כרזה הקוראת לשחרורו של ג'ונתן פולארד. ירושלים, 7.6.12 (צילום: יואב ארי דודקביץ')

גנן גידל גינוי בגן

"אחרי הטבח: קרבות עזים במרכז דמשק", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", המקדים את כל מתחריו, כנראה בשל שעת סגירה מאוחרת. "פקחי האו"ם בסוריה: 'בוצע כאן פשע מזעזע'", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", ועל שער "ידיעות אחרונות" נכתב: "פרס: העולם חייב להתערב בסוריה". כותרת המשנה של "מעריב": "הביקורת העולמית על הטבח בכפרים לא מרתיעה את המשטר: לפחות 30 נרצחו בסוף-השבוע. עמדה חדשה של רוסיה: 'נתמוך בהדחת אסד אם הסורים ירצו בכך'". זו של "ידיעות" ממשיכה לצטט את הנשיא ומעלה את מספר המתים: "'הם שכנינו, כשרואים ילד סורי בארון הלב נקרע'. בסוף-השבוע: עוד 100 אזרחים נרצחו".

ב"ידיעות אחרונות", המקדיש לזוועות בסוריה את הכפולה הפותחת, מסמנת הידיעה המרכזית (סמדר פרי ואיתמר אייכנר) אשם ברור בחוסר הפעולה העולמי: רוסיה, המנטרלת כל מאמץ ליזום פעולה צבאית בינלאומית נגד משטר אסד. טור הפרשנות של סבר פלוצקר הולם דווקא בצרפתים, מי שלדבריו שברו את החרם שהנהיג ממשל בוש על משטר הרודן הסורי. כתבי העיתון מצטטים את הנשיא פרס: "זו שערורייה שהעולם עומד מנגד". התבטאויות כאלה של בכירים ישראלים הן עניין חדש יחסית. עד לא מזמן עמדו אלה מנגד אפילו בגזרת הדיבורים.

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" קובעת פרי כי "לאט-לאט מתברר שסוריה שקעה לתוך מלחמת אזרחים" וכי "אין ויכוח שאסד גמר את הקריירה", ומזהירה מפני אפשרות שהמשטר הסורי יחמש מיעוטים (כורדים, פלסטינים) וישלח אותם להילחם בשכנים (טורקיה, לבנון, ירדן וישראל). ב"הארץ" מדווח צבי בראל על הנעשה בסוריה בראש עמ' 5. על אף ש"הארץ" הוא היחיד שאינו מקדיש מקום בשער לדיווח בענייני סוריה, הידיעה של בראל היא הממצה והמפורטת ביותר מבין אלו המתפרסמות היום בעיתונים.

הידיעה בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מציעה, כאמור, מידע מעודכן יותר מזה שבכל העיתונים האחרים, אולם הוא זמין ממילא לכל מי שיש לו חיבור לרשת. בגזרת הניתוח וההרחבה, הדיווח של "ישראל היום" (אלי לאון והסוכנויות) טוב יותר מזה של "ידיעות אחרונות" וטוב בהרבה מזה של "מעריב", המציע לקוראיו ידיעה מצומצמת ביותר. טור הפרשנות של דן מרגלית כתוב בשיטת זרם התודעה ונשאב מנהר ללא כיוון.

"איפה המרמרה לדמשק?", שואלת כותרת אחד המכתבים למערכת המתפרסמים ב"ידיעות אחרונות".

אם ארצי בעניין, אנחנו בעניין

"כאדם אל אדם, אנא, שחרר את פולארד", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של "מעריב", המדווחת על דברים שאמר פרס לנשיא אובמה. ליתר דיוק: דברים שפרס אמר שיגיד לאובמה, שאיתו הוא עתיד להיפגש היום בטקס קבלת מדליית החירות. בסיבוב הקודם, לפני שנתיים לערך, שבו נערך קמפיין תקשורתי בולט למען שחרורו של פולארד, התגייס לכך "מעריב" כמעט לבדו. היום הוא נותר בצלו של "ידיעות אחרונות", המפרסם את הכותרת הראשית עטוית המרכאות: "שחררו את ג'ונתן". העילה להתגייסות מוטחת בפרצוף הקורא גם אם אינו יודע קרוא וכתוב: תמונותיהם של גילה אלמגור, גלעד שליט, שלמה ארצי, ישראל אומן ועמוס עוז מודפסות מתחת לכותרת. אלה, ואחרים, חתמו על עצומה הקוראת לפרס לבקש מאובמה את שחרורו של פולארד.

