לפני מספר חודשים חגגו חבריו של תת-אלוף שמואל זכאי, לשעבר מפקד אוגדת עזה, את יום-הולדתו במסיבת הפתעה שארגנו למענו במסעדה. חלק מהמוזמנים היו עיתונאים המקורבים אליו במיוחד. בעיני גורמים בצבא ובתקשורת, החברותא הזו מהווה חציית גבול מסוכנת ביחסים בין עיתונאים למושא הסיקור שלהם. בארצות-הברית, למשל, מכתיבים כללי האתיקה העיתונאית מדיניות נוקשה האוסרת על אנשי תקשורת להתרועע בנסיבות חברתיות עם מושאי הסיקור שלהם. הכתבים הפוליטיים בוושינגטון נאלצים לא אחת לסרב להזמנות לאירועים חברתיים מסיבה זו.
בישראל, לעומת זאת, גורסת הנורמה המקובלת כי יחסים חבריים בין מקור לבין כתב הם לגיטימיים. ההנחה הרווחת היא ששני הצדדים יודעים לשמור על הפרדה בין התחום המקצועי לתחום האישי. הכתב המדיני של "מעריב", בן כספית, התבטא בגלוי בעניין זה בכנס הרצליה, שהתקיים בחודש דצמבר האחרון: "צריך להגיד את האמת. אני לא מכיר כמעט אנשי תקשורת בארץ, שאין להם חברים בפוליטיקה. אני מחר הולך לחתונה של בת של פוליטיקאי בכיר. הייתי בעשרות אירועים כאלה ואהיה בעוד עשרות כאלה, ככתב מדיני, כן. אני מודה. אני הולך לכל מקום שבו אני יכול להביא מידע ואינפורמציה לקוראים של 'מעריב'... הכל תלוי עכשיו בקו שהעיתונאי משרטט בינו לבין הפוליטיקאי, כשזה מגיע לעבודה. זה קו עדין, זה קו רגיש, קשה מאוד לעלות עליו, אבל צריך... אנחנו פה פשוט בבצה, פה כולם חברים של כולם... הכל תלוי עכשיו באינטגריטי של העיתונאי, של איש העסקים, של המו"ל, של הפוליטיקאי".
זכאי היה בקיא בכללי המשחק הללו ועל כן לא טרח כלל להסתיר את העובדה שחלק מהכתבים הצבאיים הפכו לחבריו הקרובים. גם היום הוא לא מבין על מה ולמה נמתחת עליו ביקורת בעניין זה. "לזכאי יש חברים רופאים, עורכי-דין וגם עיתונאים", אומרים מקורביו. "כולם ילדים גדולים, ויודעים איפה עובר הגבול בין חברות לבין יחסי עבודה. זכאי אף פעם לא השתמש בקשרים שלו עם כתב כדי לקדם את ענייניו האישיים למען טובתו הפרטית".
בצבא סבורים אחרת. גורמים בצה"ל מאשימים את העיתונאים שיצאו להגנת המקור שלהם ובשל כך העניקו לזכאי סיקור אוהד ומפרגן במהלך כל תשעת חודשי כהונתו כמפקד אוגדת עזה, וביתר שאת בימים שבהם דיווחו על הדחתו מהצבא. זכאי נחשד שהדליף מידע לכתב הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, בדבר חילוקי הדעות בין צה"ל לדרג המדיני בעת מבצע "ימי תשובה". על אף הכחשותיו נפתחה נגדו חקירה, ובמהלכה נכשל בבדיקה במכונת פוליגרף. הראל, שמצא את עצמו שלא בטובתו בעין הסערה, העביר בצעד חריג מסר לצבא, ולפיו לא זכאי היה המקור לידיעה. אף על פי כן הוסיף הצבא לטעון שזכאי הדליף מידע חסוי. בתגובה התפטר זכאי בדרמטיות בתחילת נובמבר מתפקידו כמפקד האוגדה, בשל מה שהגדיר כגילויים של חוסר אמון מצד מפקדיו. ארבעה ימים מאוחר יותר, בצעד מפתיע בחריפותו, הדיח הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון, את זכאי ושילח אותו לאזרחות לאלתר.
תת-אלוף (מיל') שמואל זכאי
ההתרחשות המהירה והבלתי צפויה הזו עוררה בצבא, כמו גם בתקשורת, תדהמה והלם. בעיתונות המודפסת, כמו גם בטלוויזיה וברדיו, מתחו הכתבים הצבאיים ביקורת קשה על מהלכיו של הרמטכ"ל. זכאי תואר כקצין מוערך, חייל מצטיין ואמין, שנפל קורבן למטה צבאי מסוכסך ומפולג הפועל באופן היסטרי וחסר פרופורציות. בצמרת צה"ל ובמערך ההסברה הצבאי זעמו על הפרסומים הללו. שם, כאמור, משוכנעים שיחסי הקרבה ההדדיים בין זכאי לתקשורת הם המניע לסיקור החיובי שלו, ומאשימים את העיתונאים בכך שהתגייסו להגן על זכאי באופן לא הוגן, לא אתי, חד-צדדי ומגמתי.
