העונה החדשה של "דין וחשבון", תוכניתו של רינו צרור, נפתחה לפני חודשיים בטון פסימי במיוחד: צרור נסע לגוש־קטיף והביא משם תמונה מאיימת למדי על הצפוי ביום ההתנתקות. כוכבים ראשיים בתוכנית היו פעיל הימין המוכר לעייפה איתמר בן־גביר, ואריה יצחקי, דמות מוכרת מעט פחות בציבור אך ידועה מאוד בגוש־קטיף, שטען כי עומדים מאחוריו מאות אנשים והבטיח "פרץ של אלימות, בלי שליטה".
את העיתונאים שעברו לרגל האירועים להתגורר בגוש־קטיף, התמונה השחורה הזו לא הרשימה במיוחד. גם הם מכירים את מרואייניו של צרור, אולם החיים בקרב תושבי גוש־קטיף לימדו אותם משהו על מעמדם הציבורי והחשיבות הנגזרת ממנו של דבריהם. "הרבה עיתונאים מתפתים לראיין כל פעם את אותן דמויות מהימין הקיצוני, ולצייר איזושהי תמונה מאוד קודרת לגבי מה שצפוי כאן", אומר יאיר אטינגר, כתב "הארץ" שעבר להתגורר בנווה־דקלים. "הדמויות האלה ממוחזרות בלי סוף. אבל אף אחד לא שאל את השאלה, עד כמה האנשים האלה הם התמונה המייצגת נאמנה את גוש־קטיף? לראיין את בן־גביר ולראיין שוב את יצחקי, שהוא עוד 'דמות' כאן – באיזשהו מקום זה לחפש מתחת לפנס. אני לא מאלה שחושבים שלא יכולה להיות כאן תמונה מדממת וקשה – אני לא יודע מה יקרה – אבל אני חושב שלראיין את הדמויות האלה שוב ושוב זו עבודה עיתונאית לא מספיקה. אני נמצא כאן כדי לנסות להבין מה קורה באמת בתוך הקהילה. זה בעיני הדבר המעניין של ההתנתקות – מה קורה לאנשים כאן – והיה לי מאוד קשה לעשות את זה אם הייתי רק נכנס ויוצא".
נכון להיום, רק שני כלי תקשורת ישראליים שלחו כתבים להתגורר בגוש־קטיף: "הארץ", המפרסם את דיווחיו של אטינגר על בסיס כמעט יומי, פעמים רבות בעמוד הראשון, ו"מעריב", שבו מתפרסם מדורו של יותם ירקוני, "דברים שרואים מכאן", במוסף לשבת. ב"ידיעות אחרונות" מופיע מדור קבוע, "בדרך להתנתקות": עודד שלום וגדעון מרון מדווחים בו על בסיס ביקורים מרובים בשטח – מבלי לעבור להתגורר בו. מהתקשורת האלקטרונית נשלחו בינתיים להתגורר בגוש צלמי ערוץ 2 וערוץ 10. לגלי־צה"ל מדווח מהגוש אלי בוהדנה, המתגורר ממילא עם משפחתו באלי־סיני. בקרוב מתוכננים להישלח גם כתבים, אולם כיום רוב העיתונאים המתגוררים בגוש הינם צלמי הסוכנויות ותחנות הטלוויזיה הזרות.
תפקידם של הכתבים האלה מתמקד בהבאת סיפורים אנושיים, "קטנים", על הקהילה היהודית בגוש – לצד הדיווחים החדשותיים השוטפים. על רקע ההתנתקות הופך כל מבקר בגלידריה של נווה־דקלים למושא דיווח. לצד הסיקור החדשותי על ביקור שר הביטחון במתנ"ס בנווה־דקלים, מדווח אטינגר על משחק הכדורסל של אליצור גוש־קטיף – "לא סיפור" מובהק בימים כתיקונם, וידיעה בעמודי החדשות הראשונים שאף זוכה לתמונה בימים אלה. יותם ירקוני מספר על ניסיון להיטמע ככל האפשר בקרב התושבים: "אני קצת מנותק פה באופן כללי, אני לא כל־כך קורא עיתונים. יש לי אינטרנט וגם זה רק מהשבועות האחרונים. חלק מהעניין הוא ניסיון שלי קצת, לא לגמרי, לחיות כמו האנשים פה. זה אומר, למשל, לא לראות בבוקר את כל העיתונים, ובסוף השבוע כן לראות 'בשבע' ו'מקור ראשון', וכמובן ללכת לבית־הכנסת. ככה אתה טיפ־טיפה מבין את החיים פה. אני מנסה להביא תיאור של היומיום, דברים שאתה לא יכול לקבל אם אתה נכנס ליום ויוצא".
