אחרי הניצחון של בנימין נתניהו בבחירות 1996, עמדו בפני דובר תנועת הליכוד, עו"ד צבי האוזר, שתי אפשרויות: להמשיך לעבוד לצד ראש הממשלה הנבחר או לקבל את הצעתה של לימור לבנת, שרת התקשורת החדשה, ולהיות יועץ התקשורת שלה. האוזר הביע כבר לפני הבחירות את דעותיו הנחרצות על נטייתה של התקשורת שמאלה, והצהיר על תמיכת נתניהו בהפרטת רשות-השידור. הוא קיבל את התפקיד ועד מהרה הפך להיות גורם דומיננטי במדיניות משרד התקשורת בתחום השידור. ארבעה חודשים אחרי כניסתה לתפקיד מינתה השרה לבנת את ועדת פלד לבחינת ארגון והרחבה של מערך שידורי הטלוויזיה והרדיו בישראל. צבי האוזר ריכז את עבודת הוועדה, שהמליצה לאמץ את עקרון "השמים הפתוחים", בין היתר בעזרת הקמת ערוץ מסחרי נוסף, הקמת ערוצי כבלים ייעודיים ופתיחת שוק הטלוויזיה הרב-ערוצית לתחרות. האוזר הופקד על יישום הדו"ח וב-1997 הפך להיות יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, עם פרישתה של היו"ר הקודם, מיכל רפאלי-כדורי.
אחרי שנה בתפקיד שיתף האוזר את כתב "ידיעות אחרונות" בדרך שבה הוא רואה את מבנה ענף הטלוויזיה: "אם זה היה תלוי בי", אמר, "הייתי ממליץ לעלות עם טרקטור על מבנה השידורים הנהוג בישראל, להרוס אותו ולבנות הכל מהתחלה".
מועצת הכבלים והלוויין, שבראשה עמד האוזר, פועלת במסגרת משרד התקשורת ואחראית על שידורי הטלוויזיה הרב-ערוצית - הכבלים והלוויין. המועצה היא אחד משלושה גופי פיקוח על ענף הטלוויזיה הפועלים בישראל. הוותיקה מכולם היא רשות-השידור, שמוסדותיה הציבוריים מפקחים על ערוצי הרדיו והטלוויזיה של הרשות וכן על גלי-צה"ל. אחריה קמה (בתחילת שנות התשעים) הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, המפקחת על השידורים המסחריים בערוץ 2, בערוץ 10 ובתחנות הרדיו האזורי. את העומדים בראש הגופים הללו ממנה הדרג הפוליטי, והמינוי פותח עבורם קריירה רצופת תפקידים בענף הטלוויזיה - בצד המפקח ובשוק הפרטי לסירוגין.
בכהונתו כיו"ר מועצת הכבלים והלוויין וכיו"ר מנהלת הסדרת השידורים, נחשב האוזר ל"אויב הגדול של הכבלים", שהיו באותו הזמן מונופול. ב-1999 פרש מתפקידו ועבר לעסוק בעריכת-דין בשוק הפרטי. בכובעו החדש הפך ליועץ לגופי שידור שונים, כשלזכותו נסיונו כרגולטור. הוא גם ידע לקטוף את הפירות של המלצות ועדת פלד והפך לשותף בקבוצת "חדשות ישראל" שהתמודדה במכרז להפעלת ערוץ החדשות הייעודי. הקבוצה זכתה, אחרי ערעור לבית-המשפט העליון נגד מועצת הכבלים והלוויין, שבחרה בקבוצה השנייה, "חדשות 24". "חדשות ישראל" היתה גם לספקית החדשות לערוץ 10 בשנת השידורים הראשונה שלו.
