באחר צהריים עצל אחד בשנת 1769, מפגש בין מורה קתולי לתלמיד שלו לשעבר, הוביל לדיון מנומס על אפשרות קיומם של נסים. לאחר שהמורה הביע את אכזבתו מכך שהצעיר נפל קורבן לשיח האמפירי של עולם המדע, ניסה הקתולי האדוק לשכנע את הצעיר הספקן שלא רק שהיו נסים, אלא שאחד מהם התרחש זמן קצר ממש לפני כן. המורה הציג שפע של עדויות, כולל ראיות של רופאים, המאשרים כי אישה נרפאה באורח פלא משיתוק במהלך תהלוכה דתית. על אף הראיות שהוצגו בפניו, הצעיר לא השתכנע, ושאל:

"איך אני יודע אם השיתוק שלה היה שלם לגמרי, אם ההתאוששות שלה אכן הייתה פתאומית, והאם בריאותה התמשכה מאז? איך אני יודע שהעדויות שאתה מציג בפניי ראויות לאמון, שכל זה אינו הצגה, שאולי יהירותה של החולה לא הטעתה אותה?".

דברי הצעיר הובילו לדיון מעמיק לגבי מידת האמון שניתן לייחס לעדותו של אדם. הנימוקים הנרגשים של הקתולי המלומד ניסו לחשוף את תמימותו של הצעיר. המורה הקתולי עמד על כך שהפילוסופים תקפו את הדת בניסיון להחליפה בשיטה שמביאה לאי-ודאות ולחשדנות ומכאן לפגיעה בחברה.

הצעיר לא התעצל וביקש לדבר עם האישה שהחלימה. האישה שאותה פגש אמרה בפשטות: "הייתי משותקת חשוכת מרפא. ביקשתי מאלוהים לרפא לי את יום חמישי של חג קורפוס כריסטי ואני נרפאתי" לאחר שקיים שיחה ממושכת עם האישה, הצעיר לא יכול היה להכחיש כי עדותה הייתה פשוטה וכנה, ולכן הגיע למסקנה כי "אני חייב להאמין לה, או לוותר על חברתם של חלק מבני האדם אשר מציגים עדויות אישיות בתום לב".

על אף שמסקנת הצעיר עשתה חסד עם האמונה הדתית, נוצר אצלו סדק אמוני, שהחל להתרחב ויצר את "משבר הנסים" באירופה של אותה תקופה. הצעיר לא דחה את הנס כי חשב שההחלמה אינה אפשרית, במקום זאת הוא טען כי עדותה של האישה לא הייתה מהימנה, ובכך הפך את הנסים למפוקפקים.

התסכול של המורה הקתולי האדוק מספקנותו של תלמידו לשעבר, הוביל אותו לקונן על כך ש"העדויות של אנשים כבר אינן נחשבות, אם האמונה הציבורית תתפרק, כל הרישומים של הכנסייה אודות הנסים יהפכו לחסרי משמעות. מעתה הכל מתמוסס, הכל מתמוטט, החברה מתפרקת...".

תהליך זה של ערעור על מעשי הנסים היה אחד מסממניו של עידן הנאורות שהוגדר על ידי עמנואל קאנט כ"עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו. 'חוסר בגרות' נובע מחוסר נחישות ואומץ להשתמש בשכל ללא הדרכה של מישהו אחר. המוטו של הנאורות הוא: העז לדעת!".

כמעט 250 שנה מאוחר יותר נבחר המונח "פוסט-אמת" למילת השנה על ידי מילון אוקספורד. מונח זה מציין מצב שבו לעובדות האובייקטיביות יש פחות השפעה על עיצוב דעת הקהל מאשר לפנייה המכוונת לרגש ולאמונה האישית.

הפילוסוף הסקוטי, דייוויד יום, שחקר את בינת האדם בתקופתו של הצעיר הספקן, כתב בספרו "מחקר בדבר בינת האדם" ש"בשיא כושרה, היכולת הרטורית אינה מותירה מקום רב לשכל או למחשבה. בכך שפונה היא לדמיון ולרגשות בלבד, היא שובה את ליבם של המאזינים הקשובים ומרדימה את בינתם" בהמשך מֵקל יוּּם על התובנה הזו ואומר לנו ש"למרבה המזל, רק לעיתים רחוקות היכולת הרטורית נמצאת בכושר שיא".