דמויות כאיתמר בן־גביר אינן מעניינות את הכתבים הבאים במגע יומיומי עם התושבים במרכז המסחרי, בבית־הכנסת, בטיול ברחוב. יוני ויצמן, צלם וכתב לסוכנות "רויטרס": "המגורים כאן וההיכרות עם האנשים גורמים לי לא לחפש את הדבר הצהוב והקל יותר, לחפש את הבן־אדם המסוים – אחד מני עשרות – שיגיד לך את הדבר הקיצוני והקליל, שתוכל לסגור איתו את הסיפור וללכת הביתה. אני אנסה לקחת משהו שיותר משקף, כי אני רואה את המציאות בעיניים, אני לא מגיע מבחוץ ורואה את המציאות כמו שאחרים מעבירים אותה אלי".
כשאתה רואה בתקשורת את הדיווחים של אלה שלא גרים שם – יש הבדל גדול בגישה שלהם?
כן. היו מקרים שראינו כתבות די שטחיות. העיתונאים שבאו הלכו לאנשים המוכרים והרגילים והוציאו את מה שהוציאו תמיד. ישנו מספר האנשים המסוימים האלה שאנחנו כבר מכירים אישית – שזה לא רע ללכת אליהם כי גם הם חלק מהעניין – אבל הם חלק די קטן. לא ציפיתי מעיתונאים שהערכתי ללכת על הדבר הקל והבנאלי, וזה מה שהם עשו.
נכונותם של מתנחלי גוש־קטיף, על אף חשדנותם הידועה כלפי התקשורת, לאפשר לעיתונאים להתגורר בקרבם ולשתף עמם פעולה, נובעת מתפיסה שהדבר יסייע לדימויים התקשורתי. טוריהם של אטינגר וירקוני אמנם אינם נוקטים עמדות פוליטיות, אולם השפעתם על דעת הקהל אינה בהכרח פחותה מזו של מאמרים פובליציסטיים: כשירקוני מבקר באזכרה של חלל תושב הגוש על רקע הוויכוחים על עתיד הקברים במקום, זה 'עושה את העבודה', על אף שהוא כלל אינו מדבר עם המשפחה על ההתנתקות ומסתפק בתיאור עובדתי־אנושי: "בהרי ירושלים הרחוקים ביקש ראש הממשלה מאנשיו לשכנע את המשפחות להעתיק את הקברים... ובגוש־קטיף עמד אח שכול וזעק אל האדמה: 'לא ניתן שיחללו את צוואתך... אם צריך נחסום בגופינו'".
מנגד, המפגש עם תושבים רבים מסייע לסדוק את הדימוי האחיד שההנהגה הפוליטית בגוש משתדלת לשוות למאבק, וחושף תמונה מורכבת ומציאותית יותר: בעוד שעיתונאים מבחוץ מתפתים לראיין דוברים ופעילים בארגונים הרשמיים ומתקשים להגיע ל"סתם אנשים", אטינגר וירקוני מביאים בקלות קולות החורגים מהקו התעמולתי הרשמי של הגוש ופורטים את המותג האמורפי "המתנחלים" למרכיביו. באחד מטוריו הביא אטינגר, למשל, ראיון עם זוג ניצולי שואה שהביע זעזוע מקמפיין הטלאי הכתום ומהאנלוגיה המשתמעת ממנו לשואה. על רקע גישת ה"לא תהיה התנתקות" שמבטאים הדוברים הרשמיים, מראיין אטינגר חקלאים שעברו לגידול מלפפונים ובטטות, שכן גידולם – בניגוד לעגבניות, למשל – אורך כחודש בלבד וישתלם לפני שההתנתקות תצא אל הפועל.
