ונציה תת-קרקעית

"בתי-השימוש צומחים מרצפת חדרי האמבטיה המודרניים כמו שושנות מים לבנות", כתב מי שכתב, "האדריכל עושה ככל יכולתו כדי שהגוף ישכח את צרותיו ואדם לא יידע מה קורה עם פסולת קרביו אחרי שנשטפה במים הפורצים בזרם מן המכל. אף שצינורות הביוב שולחים את זרועותיהם לתוך דירותינו, הם מוסתרים היטב מעינינו ואין אנו יודעים ולא כלום על אותה ונציה בלתי נראית של חרא, שמעליה בנויים חדרי האמבטיה, חדרי השינה, אולמות הריקודים והפרלמנטים שלנו".

ולפעמים ונציה עולה על גדותיה. רצף פרשות השחיתות השלטונית הציף השבוע את המסכים באינספור סיפורים על האובססיה התקשורתית של בנימין נתניהו ועל האופן שבו הוא ומקורביו ניסו לרצוע את העיתונות הישראלית. הסיפורים הללו צבעוניים, לפרקים מרתיחים, חלקם מעלים חשדות לפלילים – סוג החומר שיעניין כל עיתון חפץ חיים. ובכל זאת, יש כאלה שנזהרים לא לנבור בבור הביוב. אחרי הכל, מי יודע מה יגיח מתוכו בהמשך, ולמי זה יידבק.

העיתון שמגיש השבוע את שק העובדות הכבד מכולם הוא כרגיל "הארץ". בזמן שב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" רודפים אחרי סדר היום החדשותי ומתבלים אותו בטורי דעה ופרשנות – ב"הארץ" מנסים לקחת חלק בקביעת האג'נדה. הבוקר, השלל מורכב בעיקר מסיפורים על האופן שבו השחיתו נתניהו וניר חפץ את אתר החדשות "וואלה".

כמו בשבוע שעבר, גם ביום שישי הזה ל"הארץ" אין כותרת ראשית. במקומה נדפס לרוחב הסדין תצלום של נתניהו מניף את האצבע המורה שלו. מעליו, במקום שבו הייתם מצפים שתידפס הכותרת, צצות שלוש מלים שהופיעו מאחורי ראש הממשלה בעת שנקלט בעדשה: "Trauma and Intensive".

גידי וייץ, בתוך קונטרס החדשות, חולק עם הקוראים סיפור חדש על חפץ. במרכז הסיפור הזה עומד "איש מפתח בשוק התקשורת הישראלי" שכלי התקשורת שאליו השתייך היה נתון לחסדיו של ראש הממשלה. יום אחד, מספר וייץ, פנה חפץ לאותו בכיר אנונימי והציב בפניו הצעה שאינה משתמעת לשתי פנים: "אני אעזור לך אצל ראש הממשלה, אם אתה תדאג לסיקור חיובי של לקוחותי". הבכיר סירב, מציין וייץ, ו"יחסיו עם חפץ עלו על שרטון".

בהמשך הכתבה מובאים דברים שאמר מנכ"ל "וואלה", אילן ישועה, ב"שיחות עם ידידים". לדבריו, "ראשי בזק רואים בהשפעה על הרגולציה את התפקיד המרכזי, אם לא היחיד, של 'וואלה'. במלים אחרות: בזק החזיקה את האתר כספק טובות הנאה לשלטון, ובראש ובראשונה למשפחת נתניהו. על הפרקטיקה הזו עשויים ללמד דברים שאמרו עורכים בכירים ב'וואלה' לכתב 'הארץ' יניב קובוביץ כשהציעו לו לפני כשנתיים את משרת כתב המשטרה של האתר. 'אתה יכול לכתוב חופשי על הכל, על המשטרה ועל ארדן', הבהירו לו, 'הכל חוץ מנתניהו'".

יוסי ורטר, באותו עיתון, חולק סיפור אחר על "וואלה" ועל ראש הממשלה. "הטיה תקשורתית אינה מתבטאת רק במה שרואה אור, אלא בעיקר במה שאינו מתפרסם. במה שנגנז, מצונזר. הנסתר מן העין מסוכן יותר מן הגלוי", הוא כותב. "הסיפור הבא על אודות יום אחד בחייו של אתר 'וואלה' מול לשכת ראש הממשלה חמור פי 4000 מסדרת צילומיה הזוהרים של הגברת והטקסטים היחצניים (והלא חתומים) שליוו אותם. זוהי השחיתות העיתונאית בהתגלמותה ובמירעה. לענייננו, זוהי מהות השוחד.

"הימים ימי ערב בחירות 2015. במרוצת מערכת הבחירות נתניהו שומר על דממה תקשורתית. בשבוע שלפני פתיחת הקלפיות מתגנבת דאגה ללבו. הסקרים הפנימיים שהוא עורך, ואלה שמופיעים בתקשורת החופשית, אינם מנבאים טובות לליכוד. הוא מחליט על שינוי אסטרטגיה. [...] שמונה ימים לפני הבחירות פונה לשכתו לאתר הבית שלו ושל רעייתו בהצעה לראיון.

"קודם לכן הוא התראיין רק למי שהוא ידע שיתפלשו בעפר רגליו: עודד מנשה, יהורם גאון ודוד בן-בסט. כעת נתניהו מבין כי עליו להרחיב את מנעד החשיפה הציבורית שלו מעבר לבדרנים, זמרים ושדרים חנפים. הוא משוכנע כי אתר החדשות עתיר הגולשים יספק לו את השירות המצופה. הוא ממתין שישלחו אליו מראיין או מראיינת שיעשו לו ריקלין בגב.

"אלא שמעשה שטן – בדיוק באותו יום הצטרף לתחנה, כמגיש בכיר, העיתונאי והשדר דב גיל-הר שעזב את ערוץ 10 (היום מגיש ב'כאן' וברשת ב'). הוא עולה עם צוות למעון ראש הממשלה בבלפור למשימתו הראשונה. המראיין והראיון מותירים את ראש הממשלה וצוות יועציו חורקים שיניים וסמוקים מכעס. כל השאלות הקשות נשאלו: על יוקר המחיה והדיור, על סגנון החיים הפזרני, הקיפאון המדיני, דו"ח המבקר, תשדיר התעמולה עם עובדי הנמלים וחמאס, פסילת חברי ועדת פרס ישראל ועוד ועוד. נתניהו ציפה לסדרת הרמות להנחתה וקיבל שורת הנחתות.