כותרת הגג לידיעה בעניין, בעמ' 4 של העיתון, מכריזה על "גיוס כללי: סופרים, שחקנים ורבנים חתמו על עצומה למען פולארד". "70 אלף ישראלים חתמו על עצומה שנועדה להעניק לו רוח גבית במאבקו למען המרגל", נכתב בכותרת המשנה. "למרות העלאת ההילוך במאמצים לשחרורו של פולארד", כותב איתמר אייכנר לקראת סופה של הידיעה, "בישראל מעריכים כי הסיכויים שאובמה יודיע על מתן חנינה בזמן טקס הענקת מדליית החירות נמוכים. עם זאת, בוועד למען פולארד מקווים כי הפגישה בין פרס לאובמה תישא פירות בעתיד הלא רחוק ותשכנע את הנשיא האמריקאי לחון את פולארד לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו – התקופה שבה נהוג בבית הלבן להעניק חנינות".

העמוד שבו מופיעה הידיעה מקושט בתמונות כמו אלבום מדבקות: תצלום גדול של פולארד במדי אסיר למעלה, תמונותיהם של אובמה ופרס למטה, ובצדדים תמונות ידוענים: גילה אלמגור, דויד גרוסמן, יהורם גאון, הרב יונה מצגר, גלעד שליט, עמוס עוז, פרופ' דן שכטמן, שלמה ארצי. העימוד הילדותי מחזק את ההרגשה שפולארד הוא רק תירוץ.

אתם תקראו לו המפקד

"אילן בן-דב. ההתנגדות להסכם גוברת", נכתב בכותרת במעלה שער "עסקים", מוסף "מעריב". כנהוג במוסף דל המשאבים והתוכן, הסיקור עצמו כולל רק ידיעה קצרה אחת, אולם הכותרת על השער מסכמת יפה את התפתחות הסיקור העיתונאי של המהלך האחרון של אילן בן-דב, המנסה להיחלץ מהאחזקה הכושלת שלו בחברת הסלולר פרטנר: מתגובות מעורבות ורפיון כללי בשבוע שעבר עד להתנגדות שאכן גוברת היום.

תקציר של תמצית העניינים: אילן בן-דב, שעשה את הונו מזיכיון על יבוא מכשירי סלולר של חברת סמסונג ואיבד את חלקו בכמה השקעות כושלות, רכש לפני שלוש שנים את חברת הסלולר פרטנר מידי חברת האצ'יסון ההונג-קונגית באמצעות הלוואות שלקח מהאצ'יסון עצמה, מהבנקים ומאיתנו – באמצעות "המוסדיים" המחזיקים בכספי הפנסיה שלנו. המינוף האדיר, הדיבידנדים הגדולים והרפורמות בשוק הסלולר הביאו את פרטנר בשליטתו של בן-דב אלי פי פחת ואת חברת האחזקות שלו לערך שלילי. רוב הבנקים כבר החזירו את חובם, וכעת מנסה בן-דב למכור את החברה חזרה לסינים, שיקבלו כך גם הם את חובם, ולצאת החוצה כשהוא מחזיק עדיין בבעלות על סאני, בעלת הזיכיון לייבוא מכשירי סמסונג. מי ישלם? המוסדיים, כלומר הציבור, כלומר אנחנו.

"דה-מרקר" מסתפק אמנם היום בידיעה אחת הקבורה בעמ' 22, בעלת סנטימנט שלילי ביותר כלפי העסקה ("לאומי-פרטנרס נאלצה לדחות בסוף-השבוע את ההצעה שקיבלה מגולדמן סאקס לסייע במכירת השליטה בסקיילקס של אילן בן-דב להאצ'יסון ההונג-קונגית. הסיבה: בלאומי לא רוצים להצטייר כמי שמסייעים לבן-דב בתספורת שגוזלת מכספי הפנסיה של הציבור"), ו"גלובס" לא יוצא לאור במוצאי-שבת – אולם "כלכליסט" מקדיש היום את הכותרת הראשית ועמודים רבים לסיקור אגרסיבי של ההתרחשות.