נוכח התחזקותה של תרבות ה"פוסט-אמת" בימינו, עולה השאלה האם אנו נמצאים בתקופה שבה התקבצו להם לפתע מספר רב יחסי של מנהיגים בעלי יכולת רטורית חריגה, או שקיים גורם אחר המעצים את השימוש ברגש ובאמונה, על פני החשיבה והתבונה? האם עידן הנאורות שחיזק את כוחה של התבונה, עושה כעת סיבוב פרסה?

במאמר זה אטען שההתפתחות הטכנולוגית, יחד עם החינוך שלנו לקבל החלטות מושכלות, גורם לפגיעה בתהליך קבלת העֵדוּת, והתוצאה היא רגרסיה בחשיבה הרציונאלית שלנו. להערכתי, תרחיש זה מתחיל כיום לחלחל אל תוך החברה, ולפיכך אנסה בחלקו האחרון של המאמר, להאיר את המשמעויות שלו.

מהי עדוּת?

חייו של האדם היחיד וקיומה של החברה מבוססים על ידיעה. החל מידיעה בסיסית כגון היכן אנו גרים ומה צריך לעשות כדי לתקן שולחן שבור ועד לידיעה מורכבת כגון מרחב החוקים והדרכים שאנו יכולים לפעול במסגרתם כדי לקיים חברה אנושית. אחד המקורות הנפוצים של ידיעה היא העֵדוּת (testimony, evidence). למרות שההקשר המיידי שלנו למושג זה הוא משפטי, אתייחס במאמר זה ל"עדות" כפי שהיא מוגדרת בפילוסופיה, כלומר העברה מכוונת של מידע שהאדם מאמין בו (belief) מאדם אחד לאדם אחר. העברה זו מבוצעת באמצעות דיבור, כתיבה או אמצעי אחר.

בנוסף, קיימת אבחנה בין מצב שבו אני מאמין על בסיס עובדתי (belief, trust) למצב שבו אני מאמין על בסיס רוחני (faith). "ידיעה רוחנית" (שאינה רלוונטית למאמר זה), מבוססת על אמונה בדברים שאין לאדם בהכרח יכולת לבדוק אותם, כמו אמונה באל או בערכים תרבותיים. "ידיעה עובדתית" לעומת זאת, היא אחד ממקורות הידע שלנו, ולכן היא מבוססת על הכרה בדבר שהוא אמיתי (לא שקרי) ואשר ניתן לבדוק אותו. אם אני, מקבל העדות, מאמין במידע שקיבלתי, המידע הוא אמיתי ללא תלות במה שאני חושב ואני יכול להצדיק אותו, אזי העדות הופכת לידיעה עובדתית.

לדוגמה: בדרכי לתחנת הרכבת אשאל אדם זר ברחוב מה השעה. לשאלתי יכולות להיות שתי תשובות סבירות – האחת, שהאדם יאמר לי את השעה הנכונה מכיוון ששעונו מכוון, והשנייה תשובה שגויה, משום ששעונו אינו מכוון. אף שהאדם הזר מאמין שנקב בשעה הנכונה, ואף שהסתכלתי בשעונו והאמנתי לו, וגם יכולתי להצדיק את העדות שקיבלתי (השעון הוא מקור מידע אמין), בפועל המידע שנמסר לי היה שגוי (השעון לא היה מכוון), ה"ידיעה" שלי לא הייתה נכונה ולכן איחרתי לרכבת.

איך העדות נרכשת?

העדות מועברת בין אנשים בחיי היומיום בצורות שונות כגון שיחה פנים אל פנים בפינת הקפה במשרד, פרסומים של אנשים ברשתות חברתיות ומקצועיות, ובאמצעות הפצת מידע בספרות ובאמצעי התקשורת. לכן, כאשר אדם שואל אדם זר מה השעה והזר עונה לו, נוצר תהליך שבו השואל יודע באמצעות עדות מהי השעה. ידע זה משפיע בהמשך על הפעולות שהאדם יבצע.

קיימות כיום שלוש תיאוריות עיקריות המנסות להסביר מהו התהליך שמתרחש אצלנו בזמן שאנו מקבלים עדות. האם כדי שאקבל ידע באמצעות עדות מתבצע אצלי תהליך דומה לקליטת החושים (קבלה תחילה)? האם מדובר בהתאמה של המידע ששמעתי לניסיוני האישי (בדיקה תחילה)? או שבכלל מדובר בשילוב של השניים לפי ההקשר?

קבלת העדות דומה לקליטת החושים

תומאס ריד, הפילוסוף הסקוטי המוערך, שעד גיל 42 כיהן ככומר ולאחר מכן ייסד את האסכולה של "השכל הישר", גיבש תיאוריה הטוענת שקבלת עדות מתבצעת בדומה לפעולתה של מערכת החושים שלנו. ריד טוען בספרו "חקירה אודות רוח האדם" כי מעצם טבענו וכברירת מחדל, אנו מקבלים את מקורות העדות כאמינים ונוטים לייחס להם אמינות, אלא אם גילינו סיבות או עדויות מנוגדות.

