צילום: מיקי קרצמן
היכן היתה התקשורת במערכת הבחירות האחרונה? לאן נעלמו חדוות הקרב והשמחה לאיד? העיתונאים שסיקרו את ההתמודדות נראו לא פעם כמי שמשלימים עם כללי המשחק שהכתיבו המועמדים – עם התרדמה המכוונת שהשרה אריאל שרון ועם הפעלתנות הטרחנית של אהוד ברק – וכמי ששכחו את תפקידם. אולי שיקף תפקודם חוסר אונים שייצג את התחושה הכללית בציבור נוכח המצב הבטחוני והמדיני.
בראיון שהתפרסם ארבעה ימים לפני הבחירות, אמר ראש הממשלה לבן כספית: "ואני שואל איך זה שמדינה דמוקרטית מגיעה לבחירות כשלא הבאתם לכך שאזרחי המדינה יוכלו להסתכל בעיניים, דרך המרקע, על שני המועמדים, ולשמוע אותם מדברים?" ("מעריב", 2 בפברואר). ראש הממשלה כיוון בדבריו לסירובו של שרון להופיע בעימותים טלוויזיוניים מולו, סירוב לגיטימי שברק עצמו נהג כמוהו במערכת הבחירות של 99', אך לטרוניה יש הצדקה כשמחילים אותה על השלמת התקשורת עם התנהלותו של שרון מולה.
כמה כוח יש לתקשורת? אולי אין לה הכוח שמייחסים לה, אך היא עדיין מחויבת לעשות את העבודה. "הסיפור התקשורתי האמיתי של הבחירות האלה", כתב אביב לביא ("הארץ", 25 בינואר), "הוא שתיקתו של אריאל שרון. עם כל יום של סירוב, תסיסת העיתונאים גוברת... העיתונאים צריכים להשתמש בכלים העומדים לרשותם כדי לכפות על שרון להתייצב בפני הציבור". את מאמרו חתם באזהרה: "ואם אריאל שרון יגיע לשישה בפברואר נישא על גלי השתיקה, ההחמצה תהיה כולה של התקשורת".
קובע רביב דרוקר, גלי-צה"ל: "לומר שהתקשורת העלתה את שרון, זה לייחס לה כוח שאין לה במציאות. אבל היא בהחלט שיחקה כאן תפקיד מכריע. ראשית, האכזבה מברק השפיעה. מרבית אנשי התקשורת שייכים לשמאל והאכזבה באה לידי ביטוי בכתיבה, בביקורת, בעייפות. שנית, הנטייה הכפייתית לאיזון בתקופת בחירות גרמה לנו באופן ביזארי לדברים שלעולם לא היו נעשים בנסיבות אחרות. כל דבר נשקל היטב לפני הפרסום, לוודא שאינו לוקה בחד-צדדיות, לא כל דבר אפשר לאזן באופן מלאכותי, ושלישית, ברק הוא ראש הממשלה המכהן, ומטבע הדברים הוא וסיעתו ממקדים את תשומת לב התקשורת, אשר מותנית לבקר את השלטון המכהן ולרדת לחייו".
היה תסכול רב בקרב העיתונאים "שלא הצליחו לשים עליו את היד, הוא פשוט נזל מבין האצבעות", כדברי דרוקר. "מצד אחד, כל המערכה מתנהלת בתקשורת. אין חוגי בית, אין עצרות עם בכיכרות,הכל מתרחש בזירה התקשורתית, ובתקשוב אגרסיבי – מטות המועמדים לוחצים על כתבים המציעים ידיעות. מן הצד השני, האימפקט הוא כמעט אפסי. עובדה: המועמד שהתקשורת לא רצתה ניצח בפער גדול מאוד... ברגע ששרון נכנס לתמונה היינו כבולים במוסרות האיזון הקדוש. זה יוצר מצבים אבסורדיים שאתה נמנע מלהגיד דברים כדי להימנע ממראית עין של הטיה, כאילו כל דבר שהתקשורת תגיד על שרון נובע מתמיכת רוב חבריה בשמאל, וזה גם היה קלף גדול: לשחק על המצפון של התקשורת השמאלנית".