מוקד הטענות הללו נע סביב יחסיו המעורערים של זכאי עם אלוף פיקוד דרום, דן הראל. לדברי גורמים בצה"ל, זכאי, שנהג להתרועע עם כתבים, הוצג בתקשורת באור הירואי ומחמיא. הראל, הנוטה להסתגר בפני התקשורת וממעט לתת אמון בעיתונאים, נצבע לעומת זאת בתיאורים מעליבים. כך, למשל, כתב יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" ב-5.11: "זכאי שבע הקרבות התקשה לקבל את העובדה שמעליו נמצא תותחן שלא ראה את השטח כמוהו"; עמיר רפפורט כינה את הראל במוסף לשבת של "מעריב" ב-12.11: "תותחן מרובע וקפדן" ו"תולעת ספרות מקצועית", לעומת זכאי ה"לוחם עם סכין בין השיניים" וה"גולנצ'יק מהיר ההחלטה". בן כספית, באותו מוסף, הגדיר את הראל "פקיד מרובע", ואת זכאי "איש של חברות אמת ונאמנות עד המוות, איש של ערכים... 24 שנים הוא רץ בתעלות, שכב על הגדרות. תמיד בקו האש הראשון, תמיד מוביל, תמיד מנצח".
בנוסף, טוענים בצה"ל, בימים שלאחר הדחתו של זכאי התקשו הרמטכ"ל ומערך ההסברה שלו לתת ביטוי לגרסתם למהלך האירועים שהובילו להדחה. "הרמטכ"ל הרגיש שמעוותים את דבריו", אומר גורם בצה"ל. "הוא חזר ואמר שזכאי הוא קצין מוערך שכשל בכשל ערכי, אך הדברים לא פורסמו. במקום זאת היתה התנפלות כללית עליו ועל השימוש בפוליגרף בצבא". מבחר הכותרות והידיעות שהופיעו בעיתונות המודפסת בימים שלאחר ההדחה ממחישים את הדברים: "גורמים בכירים בצה"ל: 'הפרשה הזו לא היתה חייבת להסתיים כך'", "הרמטכ"ל נגד זכאי: לא אפשר למפקד אוגדת עזה המתפטר להישאר אפילו יום נוסף בצה"ל" ("ידיעות אחרונות", 7.11, 9.11); "שר הביטחון הביע מורת רוח מהדרך שבה טיפל יעלון בפרשה", "גורמים בצה"ל מאשימים: ידו של הרמטכ"ל קלה על הפוליגרף", "עצומה לרמטכ"ל: אל תיתן לזכאי לעזוב", "הרמטכ"ל סילק את זכאי מצה"ל", "מקורבי זכאי: 'חיכו לו בפינה... הדיחו אותו... חיכו להזדמנות כדי לבוא איתו חשבון" ("מעריב", 14.11, 10.11, 9.11, 7.11).
בד בבד זכה זכאי הפגוע לשפע של תיאורים אמפתיים ואנושיים. "החברים של זכאי: 'ירו לו בלב'", "הוא קיבל הרבה טפיחות על השכם - הטלפון בבית והנייד לא הפסיקו לצלצל", "מקורבי זכאי: 'זה ציד מכשפות'", "זכאי היה המום", "זכאי רק נראה קשוח, אבל לוקח הכל ללב" ("ידיעות אחרונות", 5.11, 7.11, 9.11, 10.11); "מפקד האוגדה המודח: 'אני מרגיש כמו איציק מרדכי... אחרי 24 שנים בצה"ל, זה היחס שמגיע לי?", "לקצינים וללוחמים שליוו את מפקד אוגדת עזה הפורש בשדה הקרב, קשה להאמין שהאיש המוסרי שהכירו אינו דובר אמת", "הוא מרגיש שעושים לו לינץ' בכיכר העיר... מבחינתו, ירו לו בגב" ("מעריב" 7.11, 9.11, 12.11).
העיתונאים הנוגעים בדבר מכירים את הביקורת של צה"ל עליהם ואף מסכימים עם חלקים ממנה. "נכון שהסיקור של הפרשה היה אוהד לזכאי, ובהחלט ייתכן שההיכרות האישית איתו שיחקה כאן תפקיד מכריע", אומר כתב השטחים של ערוץ 10, שלומי אלדר, וממהר להסתייג: "אבל זה לא כל הסיפור. ההתקפה של הצבא על זכאי היתה קיצונית בחריפותה. קצינים שהואשמו בהטרדות מיניות ובהריסת בתים ללא רשות לא קיבלו יחס כזה. וכל זה על מה? על עבירה של הדלפה. גם המתנגדים שלו לא מהססים להשתמש בהדלפות נגדו כשזה משרת את האינטרסים שלהם".