"אחר הצהריים חזרו גיל-הר וצוות הצילום וההפקה למערכת 'וואלה' בצפון תל-אביב בציפייה שהתוצרת תעלה בתוך שעה-שעתיים לעמוד הבית. בכל זאת, מדובר היה בהישג: ראיון עיתונאי כהלכתו, לפני כל יתר האתרים, העיתונים, ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו הארציים. אבל – יוק. חלפו שעות. היום נטה לערוב, הלילה רד, הבוקר הפציע ואין זכר, אין קול ואין עונה. כך חלף לו יום ועוד יום, והראיון עם ראש הממשלה, פחות משבוע לפני בחירות, שכב לו דומם במגירה אינטרנטית כלשהי.

"אפשר לדמיין מה התרחש באותם ימים בחלונות הגבוהים בקו הלוהט בין הבעלים של 'וואלה' אלוביץ' לנתניהו וחבורת הניר-חפצים שלו, למנכ"ל האתר אילן ישועה. הפקודה הועברה מרחוב בלפור בבירה לצפון תל-אביב, מקום מגורי יו"ר בזק, לפינת הרחובות פנקס ואבן-גבירול בעיר: לא לשדר!

"בינתיים גברה התבהלה בליכוד ובמעון ראש הממשלה. הסקרים חזו שחורות ומרות. במטה הבחירות בליכוד הוחלט לפרוץ לתקשורת בכל הכוח ולאיים על בוחרי הימין באובדן השלטון אם הם לא ישובו הביתה. ביום חמישי, שישה ימים לפני הבחירות, הזמינה לשכת ראש הממשלה בבהילות את ערוצים 2, 1 ו-10 ופתחה במרתון ראיונות. מ-2 הגיעה יונית לוי, מ-1 יעקב אילון. 10 הציעו את רביב דרוקר. נתניהו פסל והערוץ ויתר. המראיינים ריאיינו, ובמהדורות המרכזיות, ב-20:00, התכוננו לשדר.

"ב'וואלה' הבינו שזהו, תם המשחק; אי-אפשר לדחות עוד. החומר היה תקוע להם כרסיס בישבן. במסדרונות האתר, בחדרי העורכים, התארגנה התקוממות. ביום חמישי בערב, במקביל לשידורן של מהדורות החדשות בטלוויזיה וכשהגלישה באתר היא מינימלית, הועלה הראיון לעמוד הבית ללא קיצור או עריכה. בכך לא הגיעה הסאגה הפנטסטית הזו לסופה. לאחר כשעה (!) בלבד הראיון הורד מהכותרת הראשית, והחל לזלוג לו במורד האתר מטה-מטה, עד שנקבר היכן שהוא במעמקי העמוד. מאמצי ההסתרה, מקץ ימי הגניזה, נשאו פרי. מעטים נחשפו לו".

ב"דה-מרקר" מדפיסים על כל השער תצלום של חפץ רוכן מעל נתניהו במצח חרוש קמטים. העילה היא טור של גיא רולניק וכתבת פרופיל מאת שוקי שדה. כתב "דה-מרקר" מסכם עבור קוראיו שלל תקריות שנקשרו בחפץ בשנים האחרונות, וגם משוחח עם אנשים שעבדו במחיצתו. אחד מהם, שמתראיין בעילום שם, מצליח לסכם את אישיותו של איש המקף באופן קולע. "אנשים שעבדו עמו מתארים את חפץ כשליט עריץ לעובדיו ועבד נרצע לממונים עליו", כותב שדה. "מקור שמכיר את חפץ כמעט לכל אורך הקריירה שלו משתמש בביטוי 'סמרטוט או נבוט': נבוט כלפי הכפופים אליו, ויחס מתרפס וחנפני כלפי אלה שמעליו".

"סוגיית מפתח אצל חפץ היא הקשר למו"ל 'ידיעות' מוזס", כותב שדה בהמשך הכתבה. "כבר כשהיה עורך המקומונים כונה חפץ במסדרונות 'נער שליח של נוני מוזס'. בנוסף, חפץ סייע למוזס לשבור את השביתה הגדולה ב'ידיעות אחרונות' בשנת 2000, שבה עובדים התבצרו במערכת וכלבי תקיפה אימתניים של חברת שמירה הובאו להתעמת עמם.

"חפץ, כעורך רשת המקומונים, גייס את המערך שלו כדי לשבור את השביתה. 'פתאום אתה רואה כל מיני כתבים ממקומון כזה או אחר משמשים כמבקרי תרבות לעת מצוא', אומר עורך לשעבר ברשת. [ועורך אחר ברשת המקומונים מוסיף:] 'חפץ אמר לנו להחליף את העובדים השובתים לבקשת מוזס בשביתה הגדולה, וביצענו. בדיעבד, זה היה המעשה הכי מחפיר שעשיתי בחיי'. כמה חודשים לאחר השביתה חפץ זכה לקידום – ונהפך גם לעורך האחראי של מדור הספורט".

ימיו של חפץ כעורך מקומונים צצים גם ב"מעריב", שם מקדיש אמיר זוהר חטיבה קצרה מטורו לתקופה שבה כיהן האיש כעורך הראשי של ידיעות-תקשורת. "בתקופתו שימשה הרשת כחצר האחורית לקידום האינטרסים של קבוצת 'ידיעות', באמצעות כתבות סינדיקציה מחמיאות לפוליטיקאים ממרכז הליכוד בעיקר, שהמו"ל נוני מוזס חפץ ביקרם ולא היה מסוגל לכפות אותן על העורכים החזקים שניהלו את מערכת העיתון", כותב זוהר.