אין לדבר, כמובן, על התקשורת כעל מקשה אחת. בעיתונות הכתובה, "הארץ" נבדל מהאחרים כאשר ניהל, למעשה, מסע לא בעד ברק, אלא בעיקר נגד עברו של שרון. בשאר כלי התקשורת לא היו תופעות חריגות בסיקור הבחירות. בשידורי הרדיו ירדו המראיינים לחיי ראש הממשלה יותר מאשר לחיי שרון, שכן את עיקר הופעותיו עשה שרון בטלוויזיה ולכתבי הרדיו לא היו הזדמנויות חיות רבות להציג לשרון שאלות נוקבות. ברק הופיע בטלוויזיה בכל תוכנית אפשרית, לעומת הופעותיו המדודות של שרון, וחשף את עצמו לחקרנות המראיינים.
הטענה השגורה נגד התקשורת מגיעה, בדרך-כלל, מימין לשמאל. הפעם הטענה נשמעת מן הצד האחר. כך זה כאשר מועמד הימין מנצח; על בנימין נתניהו טענו שהוא כולו יציר התקשורת, מורכב כולו מסיסמאות וסאונד-בייטס, משל היה גרסת הפוליטיקאי לגיבורו של הנרי ג'יימס, אשר עצם קיומו הפיזי תלוי בקהל צופים, ואשר נעלם כל אימת שאין איש מתבונן בו. כעת אומרים רבים, שהתקשורת לא הכבידה מספיק על שרון.
עפר שלח ("ידיעות אחרונות") כופר בטענה כאילו לא סיפרו לציבור את האמת על מלחמת לבנון. "עם כל הכאב, זה פשוט לא הנושא שעליו הלכנו לבחירות, והעיסוק הרב בו נתפס כאובססיבי. זה לא מעניין את הציבור. לא על זה הולכים לבחירות כעת. אבל בהחלט נכון שהעיסוק בשרון מתסכל ביותר. הוא ניהל מערכת בחירות שמעולם לא נוהלה כאן: קמפיין ללא מועמד. הוא לא אמר כלום, השתדל לא להופיע בפנינו, וכשהופיע, השתדל לא לענות. אבל הטענה כאילו אם רק היו מתאמצים יותר הוא היה עונה היא פשוט רעיון הבל. שרון, כמו כל פוליטיקאי אחר, לא יענה על שאלה אם הוא לא ירצה לענות".
פרופ' גדי וולספלד מסכים: "אי-אפשר היה להכריח את שרון לענות על שאלות שלא רצה לענות עליהן. זו דרכם של פוליטיקאים בכלל ומועמדים בפרט. אבל מעניין שסוף-סוף טענות כלפי התקשורת מתחילות להישמע גם מצדה השני של המפה הפוליטית". הוא גם סבור שמפריזים ביותר במשקל המיוחס להשפעת התקשורת: "זו פשוט יומרה לטעון כי התקשורת העלתה את שרון. פשוט אין לה הכוח שמייחסים לה, ולתעמולה הפורמלית של מערכת הבחירות יש מעט השפעה, אם בכלל, משום מה תמיד עסוקים יותר בזנב (התקשורתי) מאשר בכלב (הפוליטי)".
לשלח יש טענות על העיסוק השטחי של העיתונות העברית בסיפורים האמיתיים של הבחירות: "בישראל נהרגו לפני כמה חודשים 13 אזרחים מאש המשטרה במהלך הפגנות שנמשכו ימים אחדים. קשה למצוא לזה מקבילה במדינות לא חשוכות. זה למעשה האירוע המרכזי שהכריע את הבחירות, תחילת הסוף. האם התקשורת עסקה בזה? עיקר הטיפול היה מנקודת המבט של כיצד זה ישפיע על הקול הערבי בבחירות. זה אולי סוג התקשורת שמעלה בסופו של דבר את אריאל שרון".