ההוכחה של ריד לכך היא על דרך השלילה. אם ברירת המחדל היא שאיננו מקבלים עדות כאמינה, אז בהכרח ילדים היו משקרים עד שהיו לומדים שהדבר אינו מוסרי, ואנשים לא היו מאמינים לעדות עד שהיו בידיהם ראיות. מצב זה היה מוביל לחוסר תקשורת בין אנשים ולאי יכולת לפתח תרבות. מכיוון שזה אינו המצב, ריד מסיק שטבועה בנו ברירת המחדל של קבלת העדות כאמינה. מבחן נוסף שריד בודק הוא האם טבוע בנו אינסטינקט טבעי לשקר. התשובה שלו היא שאנו אמנם יכולים לשקר, אבל השקר מצריך מאמץ מנטלי ואינו טבעי לנו ולכן אמירת האמת טבועה בנו כברירת מחדל. לפיכך גם אם אמינותו של מקור העדות אינה ידועה, הרי שאנו נקבלה כאמינה, אלא אם יהיה בידנו מידע סותר.

בנוסף טוען ריד, שהידיעה שלנו מודרכת על ידי סמכות (כגון הסמכות ההורית שאנו למדים לקבל מיום היוולדנו) והתבונה של האחרים, לפני שאנו למדים בעצמנו להשתמש בתבונה. מובן שיש לנו יכולת טבעית גם לדחות עדות, במידה שאינה מתיישבת עם התבונה והניסיון האישיים שלנו, אך בבסיסנו אנו מקבלים ומתבססים על עדות של אחרים כחלק מבניית מערך הניסיון והתבונה שלנו.

התיאוריה של ריד מציגה עמדה אופטימית ביחס לטבע האנושי וטוענת שהאדם דובר אמת או אמין מייסודו. מכיוון שמקבל העדות מתייחס אליה כמקבילה במאפייניה לקליטת החושים (כגון תפישה או זיכרון), הרי שהעדות אמיתית ולכן יש הצדקה לקבלה כברירת מחדל (כל עוד אין למקבל העדות ראיות לכך שהיא אינה אמינה). כלומר, מקבל העדות אינו צריך להשקיע מאמץ מיוחד כדי לקבל את העדות. תיאוריה זו אינה מניחה בהכרח שאנשים הם תמיד דוברי אמת אלא שקבלת העדות הוא תהליך טבעי, כמו ראייה ושמיעה. אנחנו יכולים לפקפק ברשמי החושים ואנחנו יכולים לפקפק בעדות, אבל בתהליך ההכרתי שקורה אצלנו, אנו מקבלים את העדות כברירת מחדל ורק לאחר מכן בוחנים אותה.

העדות המבוססת על הניסיון האישי

דייוויד יום שהיה אחד מאבות האמפיריציזם ואשר עבודתו בנושא העדות היתה נתונה לביקורת מצידו של בן תקופתו תומאס ריד, האמין גם הוא שמקור הידע שלנו הוא בחושים. אך בעוד שעל החושים ניתן לסמוך, על העדות לא בהכרח. העדות היא מקור ידע שניתן להצדקה, אם ורק אם היא מגיעה ממקור מהימן התואם את הניסיון הקודם שלנו.

יום טען בספרו "מחקר בדבר בינת האדם" שלאדם אין שום הצדקה להאמין בסיפורי נסים ורק "הניסיון לבדו מקנה מהימנות לעדויותיהם של בני האדם". כלומר לאדם יש הצדקה להאמין לעדות רק אם היא עולה בקנה אחד עם הניסיון האישי החושי שלו וההרגלים שהנפש שלו פיתחה. בעבודתו, יום הקפיד לקדם את החשיבה הביקורתית. לדבריו, "רשאים אנו לקבוע בתור עיקרון כללי שאף עדות של בני אדם אינה חזקה דיה להוכיח את ממשותו של שום נס". כלומר, טענות אשר רשת האמונות שלנו אינה תומכת בהן אינן נחשבות לידיעה, גם אם הן אמיתיות (לדוגמה: אם בימים הקרובים השמש לא תזרח בבוקר, אנו לא נדע באמת אם היא לא זרחה, עד שנחקור ונבין את הסיבה לכך). לכן טוען יום, שכל עוד לא חווינו סדירוּת (הרגלים של התודעה שלנו לזהות אירועים עוקבים כגון: שמיטת חפץ באוויר הגורמת לנפילתו) והתאמה לניסיון שלנו, לא נוכל להאמין לעדות.