"בן-דב נשאר עם 257 מיליון שקל. הציבור עם תספורת של עד 33%", נכתב באותיות שמנות במיוחד בכותרת הראשית של העיתון, מתחת לכותרת הגג "מה יקרה אם פרטנר תעבור מבן-דב להאצ'יסון?". "אילן בן-דב נכנס להרפתקה של רכישת פרטנר עם אחזקות ציבוריות ששוות 713 מיליון שקל. אבל רגע לפני שהוא מאבד את הכל הוא מנסה לגרור איתו למטה גם את הציבור שהלווה לו מיליארדים באמצעות קרנות הפנסיה, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות. הבנקים המממנים, אגב, יוצאים מההרפתקה של עסקת פרטנר כמעט בלי שריטה".

חמשת העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים לניתוח העסקה המתרקמת: "בבנקים כמעט לא זזה שערה ולציבור תספורת של 33%", נכתב בכותרת ניתוחו של יניב רחימי. "המקרה של בן-דב הוא מקרה בוחן שיראה אם משהו מהלך הרוח הפרו-חברתי גלש לשוק ההון או שהוא ממשיך להתנהל ביקום מקביל שכללי המשחק שלו כוללים שכר בלי עונש", כותב גולן פרידנפלד. אורי טל-טנא מציע גם הוא ניתוח ארכני של המצב וגולן חזני, אסף גילעם וענת רואה מדווחים על המתנגדים השונים לעסקה.

ב"כלכליסט" מרגישים ודאי מרוצים מהסיקור היום, ובצדק: הוא מקיף וראוי (במיוחד אחרי שפירסמו בשבוע שעבר כותרת שלפיה "העסקה טובה לכולם"). אלא שמהעיתון הזה – וגם מהעיתונים הכלכליים הרציניים האחרים – ניתן לצפות לסיקור תוקפני עוד יותר, ולהגנה אגרסיבית עוד יותר על האינטרסים של הציבור. במקום להפנות את האש לעבר הבנקים, שהתנהגו בתבונה והשכילו לשמור (מי פחות, מי יותר) על השקעותיהם, נדרשת הפניית האצבע לעבר המוסדיים, שהראו כבר כי הם מוכנים להקריב את כספו של הציבור בהסדרי חוב כואבים, מסיבות שונות.

המוסדיים הם גם מפרסמים גדולים, ולכן ניתן להבין, גם אם לא לקבל, רתיעה אפשרית מהעלאתם על המוקד הציבורי, אולם לא ברור מדוע עסקיו של בן-דב נמלטים מאימת הדין העיתונאי: מדוע, הגם שמדובר בסיבוב שני לפחות של הסדרי חוב שערורייתיים עבור בן-דב (ע"ע טאו תשואות שפרידנפלד עצמו מזכיר היום ב"כלכליסט"), לא דנה העיתונות הכלכלית בהדגשה ובהבלטה באפשרות שאמורה להיות סבירה של חילוט מניות פרטנר והאחזקה בסמסונג על-ידי בעלי החוב? מדוע לא מתפרסמות כותרות הדורשות מבן-דב לרוקן את כיסיו לפני שהוא מרוקן את כיסיהם של בעלי חובו (וזאת אחרי שמשך עשרות מיליונים כמשכורת מפרטנר, החברה שכשל בניהולה)? מדוע אין תחקירן הבודק ברצינות את המשמעות של רכישות אג"ח פרטנר הגדולות שבוצעו לאחרונה על-ידי אנשי עסקים אנונימיים למחצה? מדוע הדרישה מאיש עסקים לעמוד בהתחייבויותיו צריכה הלך רוח פרו-חברתי ואינה סתם דרישה הגיונית מיניה וביה?

אגב, אלי שמעוני כתב כבר ביום רביעי שעבר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי העסקה שמציע בן-דב היא תקדים מסוכן, אולם דבריו נדחקו לשולי הסיקור. היום לא מציע המוסף אפילו ידיעה אחת הנוגעת לניסיון של איש עסקים מוכר ליישם את "התספורת המכוערת ביותר שידע שוק ההון הישראלי".