התקשורת, אם כן, לא מיטיבה לקרוא את המפה ומרבה לעסוק בעצמה. "העיסוק בעניין", קובע שלח, "מראה חוסר הבנה מוחלט לסיבות מדוע אנשים מצביעים, והתנשאות, כאילו יש להם (לעיתונאים) תובנה מיוחדת, שאם רק ישכילו להבהירה טוב יותר לציבור, זה ייטיב להבין – ולהצביע. אבל העובדה היא שיש לה אימפקט מצומצם ביותר. ב-96' התעורר חלק גדול מהתקשורת וגילה שלא חי במדינה שחשב שחי בה. תמיכת התקשורת בשמאל היתה גורפת, גם כפרטים וגם ככלל, ואנשים פשוט לא קראו את המפה. הם קמו למחרת וגילו שפספסו את כל הסיפור: מיהו נתניהו, מה משמעות ההצבעה בפתק המפוצל. התעוררנו בוקר אחד עם ראש ממשלה חדש ואלמוני, ש"ס של 17 מנדטים, ישראל בעלייה ושינוי, ולא הבנו למה. התקשורת פספסה בשל זלזול".
ואכן, הטענה כאילו התקשורת העלתה את שרון מכילה בתוכה גם את ההנחה ההפוכה – כי לו רצתה, או נהגה אחרת, יכולה היתה למנוע את עלייתו, או לקדם מועמד אחר מטעם הליכוד.
עמדה זו מוצאת לה שותפים – איך לא – במטה שרון. ליאור חורב גורס כי הטענה שהתקשורת לא עשתה את עבודתה נאמנה היא תזה נגזרת לטענה ש"מי שזכאי לבחור זו אליטה מצומצמת של חמישים פובליציסטים אשר מאמינים שהם יודעים מה טוב בשבילנו. השמאל טוב מאוד בניתוח התפרקות של אחרים, אך רע מאוד בניתוח התפרקותו שלו... התקשורת לא מצליחה לזהות תהליכים בזמן אמת, מפני שהיא עסוקה מדי בניסיון לבנות לעצמה מציאות שמתאימה לסדר העדיפויות שלה במקום לשקף את המציאות כמו שהיא. וכך היא מפספסת את הסיפור האמיתי. היא פספסה ב-96' את מיהו נתניהו, ב-99' את זרע הפורענות שהוביל לנפילת ברק, וכן את שרון של 2001".
במטה ברק דווקא לא חושבים שיש הגזמה בכוח התקשורת וכופרים גם בהנחה שנפילת ברק היתה בלתי נמנעת. יוני קורן מאשים: "תמוה מאוד שהתקשורת הישראלית ברובה לא חשפה בפני הציבור ערב בחירות את עמדותיו של שרון, מתוך הבנתה כי הוא עשוי להיות ראש הממשלה הבא. היא לא התעקשה מול שרון ודרשה ממנו לחשוף את הדברים מצד אחד, ומצד שני לא עסקה בעצמה בחשיפת עובדות על-ידי ביצוע תחקירים כפי שמתבקש בתקשורת במדינה דמוקרטית. באשר להתנהגות התקשורת כלפי ברק, את זאת אני משאיר לציבור לשפוט".
מטה שרון לאחר הניצחון: תדמית המועמד לא נסדקה (צילום: מיקי קרצמן)
מעניין כי הטענה על עצלות העיתונות נשמעת גם ממטה שרון. איל ארד הזכיר כי התוכנית המדינית של שרון, אשר פורסמה ב"הארץ" על-ידי אלוף בן, לא הוגשה לו בכפית של כסף אלא היתה תוצאה של מאמץ צנוע שהשקיע, ושהיה חריג בנוף העיתונאי: "הוא פשוט עשה תחקיר, אסף ראיונות ומאמרים של שרון מחצי השנה האחרונה, ליקט את מה שראה כעיקרי משנתו המדינית העכשווית, ופנה לשרון בבקשה לשיחה. אין פה תעלול מורכב, כל עיתונאי טוב היה יכול לעשות את זה ביום-יומיים עבודה".
אלי גולדשמיט – עדיין ח"כ בזמן הראיון – היה ראש ההסברה של מטה ברק. הוא הדגיש כי אין לו טענות על זדון או מגמתיות עיתונאית, אך קבע כי היו כמה תופעות בעייתיות בהתנהלות התקשורת. עובדת השתתפותו של שמעון פרס בסקרים, אמר גולדשמיט, היא בבסיסה החלטה עיתונאית. זה לגיטימי ביותר, והיה לכך גם צידוק חדשותי בהתחשב באפשרות החוקית של החלפת המועמד ערב הבחירות, "אבל אני חושב שזה גרם נזק. המשך הופעתו בסקרים מנעה את צמצום הפער. אין זכות לדרוש מהתקשורת לא לעשות את זה, אך זה בעייתי". הוא מציע שהמחוקק ייתן דעתו על השימוש בסקרים בתקופת בחירות.