התיאוריה של יום מתייחסת לעדות כאל הֵיסֵק הדורש מאמץ מסוים ממקבל העדות לקבלה. בתהליך שכזה, המצריך ממני להפעיל עמדה ביקורתית (הצדקה, אמון והתאמה לניסיון קודם) כלפי מוסר העדות, העדות אינה מתקבלת כברירת מחדל וצריכה לעבור את מסננת ההכרה שלנו.

קבלת עדות תלוית הקשר

תיאוריה חדשה יחסית, שגובשה לפני כ-70 שנה, טוענת שקבלת עדות תלויה בהקשר של מקבל ומוסר העדות. ההקשר משפיע על רמת הספקנות של מקבל העדות. גלוריה אוריגי, פילוסופית איטלקייה בת זמננו, מדגימה טענה זו באמצעות עיקרון הסַמכוּת (authority). לטענתה התקשורת האנושית מורכבת בעיקרה מחילופי מילים או שימוש בסגנון דיבור מסוים. בתהליך קבלת העדות, אנו מתאימים את הפרשנות שלנו לא רק לציפיות הפרגמטיות שלנו, אלא גם לצרכים האפיסטמיים (צרכי ההכרה) שלנו. אחת הדוגמות שאוריגי משתמשת בה היא מחקר שהציג טקסט זהה בפני שתי קבוצות שונות, תוך ציון מקור הטקסט. לקבוצת האנשים הראשונה הוצג מקור סמכותי ולשנייה מקור שאינו סמכותי. הניסוי הביא לתוצאות שונות מאוד בפרשנות הקבוצות. במקרה של מקור סמכותי, האנשים נטו לפרשנות יתר של הטקסט המעורפל וניסו להוציא ממנו מסקנה הגיונית. במקרה של מקור שאינו סמכותי, המאמץ שהוקדש לפרשנות היה קצר יותר בהשוואה לקבוצה הראשונה והאנשים הסיקו כי מדובר בגיבוב של שטויות.

מסקנתה של אוריגי היא שאפקט "הטיית הסמכות" משפיע על העמדה שלנו כלפי מוסר העדות ולפיכך על הפרשנות שלנו עליה. לכן הידיעה המתקבלת מעדות היא פונקציה של אחריות משותפת של מוסר ושל מקבל העדות (למעט מקרים נאיביים כגון ההודעות האינפורמטיביות של כרוז בתחנת רכבת ודומיו). לטענתה, גם ילדים, שנחשבים לתמימים, הוכיחו תחכום אפיסטמי כאשר השתמשו ברמזים שונים כדי לבדוק אמינות ועקביות אצל בן שיחם, וזאת במטרה להתאים את ההשקעה שלהם בהתייחסות לדברים ששמעו (זניחת השיחה או המשך התעניינות). לאור זאת, אוריגי מסיקה שהאחריות האפיסטמית שלנו היא התאמת דרכנו לפרש את דברי האחר לפי הצרכים האפיסטמיים שלנו (למשל, בעבודה, אמירה של המנהל שלי תתפרש אצלי אחרת מאמירה זהה של עמית, בשל התלות שלי במנהל).

בנוסף לכך, מציינת אוריגי שבתהליך תקשורת, אנשים אינם מחפשים בהכרח מידע אמיתי אלא מידע רלוונטי ואמין התואם את הערכים שלהם. דוגמה מצוינת אפשר לראות בפיד החדשות ההשוואתי שהעיתון "וול סטריט ג'ורנל" מציג לקוראיו הליברלים והשמרנים. להבנתה, אנו מפעילים מנגנון של "דריכות אפיסטמית" (epistemic vigilance) כחלק מהפרשנות שלנו לעדות. הפרשנות תלויה במקור העדות, ורמת הדריכות שנצטרך להפעיל כאשר אנו ניגשים למקור התואם את הערכים שלנו (כגון קריאה של מי שמחזיק באידיאולוגיה ליברלית בעיתון ליברלי) היא קטנה ביחס לרמת הדריכות שנצטרך להפעיל כאשר נקבל עדות ממקור שאינו תואם את ערכינו (אדם ליברלי הקורא עיתון שמרני).