"יש משהו בטענות של הצבא", מאשר הכתב הצבאי של "מעריב", עמיר רפפורט, "אבל העניין מורכב הרבה יותר מכך. אין פה שחור ולבן. כולם עשו טעויות בסיפור הזה, גם זכאי, גם צה"ל וגם העיתונאים". כתב צבאי, שביקש להישאר בעילום שם, מוסיף: "הטענות נגד העיתונאים לא חסרות בסיס לחלוטין. נכון שיש כאן גם עניין של כתבים שאמרו: 'אה, אתם מחסלים לנו מקורות, אז אנחנו נעשה לכם דווקא', ונכון שעיתונאים צריכים להפריד בין אנשי צבא, שהם מושאי סיקור, לבין חברים. יחד עם זאת, זו תיאוריה מאוד מנופחת שמתאימה לקונספירציות שהצבא מייחס לתקשורת. בשורה התחתונה, אני לא חושב שקצין מצטיין כמו זכאי היה ראוי להיזרק מהצבא בצורה משפילה כל-כך. בוגי וקצינים בכירים אחרים מרגישים מאוימים ומותקפים על-ידי התקשורת, ולכן הם יצאו למתקפה הפוכה נגד התקשורת, שזכאי היה הקורבן שלה. יש הרבה התחסדות בכל הנוגע להדלפות בצבא. לא מעט קצינים מדליפים אבל כולם מעמידים פנים שהם לעולם לא ידליפו".
אף על פי כן, מי שנחשבים לחברים קרובים של זכאי, הכתב הצבאי של ערוץ 1, יואב לימור, ושל ערוץ 10, אלון בן-דוד, אינם רואים, בדומה לזכאי, שום פגם בידידות עם מושא הסיקור שלהם. "אני מכיר את שמוליק שנים. אני מחבב אותו ומעריך אותו, ואני לא מתבייש בכך", אומר בן-דוד. "אני חושב שבאופן טבעי, כשמכסים את צה"ל במשך עשרים שנה, נוצרים יחסים של קרבה והיכרות עם המפקדים והקצינים. זה לא הפריע לי מעולם לבקר את זכאי, ואני יכול להעיד שהוא מאוד לא אהב את הדיווחים שלי ממה שמתרחש בעזה בשנים האחרונות. זכאי לא פונק, ולא עשו לו הנחות. הסיקור האוהד בכל מה שנוגע לסילוקו מהצבא היה מוצדק. מעולם לא השתלחו כך בקצין, גם לא בכאלה שמכרו סודות לחיזבאללה. נעשה לו עוול, זובור פומבי, בעת שהוא מנוע מלהגיב".
"הקשרים החברתיים שלי הם לא עניינו של הצבא", מגיב לימור. "במיוחד כשהם לא משפיעים כהוא זה על אופן הסיקור שלי, שנותר ענייני. בשידורים שלי ידעתי לעשות את ההפרדה, הבעתי ביקורת ברורה על החלטתו של זכאי להתפטר ואמרתי במפורש שאסור לקצין לעזוב את תפקידו בעת לחימה. באותה מידה, גם הביקורת שלי על ההתנהלות של הרמטכ"ל בפרשה והיחס המחפיר כלפי קצין מצטיין כמו זכאי היתה עניינית לחלוטין. הטענות כאילו החברות בינינו השפיעה על הדיווחים שלי היא פתטית ולא ראויה לתגובה".
על אף הזמן שחלף, הדיה של פרשת זכאי ממאנים לגווע. לדעת עיתונאים רבים היא מסמלת נקודת שפל ביחסים הבעייתיים השוררים לאחרונה בין התקשורת לבין הרמטכ"ל ודוברות צה"ל. בין שני הצדדים פעורה בימים אלה תהום של חשדנות, אי-אמון ואי-הבנה הדדית. חלק מהכתבים הצבאיים מאמינים, שההדחה של זכאי היא חלק ממתקפה חזיתית שמנהלים נגדם הרמטכ"ל ודוברת צה"ל, רות ירון, במטרה להצר את צעדיהם ולמנוע מהם גישה למקורות ולמידע חסוי. "לדעתי, יש כאן ניסיון להשליט טרור בצבא בכל הנוגע לקשר עם התקשורת", מפרשן אלון בן-דוד. "אנשי צבא מפחדים עכשיו לדבר עם עיתונאים, כאילו זו העבירה הנוראית ביותר שקצין יכול לחטוא בה, יותר גרועה מירי בילדות או מהתעללות בפלסטינים".
דוברת צה"ל סירבה להתייחס לדברים.
תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל–אביב
גיליון 54, ינואר 2005