עוד טוען גולדשמיט כי "היתה תחושה של סלחנות מסוימת בתקשורת כלפי שרון ולעובדה שנמנע מלהופיע ולהתעמת. פרט לעיתון אחד ולכמה מקומונים, לא נכנסו לביקורת חריפה מספיק על תפקודו בעבר. ברק סבל מביקורת חריפה ביותר, והניגוד היה בולט לעין ומזיק. כמו כן היתה מעין השלמה בתקשורת עם נצחונו של שרון, והעיתונות נתנה להבין שאין לברק סיכוי. זה יוצר סחף". אבל, מבקש גולדשמיט להדגיש, "אני לא חושב שהתקשורת אשמה, או שפעלה מתוך תסביך של 'הפוך על הפוך'. הביקורת הקשה שספג ברק היא חלק אינהרנטי ממערכת היחסים הנשכנית בין התקשורת לשלטון מכהן – תהא זהותו הפוליטית אשר תהא".
לפעילים אחרים במטה ברק טענות קשות כלפי התקשורת. "ליקוי מאורות", הגדיר אחד מהם (המבקש לא להיחשף בשמו) את התנהגות התקשורת במהלך הקמפיין. לדבריו, העיתונאים קיבלו חומר רב על שרון, חומר שהיה בעל חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה, אבל משום מה לא נעשה אתו דבר.
"לעיתונאים יש מידע עצום על מצבו הבריאותי של שרון, וזו בהחלט זכות הציבור לדעת. ולמרות זאת, ויתרו לו". איל ארד מספר, לעומת זאת, כי בשלוש הזדמנויות הפיץ מטה ברק ידיעות כוזבות על מצבו הבריאותי של שרון. "לשמחתי מעט עיתונאים נפלו בפח", הוא מתנחם. בפעם הרביעית, הוא אומר, שלח מטה ברק אוסף של ציטוטים מתוך ידיעות שהוא עצמו הצליח לשתול בעיתונות, כאסמכתא על מצבו לכאורה. גם כאן לא נפלו רבים בפח, מציין ארד. במטה ברק מכחישים בתוקף את הטענה על הפצת ידיעות כוזבות, אולם מאשרים כי שלחו אוסף ציטוטים (אותנטיים, לא שתולים) מן העיתונות בנושאים שונים, ידיעות אשר הופיעו בקצרה בעמודים פנימיים ושהמטה ביקש להביאם לשימת ליבו של הציבור. "הרבה מאוד חומר העברנו לעיתונאים", אומר מקור במטה ברק, "למה לא הרימו את אינספור הכפפות שזרקו להם? באמת שאין לי הסבר. אני פשוט לא יודע".
סיפור הערמונית גווע די מהר ותוחלת החיים של הסיפור על חוט המחשבה שניתק לשרון בעת נאום בכפר- המכבייה היתה קצרה אף יותר. לדידם של אנשי שרון, כל טענה על מצבו הבריאותי היא פיקציה, או פרט מתחום הטריוויה (שהרי אחוז גבוה מכלל הגברים מעל גיל מסוים עתיד לסבול מבעיות בערמונית). לדידם של אנשי ברק, זוהי עוד הזדמנות שהוחמצה להציג בפני הציבור את שרון כפי שהוא. במטה שרון טענו כי היה להם מקור בתוך מטה העבודה שהזהיר אותם על הכוונה להפיץ עליו ידיעות רפואיות. במטה ברק אומרים כי מי שהפיץ את המידע הוא דווקא איש ליכוד המקורב לנתניהו.
מערכת הבחירות הציגה פן נוסף של התנהגות התקשורת: מראיינים – בעיקר טלוויזיוניים – תוקפנים, נשכנים, מחרחרי רייטינג, גסי רוח ולב אשר לא נתנו לראש ממשלה מתראיין לסיים משפט. תרבות הראיון הפוליטי בתקשורת הישראלית הגיעה בינואר-פברואר 2001 לשפל חסר תקדים.
בת-שבע סובלמן-שמעון היא תחקירנית של ה"לוס אנג'לס טיימס" בישראל
גיליון 31, מרץ 2001