה יעלו גם שם, למרות שעדיין יהיה חסר לה כל המטען ההיסטורי והציוני הזה שמכבי תל-אביב כדורסל נושאת אתה לכל מקום".
בכדורגל ובענפי ספורט נוספים, כמו גם בכדורסל - ככל שהדבר נוגע לסיקור קבוצות קטנות יותר - הגורם המרכזי המוביל לדילמות ובעיות מתחום האתיקה הוא קרבתם של הכתבים למושאי הסיקור. "ברמות הנמוכות זה מאוד בולט", אומר אביב לביא. "הרבה פעמים נכנס שם גם המרכיב של האהדה, שהיא משהו אמוציונלי שיכול מאוד להשפיע על הסיקור. אי-אפשר כמובן גם להתעלם מכך שלסקציית הספורט משוגרים הרבה פעמים כתבים שהם לא מפסגת העיתונות, וכשיש כתבים עם רמת אינטגריטי יותר נמוכה, זה מוביל לחריגות מכל הסוגים".
ברמות הגבוהות יותר, לדידו של לביא, ייתכן שהגיעה השעה להחליף את הדיון על כוחן של קבוצות ספורט אל מול התקשורת בדיון על כוחה של התקשורת אל מול קבוצות ספורט. "במצב של היום, שבו בלי הטלוויזיה אין לספורט קיום, הערוץ המשדר הופך להיות גורם מאוד משמעותי. אם מכבי תל-אביב קיבלה בעבר שבעה מיליון דולר מרשות-השידור, והיום ארבעה ומשהו מיליון מערוץ 10, זה חלק מאוד משמעותי בתקציב שלה. בלי זה היא בקאנטים. אם ליגת הכדורסל מקבלת חצי מיליון דולר מערוץ הספורט ועוד חצי מיליון מערוץ 1, זה גורם שמוביל לכך שגם הערוצים רוצים דריסת רגל בהחלטות בנוגע לכדורסל.
"כבר היום יש משחק אחד בליגת הכדורסל שמשוחק בחמש וחצי אחר-הצהריים, כדי שערוץ 1 יוכל לשדר אותו, וזה למרות שהקבוצות מקטרות, ואין קהל, והמאמנים מקללים ואומרים שהשחקנים ישנים בשעה הזאת. לערוץ הספורט היתה, למשל, התנגדות לעניין של הכדור הצהוב שהוכנס לליגת הכדורסל, כי הוא לא מצטלם טוב. ביול"ב קבעו שמדי השופטים יהיו בצבעים זרחניים זוהרים, כי זה פוטוגני. יש היום המון מעורבות של גופי השידור, ובמובן הזה המצב הפוך למה שהיה פעם.
"אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים. אני, למשל, חשבתי במהלך המשא-ומתן של ערוץ הספורט עם הליגה בכדורסל, שאפשר להודיע שאם לא יוכנסו לליגה כללים שיהפכו אותה לשוויונית ותחרותית יותר, אנחנו לא נשדר אותה. אפשר להסתכל על זה כעל התערבות, ואפשר להסתכל על זה כעל חלק ממשא-ומתן לגיטימי של תן וקח. בארץ עוד לא עשו בזה שימוש כל-כך, אבל זה עוד עשוי לקרות".
ואיפה זה ייגמר?
"זה יכול לשנות לגמרי את יחסי הכוחות במשחק הזה. תראה את ערוץ 10: הם בנו על 13%-12% רייטינג ושמכבי תל-אביב תגיע לפיינל פור, ועכשיו הם יושבים על 8%-7% רייטינג ומקוננים על כל הפסד. והיום מכבי מאוד צריכה את הכסף שלהם. אז אם פעם דיברו על זה שמכבי הדיחה את הפרשן, יכול להיות שעכשיו הגענו למצב שערוץ 10 יכול להדיח את המאמן, אם הם יטענו למשל שדייוויד בלאט לא משחק מספיק אטרקטיבי. עוד לא הגענו לשם, אבל מבחינת התנהלות הדברים, זה לא בלתי סביר שזה יקרה".
ארן ליביו הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לתקשורת באוניברסיטת חיפה
גיליון 42, ינואר 2003