לאור דברים אלו, אוריגי טוענת שברירת המחדל שלנו בקבלת עדות הינה תלויית הקשר ושיפוט, כגון תלות ברמת הסמכות של מוֹסר העדות, או הדעות שבהן אנו מחזיקים. כמובן שבבסיסנו אנו סומכים על אנשים אחרים שיספרו לנו מידע רלוונטי, אך ברירת המחדל מבוססת על דריכות כלפי המוֹסר. כלומר היא מושפעת מיחסי הגומלין בין האמון התקשורתי לבין פרשנותם של הגורמים המשתתפים בתהליך.

ראינו שקיימות שלוש תיאוריות מרכזיות המנסות להסביר את תהליך קבלת העדות. אף שיש כיום מחלוקת באקדמיה לגבי התיאוריה הרלוונטית ואף ניסיונות למצוא תיאוריות אחרות, הרי שמבחינתנו זה לא מהותי כל כך, וחשוב יותר להבין את הרקע הזה כדי להבין את המשך המאמר. שכן לתהליך המורכב של קבלת עדות, נכנסה לאחרונה אורחת חדשה – הטכנולוגיה.

איך עומס המידע משפיע על קבלת העדות?

בשנת 2010, אריק שמידט שהיה אז מנכ"ל "גוגל" (וכיום מכהן בתפקיד הנשיא של "אלפאבית" ו"גוגל"), הודיע שבכל יומיים האנושות מייצרת כמות של מידע השווה למידע שהאנושות צברה משחר ההיסטוריה ועד שנת 2003. מדובר ב-5 אקסהבייט (10 בחזקת 18) של מידע חדש בכל 48 שעות, אשר רובו מיוצר על ידי אנשים: תמונות, סרטונים, בלוגים, פוסטים וציוצים. שמידט הוסיף "אני מוטרד מכך שהגעתי להבנה כי העולם אינו מוכן למהפכה הטכנולוגית שתתרחש בקרוב". להערכתו של שמידט, הפער שנוצר בין ההתפתחות הטכנולוגית לבין ההתפתחות האנושית גדול מדי ולא ברור האם השימוש במידע, כפי שהוא מתבצע כיום, אכן יעשה טוב לאנושות.

היכולת של האדם ליצור תוכן ולהפיצו בלחיצת כפתור מביאה למצב שבו נוצר מגוון רחב מאוד של תכנים, ובכלל זה דעות ועדויות. ניתן להניח שקיומו של מידע זמין רב ומגוון יחד עם החופש להפיץ מידע חדש, תורם מאוד לאדם ולחברה, שאחרת לא היינו משתמשים בפלטפורמה כזו (כיום מעל 80% מתושבי המדינות המפותחות מוגדרים כמשתמשים פעילים באינטרנט, כאשר הממוצע העולמי עומד על 51%). כמעט שאין תחום עניין בעולמנו שנותר יתום. הכול מתועד ומאונדקס, ומנועי החיפוש מאפשרים לכל אדם שיש לו גישה לאינטרנט, לאתר כמעט כל סוג של מידע. קיימים, כמובן, חסמים כגון שפה, מיומנויות חיפוש וצנזורה, אך הכלים משתכללים ופותרים בהדרגה חלק מבעיות אלו (למשל: Google Translate).

הגידול הרציף במספר העדויות, מניב גם גיוון של עדויות, ובהתאמה גם גידול בנפח הסתירות. לדוגמה, אם יש לי בעיה רפואית ואני מחפש מידע אודותיה, אמצא מידע עשיר, החל בעצות המבוססות על ניסיון אישי של אנשים, דרך תרופות סבתא, תיעוד רב של ידע רפואי אלטרנטיבי וקונבנציונאלי, ועד למחקרים פורצי דרך בתחומי רפואה שונים. סביר שחלק מהעדויות שאמצא סותרות זו את זו.

פרופ' רוברט סיאלדיני, החוקר את תחום ההשפעה (influence) במדעי החברה והפסיכולוגיה, מציין שיכולתו של האדם לקבל החלטה נפגמת כאשר פרוש לפניו מספר רב של חלופות. כלומר, הריבוי משפיע לרעה (מעכב, מבלבל) על תהליך קבלת החלטות. במצב זה של חוסר ודאות לגבי החלופה המועדפת, אנשים נוטים שלא לחפש את התשובה בתוכם פנימה (באמצעות חשיבה וניסיון אישי), מכיוון שהם חשים חוסר בהירות המוביל לירידה בביטחונם העצמי.