בעודו בעל אינטרס בערוץ החדשות העתידי ישב האוזר בוועדה לבדיקת הטלוויזיה החינוכית, ועדה שמינתה לימור ליבנת, הפעם שרת החינוך. האוזר לא שינה את דעתו התומכת בסגירת ערוצים ציבוריים, והציע שוב לוותר על רשות-השידור במקום להבריאה, להקצות את תדריה לערוץ המסחרי החדש ו"להביא את השידור הציבורי לערוצים שבהם נמצאים הצופים". ועדת הבדיקה המליצה על סגירת הטלוויזיה החינוכית. לכאורה נקלע האוזר בעניין זה לניגוד אינטרסים, משום שערוץ החדשות שבו הוא מעורב עשוי להיות מתחרה עתידי לתוכנית האקטואליה "ערב חדש" המשודרת בחינוכית. כתב "הארץ" אורי אילון הצביע על ניגודי אינטרסים נוספים שעלולים היו להיות להאוזר בעת כהונתו בוועדה: תפקודו בעבר כעורך-הדין של הזכיינית "רשת", המחויבת לתת זמן שידור לחינוכית ותרוויח זמן זה אם הטלוויזיה החינוכית תיסגר, ותפקודו כעו"ד של אולפני "מימד", שייהנו מהוצאת הפקות הטלוויזיה החינוכית לגורמים חיצוניים, כפי שהמליצה הוועדה. פנייה ליועץ המשפטי לממשלה בעניין ניגודי האינטרסים העולים לכאורה מתפקידיו השונים של האוזר הניבה רק הערה עדינה למזכיר הממשלה להימנע מניגוד עניינים בוועדות ציבוריות, תוך כדי גילוי הבנה לקושי לאייש ועדות אלה באנשים מיומנים. האוזר הגיב ואמר שהטענות עלו במסגרת ניסיון למנוע את בדיקת מצבה של הטלוויזיה החינוכית ואת תהליך השינוי וההבראה, ניסיון שנעשה באמצעות התקפות אישיות על חברי הוועדה.
חבר אחר בוועדה שהמליצה על סגירת הטלוויזיה החינוכית היה עו"ד יובל קרניאל, משפטן בולט בתחום התקשורת שהיה בעבר היועץ המשפטי של הרשות השנייה. מאז שסיים את תפקידו הציבורי, הספיק קרניאל לייצג גופי תקשורת שונים ובהם ערוצים זרים שניהלו מאבק נגד מועצת הכבלים כדי שתיתן היתר לפרסום ישראלי בערוצים אלה. בדומה להאוזר, גם עו"ד קרניאל התבטא בעבר בעד סגירת רשות-השידור, בנימוק שהערוצים המסחריים ממלאים את צורכי הציבור בהפקות מקור ושידורי חדשות.
גם קודמתו של האוזר בתפקיד יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, מיכל רפאלי-כדורי, עברה מהצד המפקח לצד המפוקח. כאשר היתה יו"ר המועצה, תמכה בפתיחת שוק הטלוויזיה למנויים לתחרות על-ידי הכנסת חברת שידורי לוויין (DBS). כאשר הוקמה חברת "יס", בעלת הרישיון לשידורים אלה, מונתה רפאלי-כדורי לתפקיד סמנכ"ל רגולציה ומנהלת הערוצים החיצוניים של החברה. מאז הספיקה להתבטא נגד "עודף הרגולציה" הנהוגה בישראל בתחום הטלוויזיה, רגולציה שמונהגת על-ידי מועצה, שעם פרישתה מראשותה ב-1997 התגאתה שהיא "שמה אותה על המפה" ("עשיתי מהפכה" מאת אביבה זלצמן, "מעריב עסקים", 7.10.97). רפאלי-כדורי אינה היחידה בחברת "יס" שנהנית מתוצאות עבודתה בשירות הציבור.
יו"ר "יס" כיום, דוד ברודט, לשעבר מנכ"ל האוצר, היה חבר הצוות הבינמשרדי לבחינת המדיניות בענף התקשורת ופתיחתו לתחרות. צוות זה היה ידוע בשם "ועדת וקס-ברודט-ליאון" והוא פעל בשנת 1996. אחת מהמלצות הוועדה היתה לפתוח לתחרות את שוק הטלוויזיה למנויים, המלצה שהתממשה בדמות חברת "יס". לברודט, דרך חברה שבה הוא שותף, גם מניות בקבוצת "חדשות ישראל" שעומדת להפעיל את ערוץ החדשות הייעודי, ב"ישראל פלוס" שתפעיל את הערוץ הרוסי, ובגורמי הפקה ושידור נוספים. ייאמר לזכותו של ברודט שכמעט כל עיסוק שבו יבחר בשוק הפרטי עלול לגעת בתחום אחת מעשרות הוועדות שבהן היה חבר בשנות עבודתו במשרד האוצר.