ב"גלובס" חולקת טל שניידר סיפור מימיו של חפץ כעורך הראשי של "מעריב", בתקופה שבה החזיק בעיתון נוחי דנקנר. לדבריה, עם כניסתו לתפקיד החל חפץ לתאם את הפרסומים עם לשכת ראש הממשלה, באמצעות נתן אשל, ראש הסגל. השבוע שוחחה שניידר עם עיתונאים שהשתתפו בפגישה אצל חפץ באחד מאותם ימים. "סביב השעה 22:00, לדברי הנוכחים, חפץ שוחח בטלפון עם אשל ותיאם עמו את ניסוח הכותרות הראשיות של 'מעריב' שיופץ בבוקר למחרת", היא כותבת, ומציינת שאשל מכחיש בתוקף: "אני מעולם לא עסקתי בכותרות של עיתונים, כולל 'ישראל היום'", הוא אומר לה.

ממלכת מוזס

אל מול תהליכי ההוקעה והניקוי דלעיל בולטת הזהירות המופלגת שבה נוהגים בחפץ שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". בעיתון של משפחת מוזס אמנם מדפיסים בשער תצלום של חפץ הבלתי מגולח בדיון על הארכת מעצרו (ולצדו תצלום של שאול אלוביץ'), אך זוהי רק מסכה. דווקא בעיתון שבאמצעותו טיפס חפץ לצמרת, שעשרות מעובדיו מכירים אותו באופן אישי, נמנעים היום מלספק סיפורים על התנהלותו המושחתת – מתקופתו ב"ידיעות אחרונות" ובכלל. במקום זה מגישים לקוראים שתי כתבות פרופיל על דמויות אחרות בפרשות נתניהו – שלמה פילבר ואור אלוביץ'.

הידיעה המרכזית של "ידיעות אחרונות" היא דיווח אינפורמטיבי על דיוני הארכת המעצר של חשודי הפרשות. מתחתיה נדפס טור מאת הרב נתנאל אלישיב, שמסביר שגם בימין צריכים לדרוש מנבחרי הציבור נקיון כפיים, וש"הספינה חשובה מהקברניט", כמאמר הכותרת (אלישיב אמנם מתכוון לנתניהו ולמדינת ישראל, אך בעיתון ודאי היה מי שראה בכך רמיזה על מוזס ו"ידיעות אחרונות", המכונה גם "הספינה" בלשונו של ראש הממשלה).

קוראי "ידיעות אחרונות" שירצו לקרוא היום דברים נכוחים על חפץ יצטרכו ללמוד לקרוא בין השורות. "רקובים. אתם מכירים את האנשים האלה, הם מגיעים לכל מקום", כותב יהודה נוריאל בטורו הקבוע ב"מוסף לשבת". "רקובים, כאלה שאין להם קשר למקצוע, כוחניים, דורסניים, אופורטוניסטים, באו לעשות לביתם בלבד, מושחתים, קומבינטורים, ציניים, חנפנים, מלקקים את הישבן שלמעלה ודורכים על הראשים שלמטה. האנשים האלה הובאו לפוזיציות השררה בגלל שהם רקובים. בגלל שהם יודעים לבצע את המלאכות האלה, של שידוך כוח לכוח – ולעזאזל כל היתר".

נוריאל מתכוון לחפץ, אם כי הקשר בין "האנשים האלה" לאיש המסוים הזה מופיע רק במשחק מלים שמשובץ ככותרת ביניים ("המלך חפץ ביקרו"). מדוע, בשבוע שבו רוב התקשורת חובטת בניר חפץ ללא רחם, נמנעים בעל הטור החריף ועורכיו מלהתייחס אליו באופן ישיר? אולי בגלל מה שנכתב בהמשך. "כשאתה שוכר איש רקוב לתפקיד", כותב נוריאל, "אל תתפלא שהנמק מתפשט. ומי שכורת ברית עם אדם רע, בל יתפלא אם הרוע יופנה כלפיו בסוף הדרך, אולי בחדר החקירות או בתא המעצר". הדברים מכוונים מן הסתם לנתניהו, אך באותה מידה יכולים היו להתייחס לנוני מוזס.

כל השטח המערכתי בעמ' 3 של "ידיעות אחרונות" מוקדש למילון פרשיות נתניהו, רשימה אלפביתית מאת מבקר הטלוויזיה עינב שיף. בין "אלשיך, רוני" ל"נתניהו, בנימין" נמצא מקום גם ל"מוזס, ארנון (נוני)". בהמשך לקביעותיהם של בעלי טור אחרים בעיתון, גם שיף קורא למוזס להשעות את עצמו מתפקידו, ולצד זה מדגיש שהעסקה שבישל עם נתניהו "לא מומשה" וש"הסיקור לא הושפע ממנה".

האופן והמידה שבהם מוזס יישם את הצעותיו לנתניהו אמנם טרם נחשפו במלואם, אבל די במה שכבר נחשף כדי לקבוע שהתיאור שמספק הבוקר עינב שיף מייפה את המציאות. הנה כמה תזכורות:

• "כבר היינו בסרט הזה, עשינו את זה. זאת מערכת בחירות רביעית שלנו, לא שלישית, רביעית. 96', 99', 2009 ועכשיו" (מוזס לנתניהו, באחת השיחות שנחשפו בחדשות 2)
• "אני אומר לרון [ירון, עורך 'ידיעות אחרונות'] ביום ראשון שידברו איתו, זו ההתחלה. היו כמה דברים קטנים, אחד או שניים, שהוא ביקש – וזה קרה" (מוזס לנתניהו, שם)
• "מוזס הבין כנראה מה מבקש ממנו ראש הממשלה, ובאחת הפגישות הבאות ביניהם הודיע לו שנושא בנט טופל – כלומר, שראש הבית-היהודי איבד את חומת ההגנה שנתניהו היה סבור שמוזס מעניק לו. באותה שיחה הציג מוזס לנתניהו מחווה עיתונאית: כתבה בכלי התקשורת בבעלותו, שבה תקפו את בנט" (גידי וייץ, "הארץ", 23.3.17)
• "היה ברור שהוא [העורך] עשה את זה במטרה לפגוע בנפתלי בנט [...] מישהו ישב עליה [על הכתבה] מסיבה מסוימת, רצה להשתמש בה בתור נשק. כמובן שאיך שהיא עלתה זה היה באופן מוגזם מכוון כלפי נפתלי בנט" (כתב ynet שחיבר את הכתבה המדוברת, אביטל להב, בראיון לחדשות 2)

ובכל זאת, קריאה כמו זו של שיף להשעיית המו"ל – גם כשהיא נחבאת במעמקי הטקסט, וגם כשמודגש שהדרישה היא להשעיה זמנית בלבד – דורשת מידה של אומץ לב. עבור מי ששמו אינו פלוצקר או ברנע, נקיטת עמדה פומבית נגד "העורך האחראי" של "ידיעות אחרונות" כרוכה מן הסתם בחשש מפני השלכות.