במקרה זה, רוב האנשים יפנו לחפש מקור סמכותי, שיסייע להם לקבל החלטה ואולי אף יחליט במקומם. כיום, מקור זה אינו בהכרח אדם מומחה (הדמוקרטיזציה של המידע מערערת את מעמדם של המומחים) אלא חבר שאנו סומכים עליו או אתר אינטרנט שהוא אמין בעינינו. הקלות היחסית שבה אנו יכולים לקבל מידע מהיר ממספר מקורות סמכותיים, מביאה אותנו לתהליך מעגלי, שרק מרחיב את הבלבול, מאחר שקיימת סבירות גבוהה שנקבל שוב תשובות שונות. הדבר נכון גם בתחומי מדע ורפואה. אז מה עלי לעשות בכדי לקבל החלטה? טענתי היא שבשלב זה האדם יפנה למערכת החושים שלו ויסתמך עליה לצורך קבלת ההחלטה. כלומר, האדם יחפש רמזים עקיפים כמו מראה, צליל, תחושת נוחות, "כימיה תקשורתית" ועוד, על מנת להחליט.

שני כוחות משפיעים על מגמה זו. הראשון הוא המצב שהופך לשכיח, בו המקורות הסמכותיים מספקים תשובות שאינן קוהרנטיות (תשובות שונות לאותה שאלה), זאת בשל הגידול בכמות המידע. והשני הוא החינוך שאנו מקבלים המעודד אותנו לקבל החלטות מושכלות. כלומר לבסס את ההחלטה שלנו על מידע נוסף או על המלצה (עדות) לפני שאנו מחליטים. הצורך לבדוק עדויות מביא לרוויה של מידע וגורם בחלק מהמקרים לבלבול. שני כוחות אלו יוצרים פרדוקס, שבו תהליך קבלת ההחלטות, אף שהוא מבוסס על תשתית רציונאלית, הופך בפועל לאקראי ("נראה לי נכון", "לא מתחבר למה שהוא אומר" וכו'). ניתן לומר שהצורך בוודאות מוביל לאקראיות, אשר מוכלת במודל האי רציונאלי שתיאר תומאס ריד, המבוסס על החושים.

האם הטכנולוגיה מסייעת?

במקביל לגידול בכמות המידע, מתרחשת גם התפתחות טכנולוגית. הפעילות היומיומית שלנו מאותגרת על ידי העולם המרושת והטכנולוגי שיצרנו. בהתפתחות מהירה יחסית, האינטרנט, הרשתות החברתיות ולבסוף הסמרטפונים, החלו לייצר שטף של הפרעות, המשפיעות על הפעילות הקוגניטיבית שלנו. ההפרעות מתחילות מבחוץ (הודעות, צפצופים), אך ההיענות להן הופכת אותן להרגל ובהתאם משנה את תפקודי המוח. כך שאם לא בדקת את הסמרטפון שלך במשך זמן מה, המוח מתחיל לשלוח לך תזכורות מבפנים.

במחקר אמריקאי של אוכלוסיית תלמידי תיכון וסטודנטים, המפורט בספר "The Distracted Mind", נמצא שרמת הקשב יורדת ביחס ישיר להתפתחות הטכנולוגית. מן המחקר עולה כי 67% מבעלי הסמרטפונים בודקים את הטלפון שלהם בממוצע אחת לרבע שעה, והמצטיינים שביניהם חוזרים אליו אחת לחמש דקות, במשך כל היום.

מצב זה של סביבה עשירה בגירויים, גורם לעומס קוגניטיבי, המגביל את היכולת שלנו לבצע חקירה עקבית ומלאה בכדי שנוכל לקבל עדות שלמה. במילים אחרות, הטכנולוגיה מעכבת את תהליך קבלת העדות באמצעות ההסחות שהיא מייצרת. ההרגלים הקוגניטיביים שנוצרים כתוצאה מכך, משפיעים על היכולת שלנו להתעמק בדברים החשובים לנו ומחייבים אותנו להשתמש בקיצורי דרך.

האם תהליך קבלת העדות הוא רציונאלי?

דייוויד יום טען בספרו האמור ש"האדם החכם, מתאים את האמנותיו (believes) לראיות (evidences)". בהקשר לחקירה המובאת כאן, עולה השאלה איך ההאמנה שלנו מתגבשת, אם בכל נושא כמעט קיימות עדויות וראיות רבות ושונות?

ראינו כי על האדם משפיעים כיום מספר דברים. האחד הוא הגידול במידע, היוצר ריבוי של עדויות זמינות אך גם יוצר מגוון רחב של עדויות המביא ליותר סתירות ביניהן. השני הוא החינוך שאנו מקבלים, המתמרץ אותנו לקבל החלטות מושכלות, כלומר לבדוק ולברר ככל שניתן, דבר המוביל לרוויה קוגניטיבית של מידע ויוצר חוסר בהירות מנטלית. השלישי הוא ההפרעה הנגרמת על ידי ההתפתחות הטכנולוגית שיוצרת אצלנו עומס קוגניטיבי.