האנשים האלה אינם דוברים או פעילים של שום ארגון, שאחריהם מחזרים נמרצות עיתונאים הבאים "מבחוץ"; כך גם נערים המופיעים בטורו של ירקוני: בעוד רוב התקשורת עוסקת בהרחבה בנוער חדור האידיאולוגיה שחוסם את הכבישים, הציג ירקוני נערים הכמהים לבילוי במועדונים בתל־אביב: "שיזדיין כל הגוש הזה. מת לעוף מפה אחי, אין פה מה לעשות. תאמין לי אחי, מזל שמפנים", הם אומרים ומתארים את הוריהם המאמינים כי לא תהיה התנתקות כ"חיים בסרט". בטור אחר ראיין ירקוני גולשים בחוף הים האומרים: "חבל על הבית פה, אבל זה לא נורא... הגלים בחוף זיקים עוד יותר טובים".
תושבים ותומכים בגוש קטיף: דימויים ממוחזרים (צילום: רויטרס)
כאן בא לידי ביטוי הקושי המרכזי שבפניו עומדים הכתבים המתגוררים בגוש: הקושי לבקר את מארחיך, הדומה במשהו לקושי של כתבים צבאיים המתלווים ליחידות במלחמה. לאחר פרסום הטור על הנערים המרדנים, למשל, נתקל ירקוני בקושי רב להשיג שיתוף פעולה מאנשי הגוש. בעיות דומות התגלו גם ב־96', כשכתבים עברו להתגורר בחברון לקראת ההיערכות מחדש בעיר. שלמה צזנה, אז כתב "מעריב", פרסם כתבה על הפולחן סביב קבר ברוך גולדשטיין, וכעבור זמן קצר סולק מהאכסניה שבה התגורר. כתבים אחרים, שגילו יותר אמפתיה למתנחלים, נשארו וזכו לשיתוף פעולה מלא. לירקוני פתרון מקורי לבעיה: "אנחנו הולכים כאן על חבל דק. אם אמצא סיפור מהותי מאוד, זה כבר יכול להיות בעייתי, יכולים להיות פניות ודברים שיכולים באמת לעשות לי צרות. במקרה כזה אני לא אפרסם את הסיפור בשמי, כדי לשמור על מרקם היחסים. אמרתי את זה לעצמי מיד כשנכנסתי לכאן".
אטינגר: "בעולם אידיאלי, עיתונאי לא היה נוגע בכלל בקרקע שעליה הוא נמצא; הוא היה מרחף איזה ארבעים סנטימטר מעל הקרקע, לא נוגע בשום דבר, לא תלוי באף אחד. כדי להיות כאן, 'המחיר' שצריך לשלם זה להיות חשוף לביקורת ופידבקים יומיומיים. אתה רואה את הפנים של האנשים שכתבת עליהם. יש בזה גם דבר טוב, כי זה מכריח אותך כעיתונאי לעמוד מאחורי הדברים שאתה כותב. המבחן הוא לדעת לא להתחנף, ומצד שני גם לא לכסח בלי בסיס. זה איזון מאוד עדין וקשה".
מצאת את עצמך לפעמים נזהר מדי עם היד על המקלדת בגלל זה?
אני לא אשקר ואגיד לכם שזה לא עובר בראש, אבל בסופו של דבר לא היה מצב שבו שחררתי טקסט ואמרתי, "את זה כתבתי כדי למצוא חן". לעמוד מאחורי מה שאתה כותב גם אם למחרת בבוקר אתה יודע שיהיה מי שיעשה לך פרצוף, זה מבחן מרתק שאני מקווה שאני לומד לעמוד בו.
האם המגורים במקום מחזקים את האמפתיה למתנחלים? "הגעתי לכאן עם הרבה דעות קדומות", מודה ויצמן, "והשהות פה די מורידה לך אותן. אתה מבין אותם יותר, אתה רואה שהם לא מפלצות ושיש פה אנשים שאני יכול להתחבר אליהם ברמה האישית אפילו".
איך זה מתבטא בעבודה?