אבל רגע, אם נוני מוזס אינו נוהג להתערב בעבודת המערכת, כפי שטענו בכירי העיתון שוב ושוב בשנה האחרונה, מדוע בעצם עליו להשעות את עצמו? כדי שלא ישתתף בדיונים על רכישת מכונת דפוס חדשה, או על ריענון צי הרכב? ברור שלא. עיתונאי "ידיעות אחרונות" יודעים ששום החלטה גדולה בעיתון שלהם אינה מתקבלת ללא אור ירוק ממוזס, וששדרת הניהול והעריכה הבכירה בקבוצת התקשורת מורכבת מאנשי אמונו.

הדרך לניקוי האורווה עוברת בניתוק מוזס מאחזקותיו בקבוצת התקשורת והחלפת אנשי אמונו באנשי מקצוע שיראו לנגד עיניהם את טובת העיתון. למרבה הצער, זה משהו שאי-אפשר לדרוש מעל דפי "ידיעות אחרונות" בלי להודות בכך שתהליך ההשחתה לא נעצר אצל מוזס, אלא התקדם הלאה אל עושי דברו הנרצעים במערכת ובהנהלה. הנמק, כפי שכותב יהודה נוריאל, טבעו להתפשט.

ממלכת אדלסון

ב"ישראל היום", בדומה ל"ידיעות אחרונות", הקפידו השבוע לספק לקוראים דיווחים אינפורמטיביים ומובלטים על ההתפתחויות העיקריות בפרשה, בהתבסס על פרסומים בכלי תקשורת אחרים ועל הודעות המשטרה ופרקליטי החשודים. היום, בגליון סוף-השבוע רב-התפוצה (400 אלף עותקים, מובטח בשער), חותכים שם לאזור הנוחות ומעניקים לנתניהו את הכותרת הראשית. "נתניהו למקורביו: 'האמת תנצח'", נכתב בה בגדול, מעל תצלום של ראש הממשלה עם סנאטורים אמריקאים, אתמול. "עסקים כרגיל", נכתב מתחתיו עבור מי שלא הבין.

למרות ההתגייסות החוזרת לצדו של ראש הממשלה, התחושה החזקה ביותר שעולה מעלעול ב"ישראל היום" היא מבוכה. מבוכה מהאפשרות שאולי כל מה שאומרים על נתניהו נכון, ואולי גם מהאפשרות שככל שיעמיקו החקירות יתגלו גם פרטים חדשים על הקשר בין ראש הממשלה לחינמון שהקים עבורו גדול תומכיו, שלדון אדלסון.

המסרים הבולטים נעים בין הפורמלי (חזקת החפות) לקונספירטיבי (הפעם זונח לרגע אמנון לורד את מדינת העומק כדי להציג תיאוריה חדשה ונועזת בכיכובו של גורם מפתיע), ולא פעם גולשים למגננה. השילוב הזה, בין הפורמלי לקונספירטיבי, מדגיש את מהותו החד-ממדית של "ישראל היום" כשופר תעמולה. מצד אחד, אסור לקפוץ למסקנות עד אשר יקבע בית-המשפט סופית שהסיפורים על נתניהו אכן עולים לכדי עבירות פליליות. מצד שני, כל שביב של מידע שעשוי להוכיח אחרת – שנתניהו זך ושרודפיו נבלים – מעוקם עד קצה גבול היכולת כדי לטעון שהמציאות אינה כפי שהיא נראית. כך ניתן לזרוק הצדה כל עובדה שעשויה להזיק לנתניהו, ולאמץ בהתלהבות כל טענה שעשויה להועיל לו – ובעיקר להזיק לחוקריו, מבקריו ויריביו הפוליטיים.

קחו למשל את עקיבא ביגמן, כתב שבחודשים האחרונים התנסה בשרטוט תיאוריות קשר – והיום מבקש מקוראיו להפסיק עם הסקת המסקנות. במקום להתמודד עם המציאות, הוא מנסה לשכנע אותם שמה שהם רואים לנגד עיניהם הוא לא באמת המציאות, אלא תרמית של גורמים עוינים. "הציבור לא טיפש, ולנוכח שורה ארוכה של שערוריות שמקיפות את חקירות ראש הממשלה, אנשים מבינים שאת המלצות המשטרה או גל מעצרים מתוקשר יש לקחת בעירבון מוגבל", כותב ביגמן במאמר שנדפס בכפולה הפותחת של החינמון.

מדוע אין להאמין לכל מה שמתפרסם כעת על ראש הממשלה? משום ש"עד כה לא קרה שום אירוע שלא בתוך המעגל הסגור של המשטרה – היא שחקרה, עצרה, בדקה, ראתה והמליצה", טוען ביגמן, ומתעלם מכך שפרשת בזק נחקרה על-ידי רשות ניירות ערך, ושחלק לא מבוטל מהמידע נחשף בתקשורת הודות לעבודה עיתונאית עצמאית ומאומצת.