טענתי היא ששלוש ההשפעות הללו, לא רק שאינן מעשירות את הניסיון שלנו, אלא אף מגדילות את חוסר הבהירות של הידע הקיים (שמקורו בחשיבה ובניסיון) אצל האינדיבידואל, דבר שמזכיר לנו את הפרדוקס הסוקרטי, לפיו "כל מה שאני יודע הוא שאיני יודע". משום כך אנו נאלצים למצוא "קיצורי דרך" בכדי להתמודד עם הצרכים היומיומיים שלנו, כגון בחינת עדויות וראיות לצורך השוואת מוצרים ושירותים, קבלת מידע רפואי, גיבוש עמדות פוליטיות ועוד.

מחקריהם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי תומכים בתהליך זה של "קיצורי דרך". כהנמן, חתן פרס נובל ופסיכולוג קוגניטיבי המתמחה בשיפוט ובקבלת החלטות (תהליך הכרתי של בחירה מבין מספר אפשרויות), מתאר בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט", את מבנה ההכרה שלנו כבנוי מטאפורית משתי מערכות. מערכת ראשונה המיועדת לחשיבה מהירה ואינטואיטיבית ומערכת המתאימה לחשיבה איטית ומורכבת. בכל פעם שאנו צריכים לענות על שאלה, המערכת המהירה תשלוף מיד תשובה אינטואיטיבית. לדוגמה, שאלה מורכבת המתאימה למערכת האיטיות יותר, כגון "האם אני צריך לאכול את השוקולד?" תוחלף אצל רוב האנשים בשאלה קלה המתאימה למערכת המהירה: "האם אני אוהב את השוקולד?", ושאלה מורכבת כמו "במי אני צריך לבחור לראשות הממשלה" תוחלף בשאלה "מי נשמע לי יותר טוב?". כלומר, אנו עדיין פועלים באמצעות מערכת הכרה ישנה מבחינה אבולוציונית, שמשפיעה על ההחלטות במגוון צורות (הטיות, שגיאות ואקראיוּת), ויוצרת פער בין הדרישה לרציונאליות חברתית לבין חוסר הרציונאליות האנושי.

המנגנון שהאדם מגייס לצורך ביצוע אותם "קיצורי דרך" הוא השימוש בחושים. מדובר במנגנון אינטואיטיבי, מהיר ומעשי (שאינו חסין טעויות) המוביל בחלק מהמקרים לתוצאות אקראיות. אף שבנושא הראיות והעדויות הייתה התפתחות רציונאלית שנתמכה על ידי מנגנוני המדינה והחברה (כגון משפט וחינוך), אני מזהה כאן כיום מצב של היפוך – הטכנולוגיה מתקדמת, ומנגנוני ההצדקה הרציונאלית שלנו נסוגים.

להבנתי, מכיוון שמנגנון החושים הוא א-רציונאלי, סביר יהיה לומר שברירת המחדל הביולוגית שלנו בסביבה עתירת מידע נוטה למודל שהציג תומס ריד. בתהליך קבלת העדות אנו קולטים שני סוגים של מידע – תוכן העדות והאריזה שלה (כגון צליל הדיבור ומראהו של מוסר העדות). עקב הרוויה שהאדם חווה בצורך לעבד מידע ולקבל החלטות, ובשל הנטייה הקוגניטיבית שכהנמן זיהה, השימוש ב"קיצור דרך" הנותן משקל יתר לאריזתה של העדות הולך וגובר. במילים אחרות, אני מזהה כאן סוג של "רגרסיה" רציונאלית וראיה לכך היא חזרה לעידן שבו אין משמעות לאמת, והסיפורים, שכיום הם פוסטים או ציוצים, מייצגים בעצם את הנסים שדייוויד יום ניסה לבטל.

הפתרון: עדות טכנולוגית

בנוסף לגידול העצום בכמות המידע, מתפתחת גם היכולת הטכנולוגית לפענח אותו. פתרונות כגון למידת מכונה ובינה מלאכותית מאפשרים למחשב לסרוק מידע רב ולהפיק תובנות על בסיס סטטיסטי (על פי ניסיון ההמון). משמעות הפתרונות הללו היא שאנו מתקרבים לזמנים שבהם המכונה תעשה זאת טוב מהאנשים שכיום מנתחים את המידע ומפיקים תובנות. דוגמה מוכרת היא השימוש בתוכנות ניווט כגון Waze. פחות ופחות אנשים מנווטים את דרכם כיום בסיוע של אנשים מקומיים או בעזרת ספר מפות. המכונה יותר מדויקת, זמינה תמיד (כל עוד הסוללה מלאה) ומתעדכנת כל הזמן. אין פלא שאנו מתרגלים לסמוך עליה בדברים מסוימים, יותר מאשר על בני האדם.