פרשת אלשיך

העיתונים הכלכליים ממשיכים לעסוק בפרשת הפרוטוקול המזויף של השופטת ורדה אלשיך. יחסי הכוחות לא השתנו: "כלכליסט" (ו"גלובס", שלא יוצא במוצאי-שבת, כאמור) מסקר את הפרשה באגרסיביות ומבקר את השופטת, "דה-מרקר" מגן עליה. "בעקבות חשיפת 'כלכליסט': לשכת עורכי-הדין קוראת להדחת השופטת ורדה אלשיך", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט". "סותמים לעורכי-הדין את הפה? אלקס הרטמן: להחלטת הנציב גולדברג בפרשת השופטת אלשיך השלכות מסוכנות", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר".

ההחלטה שעו"ד הרטמן יוצא נגדה, יש לציין, אינה הקביעה בדבר התנהלותה הלא ראויה של אלשיך, אלא המלצתו של הנציב שלא לאפשר לעורכי-דין  לדבר בזכותו של שופט. "יש לזה השלכות מרחיקות לכת דווקא על עורכי-דין שרוצים להגן על מערכת המשפט ועל שלטון החוק", מצטט עידו באום את הרטמן, "ההמלצה של גולדברג נותנת דרור לחופש הביטוי של כל מי שנגד זה. הרציונל של גולדברג הוא שאסור לדבר בעד שופט, אבל מותר להתלונן ולדבר נגד שופט".

זה ציטוט חשוב, שיותר משהוא מלמד על הלך רוחו ותפיסת עולמו של המצוטט, הוא מזכיר את אלו של המצטטים. לרוע המזל, כפי שראינו באופן המגמתי שבו סיקר "הארץ" את השופטים נועם סולברג, אשר גרוניס ויוסף שפירא – כשהדברים אמורים בסיקור מערכת המשפט, ברחוב שוקן נגררים לעתים מזומנות מדי לראיית עולם דיכוטומית והופכים למעין שלוחה עיתונאית של הפובליציסטיקה המתלהמת של דן מרגלית, המחלק את העולם לבני אור ובני חושך. כך נוצר שעטנז מוזר: כשרוממות שלטון החוק בגרונו, מתגייס העיתון להגן על מי שהתנהגה שלא כדין.

נינג'ה ישראלי

כתבת השער של "גלריה" עוסקת בסם פירסטנברג, "אחד הבמאים הפוריים ביותר בז'אנר סרטי האקשן דלי-התקציב", שפסטיבל קולנוע דרום בשדרות עורך כעת מחווה לסרטיו. "פירסטנברג קנה לו שם עולמי בעיקר בזכות סדרת סרטי 'נינג'ה אמריקאי' שביים, בכיכובו של מייקל דוידוף", כותבת נירית אנדרמן, המגלה כי סם הוא שמוליק, שגדל בירושלים, שירת בנח"ל, גר בקיבוץ ונשאר בלוס-אנג'לס אחרי שהגיע לשם במסגרת סיור של הלהקה הקיבוצית שום-בצל, שבה היה חבר.

לאחר כמה גלגולים שכרו אותו המפיקים גולן וגלובוס לביים את "נקמת הנינג'ה": "לא ידעתי אז דבר על עולם סרטי אמנויות הלחימה. כל הסרטים שעשיתי עד אז היו דרמות שעסקו בבעיות חברתיות". כיום הוא מעורב בהפקה אוסטרלית: "סיפור שואה על מרד באחד הגטאות".

ענייני תקשורת

"הודעה למנויים", נכתב אתמול בדף הפייסבוק של "מקור ראשון". "במוסף 'דיוקן' בעמ' 32 בפרויקט 'מסע נודד' בטור 'מטבחבשים' – אסלי בגרסת גורמה, מופיע בטעות פסוק עם שם ה'. הדף טעון גניזה. אנו מתנצלים על התקלה. שבוע טוב".

"'ז'ורנל', מוסף התרבות היומי של 'מעריב', יחדל להתפרסם כמוסף עצמאי ותכניו ישולבו במוסף היומי 'המגזין'", מדווחת אמילי גרינצווייג ב"הארץ". "על-פי גורם בעיתון, מהדורת סוף-השבוע של 'ז'ורנל' תישאר לעת עתה ללא שינוי". אם כן, הושלם סיפור עלייתו ונפילתו.

"לאחרונה התחלתי להשתמש בגוגל כסוג של מדד להלך הרוח הלאומי", כותבת לילך סיגן במדור הדעות של "מעריב".