"הציבור, בניגוד לאליטות שלו, זוכר אמת בסיסית אחת: דמוקרטיה עניינה הוא שלטון העם, ואת מי שהעם בוחר לא מחליפים באמצעות מהלכים משטרתיים, אלא באמצעות הקלפי", הוא כותב. "זו לא חזקת החפות של נתניהו שעומדת על הפרק – אלא חזקת החפות של ההליך הדמוקרטי בישראל". ביגמן מסיים את הטור בפנייה לראשי סיעות הקואליציה (בניכוי החרדים, שתמיכתם כנראה מובטחת): הוא מצפה מהם להתחייב שלא יפרקו את הממשלה אלא לאחר שיתקבל פסק דין חלוט ומרשיע נגד ראש הממשלה.

מתי טוכפלד, במוסף הפוליטי, מספק הצצה לכתב ההגנה האפשרי של נתניהו בתיק 4000. "חלוקת העבודה בין השר הממונה נתניהו למנכ"ל פילבר היתה ברורה: נתניהו היה מגדיר את המטרה, ופילבר היה מוצא את כל הדרכים להגיע אליה", הוא טוען.

כמו עמיתיו בשאר העיתונים, גם לטוכפלד יש סיפור שלילי על ניר חפץ. בניגוד לעמיתיו בשאר העיתונים, לא מדובר בסיפור על האופן שבו השחית חפץ כלי תקשורת, אלא על כך שביצע טעות כשדיברר את נתניהו. מתברר שחפץ לא רצה לשקר במצח נחושה לכתבים, ולכן הוציא הודעה שהובילה לחשיפת פגישה סודית של נתניהו עם פוטין. כמו כן, הוא כותב, "כשהתברר לו על פיסת מידע שלא חלקו עמו, היה מחולל מהומה, מאיים ומשתולל. מעטים בלשכה העזו לעמוד מולו ולהתעמת איתו".

"עיתונאי משכיל שהיה פעם חבר שלי ניתק את הקשר איתי בשנה האחרונה אחרי שהוא הצטרף לעדת מאמיני נתניהו, ואני, לצערו, מציב יותר מדי סימני שאלה", כותב היום יועז הנדל במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". "כמו בכל אמונה דתית, מי שמבקר את המשיח הופך לכופר. לפעמים, כמו אצל שבתאי צבי, גם ביום שאחרי יש ויהיה מי שלא יאמין".

בין אם הם חילונים או יהודים יראי שמיים, הפובליציסטים של "ישראל היום" הם אנשים מאמינים – מאמינים בנתניהו ובחפותו. דוגמה יפה לכך היא אמנון לורד, שגויס לחינמון כדי למלא את כסאו של דן מרגלית לאחר פיטוריו. אצל לורד, לא משנה אילו עובדות או טענות צצו במהלך השבוע לגבי התנהלותו של ראש הממשלה – בסוף השבוע השורה התחתונה תהיה שאויבי ישראל קושרים קשר כדי להפילו נגד רצון העם. השבוע אלו לא השב"כ, המשטרה והשמאל – אלא אויבים פרוזאיים יותר: הפלסטינים.

תיאוריית הקונספירציה השבוע קלושה במיוחד, וניכר שלורד (או עורכי המוסף) עשו מאמץ מיוחד כדי לנסח אותה באופן שימנע מהם להישמע כמו תמהונים. במקום להגיד שמדובר בפרשנות מתבקשת של המציאות, לורד בסך הכל מציע אפשרות: מה אם הפלסטינים למדו מהקומוניסטים כיצד לייצר מחלוקות וכאוס אצל הישראלים, וכל שערוריות נתניהו בעצם נועדו כדי לאפשר מתקפה צבאית כואבת נגד ישראל? העוגן שאליו קושר הפובליציסט את העלילה מרחיקת הלכת הזאת הוא ספר משנת 1953. הפלסטינים ודאי קראו אותו.

אצל דרור אידר ניכרת המצוקה. "אני יודע שחלק מהקוראים מתהלך שפוף, מרגיש שגנבו את בחירתו. קשה להישאר שווה נפש לנוכח צהלולי השמחה של אויבי נתניהו", הוא כותב בפתח טורו. בהמשך, האינטלקטואל עז המבע של "ישראל היום" נצמד לדף המסרים ותוהה מדוע לא נפתחה חקירה נגד 43 חברי-הכנסת שהצביעו בעד "חוק 'ישראל היום'", ומדוע המשטרה לא מתעמקת בקשרים בין "ידיעות אחרונות" לשרי יש-עתיד, שרכשו מהעיתון כתבות חיוביות במיליוני שקלים. כמתבקש, הוא מזכיר שציפי לבני קידמה את הצעת החוק באמצעות חוות דעת שמסר לה נוני מוזס.

כיאה לפובליציסט שנקלע למחסור בטיעונים, אידר נסוג להעלאת שאלות. "מי קבע שהמשטרה צריכה לאחוז בעמדה אפריורית נגד בנימין נתניהו? מדוע הגיעו החוקרים לרף המקסימלי האפשרי בהאשמות נגדו – פעמיים שוחד, בתיק 1000 ו-2000? לא יכול היה להיות מצב שהחוקרים היו חוזרים עם תמונה יותר מורכבת, ואז מאשימים רק בחלק, או מזכים לגמרי? כיצד אירע שחוקרי המשטרה קיבלו לגמרי את אשמת השוחד, וזה לאחר הדלפות בלתי פוסקות רק נגד ראש הממשלה?

"[...] איך הגענו למצב שרשויות החוק מתייחסות לראש הממשלה הנבחר, ראש ממשלה מצוין, כאל סכנה למדינה? האם הוא העביר סודות מדינה לאויב, האם הוא הקים משטרה חשאית שגזלה מאיתנו את חופש הביטוי? האם הוא פתח במלחמה באופן חסר אחריות? מה, לכל השדים והרוחות, גורם לחוקרי משטרה – שהם גם אנשים כמונו וכמוכם – להתייחס למי שבחרנו בו להנהיג אותנו כאל אויב?".

כמו עמיתו ביגמן, גם דרור אידר סבור שחקירה של ראש ממשלה פוגעת בדמוקרטיה הישראלית. "אם זה לא מפחיד אתכם, כדאי שתתעוררו", הוא מתחנן. "לא נתניהו נדקר פה פעם אחר פעם ומדמם לנגד עינינו; זאת הדמוקרטיה הישראלית שמדממת, וכולנו באותה סירה".