עוד אחד שניסה ליהנות ממדיניות "השמים הפתוחים" הוא לא אחר מאשר אלוף במיל’ יוסי פלד, אותו פלד שעל שמו קרויה הוועדה האחראית למדיניות זו. המלצות הוועדה שבראשותו הובילו לפרסום המכרזים לחמישה ערוצים ייעודיים, ביניהם ערוץ המוסיקה. יוסי פלד הוא בין המתחרים על המכרז לערוץ הזה כיו"ר קבוצת סלוצקי-סוקניק, שהפסידה בינתיים אך עשויה לערער. פלד היה בעבר גם יו"ר מועצת הרשות השנייה.
יו"ר הרשות כיום, מרדכי שקלאר, עשה את המסלול ההפוך: ממנהל תחנת רדיו הנמצאת תחת פיקוחה של הרשות השנייה, "רדיו קול-חי", הפך ליו"ר הרשות. לאחרונה מונה להיות מנכ"ל הרשות במקום שמואל שם-טוב. שם-טוב, בעודו בימיו האחרונים בתפקיד, כבר מתמודד על מכרז של חברות הכבלים להפקת חדשות אזוריות, כמנכ"ל ועורך מיועד של קבוצת "JCS חדשות אזוריות". מהלך זה של חברות הכבלים, להפקת חדשות אזוריות במקום חדשות מקומיות, עדיין לא אושר על-ידי מועצת הכבלים והלוויין בראשות עו"ד דורית ענבר - המועצה המקבילה למועצה שניהל שם-טוב (שם-טוב, בתגובה: "על-פי הגבלות תקופת הצינון של שירות המדינה, אני מנוע בשנה הקרובה מלעבוד רק בערוץ 2 או ערוץ 10, הכפופים לרשות השנייה, ואין לצפות שלא אעבוד כלל בשוק התקשורת").
מסתבר שבענף הטלוויזיה בישראל מתקיים סבב מצומצם של משתתפים בתפקידי הפיקוח והניהול. מעורבותם של אותם אנשים בגופי הפיקוח ובצד המפוקח היא בעיה של מראית עין ואולי גם של ניגוד עניינים ממשי. אותם אנשים מוזכרים שוב ושוב כמועמדים לתפקידים אחרים בשוק התקשורת והטלוויזיה, ובעיקר ברשות-השידור. כך הוזכר צבי האוזר כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות-השידור, מרדכי שקלאר היה מועמד לתפקיד מנהל הטלוויזיה החינוכית, והגדיל לעשות נחמן שי, שהספיק כבר להיות יו"ר ומנכ"ל הרשות השנייה וכעת הוא יו"ר רשות-השידור (בנוסף על תפקידים אחרים שהוא ממלא במקביל -ממתאם ההסברה הלאומית ועד מנכ"ל הפדרציות היהודיות-האמריקאיות).
דוגמאות אלה מתחום הטלוויזיה, ואחרות שאפשר למצוא בענפי משק אחרים, מראות שמעבר מתפקידי רגולציה לתפקידים בשוק הפרטי הפך למקובל, ומי שאינו נוהג כך הוא יוצא דופן. כך, למשל, יורם טורבוביץ’, שמתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים עבר לדיסקונט-השקעות וחזר לאחרונה לתחום הציבורי כחבר בוועדת קרול של משרד התקשורת. תשובות אופייניות להשגות על השיטה הזו הן: המדינה קטנה ויש בה מספר מצומצם של תפקידים בכירים ואין לצפות שמי שסיים כהונה בתפקיד ציבורי בכיר יסיים את הקריירה בתחום התמחותו. "הרי איננו רוצים להרתיע אנשים מוכשרים מלמלא תפקיד ציבורי", אומרים חסידי השיטה. יש אמת בטענה הזו וניתן היה להשלים עם הנוהג הזה, לו אלה שפרשו מתפקידיהם בשירות התקשורת הציבורי היו מקפידים על תקופות צינון (כמתבקש על-פי חוקי שירות המדינה שאליהם כפופים שלושת גופי הפיקוח - רשות-השידור, מועצת הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין), ודואגים להתמנות לתפקידים שלכל הפחות למראית עין אינם נראים כניצול בוטה של התפקידים שמילאו בשירות הציבור.
שחר אבירי הוא עורך שירותי מידע של טלוויזיה אינטראקטיבית
גיליון 40, ספטמבר 2002