אם בהתחלה הייתי מתמקד בצילום על הסמלים הרגילים, נגיד מחפש את זה עם הפאות הכי ארוכות והנשק הכי מאיים, היום זה לא שנהייתי ימני קיצוני, אבל אני יותר מחפש את הסיפור האמיתי.
ירקוני: "אני הגעתי הנה מלכתחילה עם אמפתיה כלפי האנשים האלה – לא אמפתיה פוליטית, אלא ברמה הכי בסיסית, כי לתפיסתי יש פה טרגדיה אנושית מאוד גדולה. כשאתה גר במקום ומכיר את האנשים יותר טוב, אם הם מתייחסים אליך יפה והכל, מובן שהאמפתיה שלך כלפיהם גוברת".
האינטראקציה הזו פועלת גם הפוך: ירקוני ואטינגר סבורים כי נוכחותם הרציפה במקום מפחיתה מהעוינות המסורתית בגוש כלפיהם כעיתונאים: "יש יחס של חשדהו, אבל אתה מוצא גם את הכבדהו", אומר אטינגר. ירקוני אומר כי התשובות שמספקים התושבים לעיתונאי המתגורר בתוכם "פחות פלקטיות". הקרבה המתמדת לליבת האירועים גם מסייעת להם להשיג סקופים: לעתים, כמו בסיפור של אטינגר על היערכות בגוש נגד נסיונות גיוס משת"פים על־ידי השב"כ, הם פשוט מופיעים על כרוזים התלויים ברחוב. מנגד, אומר ירקוני, גורמים המגורים במקום לסוג של קהות לסיפורים: "מי שבא לפה בפעם הראשונה ופתאום שומע קריאה להיכנס למרחבים המוגנים בגלל התראה לפצמ"ר, ורואה איך הילדים ממשיכים לשחק כדורסל ברחוב – זה נראה לו, 'וואו, איזה מקום מטורף'. אחרי שאני עצמי חוויתי כמה התראות כאלה, זה כבר לא מרגש אותי".
גם עיתונאים שאינם גרים בגוש, אלא "נכנסים ויוצאים", סבורים כי באיזון העדין שבין ההיכרות המעמיקה עם השטח לבין הקושי לבקר את שכניך לדירה, היתרון עולה על החיסרון. גדעון מרון מ"ידיעות אחרונות": "אנחנו מגיעים שלוש פעמים בשבוע לגוש, שזה המון, אבל באופן עקרוני, יש יתרון עצום למי שגר שם; הוא חי בתוכם ותופס את רוח הדברים והוויית הקהילה. לכתבים האלה אכן עלולות להתעורר בעיות עם אנשים, החיכוך הרבה יותר גדול, בעוד שאנחנו הולכים בסופו של יום הביתה".
הכתבות שלכם היו נראות אחרת לו הייתם גרים שם?
אם היינו גרים שם יכול להיות שהייתי יכול להאיר דברים או לעמוד על דברים שלא הגעתי אליהם. זה יתרון עצום. מצד שני, גם למשך הזמן שאנו שוהים שם יש אפקט מצטבר. אבל מי שגר שם – אין אפס: הוא יותר קרוב לעניין ויכול לגעת בדברים יותר עמוקים, בדקויות וניואנסים.
דוגמה לניואנס כזה היא פרשת "מלון המתנחלים" – כניסתם של עשרות פעילים נגד ההתנתקות בסוף מאי למלון "חוף דקלים" בגוש, והקמת מעין מוקד התנגדות לפינוי במקום. למול כלי תקשורת אחרים, הדגיש אטינגר בדיווחיו כי רוב הפעילים במקום כלל אינם תושבי הגוש אלא פעילי ימין מהגדה ומהמרכז. אטינגר: "הרבה עיתונאים לא הבינו את ההבדלים העמוקים, גם הפוליטיים וגם המנטאליים, בין האוכלוסייה שנכנסה לשם לבין האוכלוסייה של גוש־קטיף. יש רוח מאוד זרה למקום שנושבת מהמלון. זה דבר שהעיתונאים שגרים פה – גם הזרים – הבחינו בו מהר מאוד, ואילו הרבה עיתונאים שבאו מבחוץ נפלו בפח".
איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס"; מתן שירם הוא עיתונאי
גיליון 57, יולי 2005