מי שיחזור לרגע לעמודי החדשות של "ישראל היום" ימצא שם אפילו בעל טור שמסביר שלתת שוחד זה בעצם בסדר. הוא אמנם לא עושה זאת בהקשרו של ראש הממשלה, אבל גם אין בכך צורך. "שוחד: כולם עושים זאת", קוראת כותרתו של המאמר, שעליו חתום העורך הכלכלי ערן בר-טל. העילה היא פרשיית החשד לשוחד בחברת שיכון-ובינוי של שרי אריסון, שאנשיה העבירו לכאורה כספים אסורים לפקידי ציבור בקניה כדי לקדם מיזמי בנייה.

לדברי העורך הכלכלי של "ישראל היום", כל חברה שפועלת ב"אפריקה" נוהגת לשלם שוחד, ומי שלא ישלם שוחד פשוט לא יוכל לעשות שם עסקים. "האיסור לשחד אפריקנים", הוא כותב, הוא בעצם איסור על עבודה באפריקה – והרי לא ייתכן שהיבשת כולה תיחסם בפני ישראלים. בעיה? לבר-טל יש פתרון: להצהיר על השוחד.

לדבריו, הבעיה עם שוחד היא שהכסף אינו מדווח לרשויות המס, ולכן מאלץ את הצדדים לבצע רישום כוזב במסמכיהם. על כן, כותב העורך הכלכלי, "ראוי שהרשויות יכתיבו נוהל ברור לרישום ה'שוחד' כהוצאה מוכרת, שתמנע עבירות נוספות, שהרי לוותר על האפשרות לעשות עסקים עם אפריקה זו צדקנות שגובלת בטיפשות". אכן, מדובר בטיפשות.

על סוסים וסוחרים

שני עיתונאים מעלים השבוע דאגות לגבי המעמד המשפטי של סיקור חיובי. באופן סמלי, מדובר בשניים מבכירי הפובליציסטים של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". "יש עבירה חדשה בספר החוקים: סיקור חיובי של בני הזוג נתניהו", כותב אמנון לורד בחינמון. "לא ידוע לי על מקרה בארץ או בעולם שמישהו הואשם בשוחד על מתן סיקור חיובי בכלי תקשורת", הוא מוסיף.

ב"ידיעות אחרונות", נחום ברנע כותב ש"ההתייחסות לתכנים עיתונאיים כאל ראיה פלילית איננה עניין פשוט", ומתריע כי "היא עלולה להוביל למדרון חלקלק". ברנע חושש להתגלגל במדרון הזה, וממהר להרחיק את עצמו משם. "קחו למשל את מדורי החברה בעיתונים", הוא שולף דוגמה. "חלק גדול מהמידע שמתפרסם בהם נולד מאינטרס מסחרי: אמן מעלה מופע חדש; יזם פותח חנות; חברה מבקשת לספר על הישגיה".

קל להבין מדוע נטפל ברנע למדורי הרכילות, שאיכלסו לא פעם את הידיעות היחצניות על שרה נתניהו ב"ישראל היום" וב"וואלה". בחשדות להטיית סיקור חדשותי של ממש, כזה שעשוי להשפיע על מערכות בחירות, כזה שעל-פי החשד אמור היה להתבצע באופן שיטתי ב"ידיעות אחרונות", הוא נמנע מלהעמיק. "הכוונה אינה למשא-ומתן בין מוזס לנתניהו. הסיפור ההוא לא היה עיתונות – הוא היה סחר סוסים", כותב ברנע בסוגריים ופוטר את עצמו מהתמודדות.

היום שאחרי

כתבת השער של מוסף "G" של "גלובס" היא ראיון עם נפתלי בנט, שמצהיר שוב שהוא רואה בעצמו מועמד לראשות הממשלה לאחר "עידן נתניהו". בשער המוסף השבועי של "מעריב" מקדמים העורכים ראיון עם ח"כ אבי דיכטר מהליכוד, ש"מסביר מדוע הוא צריך להיות ראש הממשלה הבא אחרי נתניהו".

כתבת השער של "7 ימים" היא ראיון עם אבי גבאי. "נתניהו הוא כמו המחלות האוטו-אימוניות שתוקפות את הגוף", הוא אומר בציטוט הנדפס בשער, לצד תצלום שלו מפשיל שרוולים. הפרשנים, מ"ישראל היום" עד "הארץ", תמימי דעים: נתניהו יעדיף למשוך כמה שיותר זמן לפני שיקדים את הבחירות, אם בכלל.

אמיר זוהר, ב"מעריב", מגיש לקוראים משהו שנראה כמו סקופ. לפי זוהר, במשטרה חוקרים חשד שלפיו אלוביץ' שיחד את נתניהו לא רק באמצעות סיקור חיובי באתר "וואלה", אלא גם באמצעות "כסף גדול", כהגדרתו. "לטובת המצוד הם רתמו גם את חוקרי הרשות לאיסור הלבנת הון, אשר חולשים על מאגרי מידע פיננסיים חובקי עולם", מציין כתב הפלילים.

העורכים אמנם מעניקים לפרסום של זוהר הפניית שער (יחד עם עוד 11 טורים), אך עושים מאמץ כדי לערפל את הניסוח. במקום לכתוב שבמשטרה בודקים אם אלוביץ' נתן לנתניהו שוחד בדמות "כסף גדול", בהפניה נכתב רק על "סימן שאלה גדול בנוגע לתמורה ממשית שקיבל לכאורה ראש הממשלה מחברת בזק".

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווח יובל קרני כי יו"ר ארגון העיתונאים, יאיר טרצ'יצקי, הגיש אתמול תלונה במשטרה נגד נתניהו ופילבר. לדבריו, יש לחקור האם נסיונותיהם של השניים לסגור את תאגיד השידור הציבורי היו חלק ממהלך להקמת "ערוץ תקשורת שיסקר את נתניהו בצורה אוהדת".