הטכנולוגיה הביאה עמה גם את מנגנוני הדירוג. מנגנונים אלו, הפורחים בשנים האחרונות, מספקים לנו מידע על מקומות לטיול או על מוצרים מומלצים, והם מבוססים על תשתית טכנולוגית שמאפשרת להמיר עדויות של אנשים לציון מספרי. מובן שההמלצה מפה לאוזן עדיין שימושית, אך בעוד שנים ספורות, גם היא תוחלף במכונה.

סוג נוסף וחשוב הוא העדות הטכנולוגית. המכשירים שאנו נושאים עלינו, כמו הטלפון או השעון החכם, מנטרים את הפעילות היומיומית שלנו, החל במספר הצעדים שעשינו, דרך המיקומים שלנו ועד לאינטראקציות החברתיות שביצענו. המכונה מעבדת מידע זה יחד עם מידע של אחרים, ולמעשה ממליצה לנו מה לעשות – המלצה המבוססת על עדות של מכונה. מכונה הרואה הרבה יותר ממה שאדם יחיד מסוגל לראות.

הגידול בכמות המידע, בשילוב עם ההתפתחות הטכנולוגית, מביאים למצב שבו מתרחב האמון שלנו במה שהמכונה אומרת. האם ניתן לומר שהגענו לנקודה בזמן שבה עדות המכונה מתחילה להיות אמינה יותר מעדות האדם? אם כן, הרי שאפשר להעריך שלא רחוק היום שבו המכונה תיקח מאיתנו את התפקיד השכלתני, הרציונאלי, ותותיר אותנו עם היתרון היחסי שלנו (כרגע) – הרגש. האם חלוקה זו של מכונה סופר-רציונאלית ואדם אולטרה-רגשי מהווה מודל טוב יותר ממצב שבו שני התפקידים מוטלים על אדם יחיד? האם לדוגמה, חוקי המוסר ישתכללו והעולם שלנו יהיה טוב יותר בחלוקה שכזאת, או שצפויים לנו מאבקי אגו ושליטה משמעותיים יותר? לדעתי, עדיין מוקדם להעריך, אך עצם המודעות למגמה זו אמורה לסייע לנו לפעול נכון יותר.

למה חשוב להבין מהי עדות טכנולוגית?

מספר סיבות הניעו אותי לכתוב על העדות. ראשית, מדובר בתחום פילוסופי מוזנח יחסית אך מאוד משמעותי בעולם המרושת הנוכחי שלנו. שנית, הטכנולוגיה מתעדת הכול והעדות משתקפת כיום באמצעות מנגנונים חדשים, שחשוב שנהיה מודעים להם (כגון התוכנית של הממשלה הסינית לדרג את כלל אזרחיה עד שנת 2020).

הסיבה השלישית נובעת מכך שעדויות טכנולוגיות על אודות התנהגותם של ההמונים, משליכות ישירות על המבנים החברתיים שלנו, על הצורה שבה אנו משפיעים על המשטרים הדמוקרטיים שלנו ועל אופיים של מערכי התקשורת השונים.

אם ניתן לומר שהאינטרנט, או אפילו הטכנולוגיה, היא שיקוף של החברה האנושית, הרי ברור כי בכל רגע נתון מישהו מנסה לבצע מניפולציה ו/או הונאה באמצעות איתור המקומות שבהם ניתן להטות אותה לצרכיו (כדוגמת ניצול פעולת ה"Like" בפייסבוק או הטוקבקים שמגוייסים להטיית דעת קהל ומערכי בחירות). לכן חשוב שנבין כיצד פועלים מנגנוני הידיעה ככלל ומנגנון קבלת העדות בפרט. אם נשכיל להבינם ולו חלקית, נוכל לפעול במרחב הטכנולוגי באופן קצת פחות נאיבי, מתוך הבנה של הכוחות הפועלים עלינו. ואני מקווה שמתוך הבנה זו, נוכל לעצב את המערכות החברתיות שלנו בצורה טובה יותר.

מאמר זה התפרסם ב"אלכסון" ב-3 ביוני 2018 על-ידי מירון אמית. "אלכסון" הוא כתב עת דיגיטלי המפרסם מאמרים עבריים ומתורגמים בתחומי המדע, הפילוסופיה, התרבות והאמנות