נחום ברנע, בטורו השבועי, מזכיר תצהיר שעליו חתם פילבר במהלך מערכת הבחירות האחרונה, שלפיו "לראש הממשלה נתניהו אין ולא היה כל קשר של שליטה או קשר ארגוני כלשהו מכל מין וסוג שהוא עם 'ישראל היום' או עם מערכת עיתון או עם עיתונאים הכותבים בו או שיש בו כדי להשפיע על שיקולי העריכה של העיתון או על תכניו או על הקמתו, היווסדו או על ניהולו השוטף". בכתבת הפרופיל על פילבר (יובל קרני, רועי ברגמן ואיתי אילנאי) מציינים הכתבים ש"ייתכן כי כעת ידרשו חוקרי המשטרה לתשובות של פילבר גם לגבי אותו תצהיר".

אויבי האמת

"הגיע הזמן להיפטר מאויבי האמת. הגיע הזמן לחשוף אותם, לנדות אותם, להגלות אותם. הגיע הזמן שהתרבות – שאחריה כבר יגיע החוק – תתייחס למעצבי האמת כאל אויבים. אויבים אישיים של כל אחד ואחד מהאזרחים ששואפים שיתייחסו לתודעתם כאל מטרה ולא כאל אמצעי", כותב אלון עידן ב"מוסף הארץ".

"הגיע הזמן להתייחס בחשדנות לכל מי שמקיף את עצמו בשכבה סמיכה מדי של יועצי תקשורת, יועצים אסטרטגיים, יועצי סקרים, מנהלי משברים, לוביסטים, עורכי-דין, יחצנים, מקורבים, באי בית, דורשי שלומו, אנשים בסביבתו של, אנשים בחצר של, אנשים באקווריום של. ככל ששכבת ההגנה עבה וסמיכה יותר, כך החשדנות צריכה להיות גדולה ועמוקה יותר. הגיע הזמן שכל אלה יסתובבו עם אות קין על מצחם. שבכל פעם שהם יופיעו על המסך, האזרח יחוש רתיעה; שבזה הרגע עושים עליו מניפולציה, משחקים בתודעה שלו, משקרים לו".

בכתבת השער של "מוסף כלכליסט" משוחח אורי פסובסקי עם בארי לין, חוקר מונופולים אמריקאי וממובילי גל הביקורת נגד כוחן המתעצם של ענקיות הטכנולוגיה. "מה שינה את היחס לענקיות הטכנולוגיה?", כותב פסובסקי, ומשיב: פייק ניוז.

לדברי המרואיין, השימוש שנעשה בגוגל ופייסבוק כדי לבצע מניפולציות תודעתיות בגולשים הוא "התנהגות קלאסית של מונופולים". "פייסבוק", מסביר החוקר, "השאירה את הדלת האחורית פתוחה כך שהאקרים רוסיים יכלו להשתמש במכונה כדי לזרוע תוהו ובוהו. לאט-לאט מחלחלת ההבנה שסיפור הפייק ניוז הוא סיפור של מונופול, של העובדה שיש שני תאגידים, גוגל ופייסבוק, שמשמשים צוואר בקבוק של זרימת המידע בחברה שלנו. אנחנו מתחילים להגיע להבנה שיש לנו בעיה עם צווארי הבקבוק האלה, וחייבים לעשות משהו לגבי זה".

בהמשך השיחה מזכיר לין קביעה של השופט האמריקאי המנוח לואי ברנדייס, שלפיה "חברות סופר-גדולות הן דבר רע, כי הן חזקות מדי, אבל גם כי רוב הזמן הן עצלניות ומגושמות, אין להן מושג מה הולך סביבן. זה נראה כמו פרדוקס, להיות חזק ביותר וגם טיפש ביותר, אבל בעצם זה הגיוני. כשאתה עוצמתי ביותר זה נותן לך תחושה שאתה יכול להיות טיפש, שאתה יכול להירדם בשמירה.

"אפשר להסביר את זה פסיכולוגית, אבל אפשר גם להסביר את זה פיננסית: מאחר שאין לך יריבים שאתה חושש מהם, אתה פשוט חותך את ההשקעה שלך בתחזוקת המערכות וכך מגדיל את הרווחים. לא משנה מה ההסבר, התוצאה היא שיש בידיך כוח יוצא דופן שאתה יכול להפעיל על אדם מסוים, חברה מסוימת, ממשלה מסוימת, כשבמקביל אתה יכול להיות לא יעיל באופן פנטסטי, בלי מושג מה הולך בחברה שלך".

תעמולה

ב"בשבע" משוחח יוסף ארנפלד עם הקריקטוריסטים אורי פינק ושי צ'רקה על פעילותם במיזם "The Israeli Cartoon Project", לרגל תערוכה אנטי-איראנית שהעלו בבלגיה עם כמה מעמיתיהם. התערוכה אמנם מתוארת כחלק ממאמצי ההסברה של ישראל, אך בשום מקום בכתבה לא מצוינת העובדה שאמני המיזם נוהגים לקבל תשלום מהמשרד לנושאים אסטרטגיים כדי לייצר קריקטורות שיעבירו מסרים מטעם הממשלה.

מיזם אחר שבו מעורב המשרד לנושאים אסטרטגיים צץ ב"מעריב", שם כותב יוסי מלמן על קלע-שלמה – ארגון חוץ-ממשלתי שעתיד לחלוש על רבע מיליארד שקל שבאמצעותם יוציא לפועל "פעילויות תודעת המונים" עלומות. למלמן יש סקופ קטן: אף שמדובר בארגון צעיר, שעוד לא ממש התחיל לפעול, כבר מחפשים שם מחליף למנכ"ל המייסד, שגיא בלשה.

מלמן מגדיר את קלע-שלמה כ"מעין ארגון חזית": "גוף חוצץ, מעין רצועת ביטחון, שמאפשר לממשלה לבצע פעולות שונות אך מותיר בידיה מרחב להכחשה או להתנערות ממעשיה". ישראל לא המציאה זאת, הוא מציין. רוסיה הקומוניסטית פעלה כך, וגם ארצות-הברית בימי המלחמה הקרה, ודרום אפריקה של עידן האפרטהייד, שהקימה "קרן סודית שבה היה מעורב איש העסקים הישראלי ארנון מילצ'ן, שמימנה עיתונאים, קנתה כלי תקשורת והפיקה סרטים בתקווה שאלה ישנו את תדמיתו של משטר הגזענות והאפליה של פרטוריה" (כאן באתר "העין השביעית" הרחיב על כך עו"ד איתי מק).

בין שלל הפרטים שמספק מלמן על קלע-שלמה והמשרד לנושאים אסטרטגיים הוא מביא גם ציטוט מפי גורם אנונימי במשרד, שאומר לו כך: "יצא לנו שם של מי שפועלים פעולה חשאית ופוגעים בדמוקרטיה, אך זה רחוק מהמציאות. אנחנו לא עושים מסעות השחרה ולא לוחמת מודיעין. אנו לא כוח אפל". בחסות האנונימיות, הגורם מרשה לעצמו לשחרר גם פיסת שיחדש עכשווית: "המאבק שלנו הוא אזרחי", טוען הפקיד הממשלתי.

באג במחולל הדימויים

יוסי ורטר כותב בטורו השבועי שהתנהגותו של נתניהו מזכירה לו את "הסרטונים המצוירים מפעם, עם העוף החביב שנמלט מרודפיו, חוצה שפת מצוק וממשיך לבטוש ברגליו בעודו באוויר מרחף מעל תהום. בכל רגע הוא ייפול, אבל בינתיים הכל כרגיל. אוויר פסגות". כזכור, מי שנמלט מרודפיו, חוצה את שפת המצוק וממשיך לבטוש ברגליו בעודו באוויר הוא בדרך כלל לא העוף החביב, אלא זאב הערבות המרושע.

ענייני תקשורת

ביג דאטה. ב"גלובס" חושפת אלה לוי-וינריב טפח ממערכת הכלים שבאמצעותה פיצחה רשות ניירות ערך את פרשות בזק. מדובר בחלומו הרטוב של כל עיתונאי: מתברר שהחוקרים פשוט העתיקו כמויות עצומות של מידע גולמי מתוך השרתים של בזק, יורוקום ומשרד התקשורת – מאות מיליוני הודעות אימייל, תכתובות ווטסאפ ועוד – והזינו את החומר למערכת שמסוגלת לבצע במהירות חיפושים מפולחים בהררי החומר. בחומר שקשור לחשודים, וגם בזה שקשור לאלפי העובדים שכלל אינם מעורבים בפרשות.

הגישה לביג-דאטה של הגופים הנחקרים, כותבת לוי-וינריב, שימשה לבניית פרופיל פסיכולוגי של כל אחד מהנחקרים המרכזיים – וכך תרמה ליכולת לשבור אותו בחקירה. "כל אמירה שלו, מערכת הקשרים שלו, המערכת החברתית שלו, תאריכי לידה של ילדיו, רעייתו, מי הם ההורים שלו – הכל נכנס לפרופיל, והחוקרים עושים בו שימוש בחקירה", מציינת הכתבת.

"ברגע שאתה נוטע בצד השני את התחושה שאתה יודע עליו הכל, היכולת שלך בעצם לגעת בו במובן החקירתי היא הרבה יותר גדולה", אומר לה גורם אנונימי שהיה מעורב בחקירה. "למשל, אם אתה יודע שלאמא של החשוד היה יום הולדת לפני יומיים, אז התחושה שנוצרת בצד השני היא שהוא שקוף, ואז היכולת להגיע אליו היא הרבה יותר נוחה". כעת נותר רק לחכות לדליפה.

ושוב איתכם. כתבת השער של "7 לילות" נמסרת שוב לראיון שקיים רז שכניק עם אביב גפן, חביב המערכת. העילה מוכּרת: קידום של מוצרי הבידור העכשוויים שבהם מעורב המוזיקאי. אחד מהם, כותב שכניק, הוא סדרה על חייו שתעלה השנה בהוט, בהפקת ADD. לקוראים לא נמסר כי ADD הוא שמה של חברת ההפקות של הדס מוזס-ליכטנשטיין, בתו של המו"ל נוני מוזס.

יחצנות. בעמודי החדשות של "מעריב" מתפרסמת ידיעת יחצנות לקוקה-קולה, שמבשרת על "המראה החדש של המותג". "חשוב להדגיש כי אין כל שינוי בטעמי המשקאות המוכרים", מציין הכתב, שלמה איזקסון, ומתבל במשפט חלול מפי סמנכ"לית השיווק ("המהלך העולמי מציב את המותג האייקוני שלנו במרכז"). בקוקה-קולה אפילו לא טרחו לחבר ל"מעריב" קומוניקט חדש: הידיעה התפרסמה כמעט באותו נוסח ב-ynet כבר לפני חודש.

הספד. במדור "אחרי מות" ב"הארץ" כותב עופר אדרת על העיתונאית וחוקרת התקשורת דינה גורן, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר. "גורן סיפרה כי מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק, ומזכירו של בן-גוריון, יצחק נבון, הרבו לטלפן למנהל מחלקת החדשות [בקול-ישראל] או לעורך התורן 'כשבפיהם הוראות מדויקות מה אסור ומה מותר להגיד בחדשות'", כותב אדרת.

"לצד זאת, כך סיפרה, בעניינים בטחוניים היה נציג מדובר צה"ל מתקשר לעתים תכופות ומנחה את העורכים מה להדגיש ומה להמעיט בידיעות שנשלחו על-ידי הכתבים. [...] 'מה שמפליא אותי, במידת מה, במבט לאחור, הוא העובדה שאנחנו – והמדובר לא רק בי אישית – כלל לא העלינו על דעתנו שיש משום דופי בפיקוח ההדוק הזה', כתבה בזכרונותיה".

גידוף לשבת

"מוקיון אוויל" (יוסי ורטר על חבר-הכנסת מהליכוד מיקי זוהר, "הארץ").