הלהבות סירבו לדעוך גם עשרה ימים אחרי התגרה בפתח-תקווה. מדורי הספורט לא הרפו. העובדה ששחקן ננגח בפניו ונבעט בראשו לא הדירה שינה מעיני העיתונאים כמו מעורבותה המכרעת של מכבי פתח-תקווה בפרשה – הקבוצה של המשפחה מושכת האש לוזון, שבנה הבכור עומד בראש ההתאחדות לכדורגל. עשרה ימים לא שמטה התקשורת את המקלדת מידיה, עד להחלטת בית-הדין. ביום שלישי בערב, כשנודע על הפחתת שלוש הנקודות ממאזנה של מכבי פתח-תקווה, בקעו צהלות שמחה ממערכות כלי התקשורת. העיתונאים המרוצים המירו את הארס בטקסטים מפויסים.
אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל (צילום: משה שי)
לפוהורילס חשבון ארוך עם האחים לוזון. חשבון על בסיס אידיאולוגי. כשאבי לוזון נחקר במשטרה בפרשת "הכדור המרכזי", פוהורילס כתב שהאשראי של יו"ר ההתאחדות נגמר, שנמאס מהחצר הביזנטית שבנה ומההתנהלות הדוחה שלו. במהלך מתקפת התקשורת לאחר התגרה המסעירה בסיום המשחק בפתח-תקווה, כתב שאם צריך להפסיק פעילות – אז שיפסיקו, ו"אם צריך לסגור פה את הכדורגל – אז שיסגרו". כמה ימים לאחר מכן כתב על אמנות הולכת השולל של עמוס לוזון, ולשיאו הגיע ביום המשפט עצמו, תחת הכותרת "אבא הלל פינת תחריר", שבו כתב כי "שלטון לוזון בהתאחדות מזכיר את חודשיו האחרונים של מובארכ". פוהורילס אף קבע תג מחיר לעונש הצפוי: הפחתת נקודות לקבוצה והרחקת המעורבים בתגרה לזמן ממושך.
גורלו של מובארכ לא היה ההשוואה הצבעונית והמופרכת היחידה שליוותה את הפרשה הזו. יום קודם, במהלך הדיון עצמו, התפרץ עמוס לוזון והשווה את המתקפה המאורגנת נגד קבוצתו למשפט דרייפוס. זה לא נגמר כאן. ב"מעריב", שייחד ביום שלישי את שער הספורט ליום הגורלי בבית-הדין תחת הכותרת "משחק העונה", השווה רון עמיקם את האווירה שחוללה הפרשה למהפכות שעוברות מדינות ערב: "את אבי לוזון יוציאו מחר בצהריים להורג מול כיתת יורים, או לפחות ימרחו אותו על הג'יפ כמו קדאפי". עמיקם אמנם קבע שאת "הלינץ' הציבורי והתקשורתי הם (הלוזונים) הרוויחו בחלקו ביושר", אבל ביקש מהדיינים "לשפוט לפי הספר, לא לפי העיתונות". טורים ארסיים נוספים, בין היתר של אבי רצון ובן כספית, מיקמו את "מעריב" בראש החץ של המתקפה התקשורתית.
עמיר פלג פיקד על כוח התקיפה של "ידיעות אחרונות". "אבי לוזון לא יכול להתנער מאחריות", כתב למחרת המהומה, והמשיך כמה ימים לאחר מכן ב"פרצופה של המדינה". ביום הדיון עצמו כתב: "העונש חייב להיות כואב בהרבה מהכאב שחש כדורגלן שנגחו בפניו ובעטו בו [...] ולכן מחייב עונש למען יראו וייראו. השאלה את מי נראה וממי נירא. מדיינים כמו שמעוני ולנדאו או מבריונים כמו ממן וגניש".
ההרעשה האנטי-לוזונית נמשכה באינטנסיביות לאורך הגזרה. אלון עידן, "הארץ": "אבי לוזון גינה את שני הצדדים כי אבי לוזון לא רצה לגנות את מכבי פתח-תקווה. אבי לוזון לא רצה לגנות את מכבי פתח-תקווה כי הוא מעוניין קודם כל בטובתה. הסתירה בין היותו יו"ר ההתאחדות לבין היותו בעל עניין נקודתי היא סיפורו של אבי לוזון ולכן של הכדורגל הישראלי". פז חסדאי, "וואלה", המליץ "להחרים. לא לקנות כרטיסים. לא לקנות מנויים. לא לראות בטלוויזיה. לגרום לענף לפשוט את הרגל. ליצור משבר כלכלי שיגרום לכדורגל להיבנות על יסודות חדשים. או שראשי הההתאחדות יתפטרו, או שיישארו תקועים לבד עם הדייסה המסריחה שהם בישלו". אורי דגון, אתר ערוץ הספורט: "או שתצא בשורה מבית-הדין או שכולנו יכולים להכין תעודת פטירה לכדורגל שלנו".
"ישראל היום" היה חזית לוהטת נוספת במסע הצלב. רביב שכטר תהה אם בעקבות האלימות במגרשים בארץ, אופ"א (התאחדות הכדורגל האירופית) לא צריכה לשקול מחדש את ההחלטה לקיים כאן את טורניר היורו עד גיל 21. דקירה מתחת לחגורה לבייבי של אבי לוזון. ביום שלישי השבוע, יום הדיון, בחרו בשרוליק להביא סיפור מלפני ארבע שנים של שופט במשחק נוער, שעדותו כי אבי לוזון קילל אותו רוסקה ונגנזה. "אף אחד לא רוצה לצאת נגד הלוזונים", צעקה הכותרת. באותו אייטם אפשר היה ללמוד מה חושבים בהתאחדות על העליהום. הדוברת מיכל גרונדלנד הגיבה: "לאחרונה נולדה אופנה חדשה: גורמים ספורטיביים רבים שנכשלים בשדה המשחק מטילים רפש ביו"ר אבי לוזון. לצערנו אחדים מכלי התקשורת בוחרים ללבות אש חינם, לא צודקת, העיקר לייצר כותרות ענק. גם הם סבורים שהשמצתו של לוזון תביא להם רייטינג".
העיתונאי היחיד שהעז ללכת נגד הזרם ולכתוב בעד אבי לוזון היה משה שיינמן מ"ידיעות אחרונות", שגם טרח על גילוי נאות: הוא מסקר את ההתאחדות, ככזה ליווה כבר שבעה יושבי-ראש, ואף אחד מהם לא זכה ליחס כה קיצוני מהתקשורת. גם שיינמן לא חסך בזעקות דרמטיות, גם אם מעברו השני של המתרס: "התנפלות מבישה, כל-כך הרבה אמוציות, כל-כך הרבה שנאה, כל-כך הרבה שמחה לאיד, עשרות מאמרי דעה, 99 אחוז מהם תוקפניים, אגרסיביים ומתלהמים [...] סוף-סוף תפסנו את הלוזונים, עכשיו בואו נחסל חשבון אחת ולתמיד. בואו נוריד אותם ליגה, נאשים את אבי לוזון במהומות במלחה, בהתפרעות אוהדי הפועל תל-אביב, ברצח ארלוזורוב".
לעומתו, א. טבק מ"מעריב", שמסקר את ההתאחדות כ-50 שנה, לא כתב מלה נגד העליהום על לוזון. הוא רק קרא לא להקל בעונשה של מכבי פתח-תקווה.
החלטת בית-הדין ביום שלישי בערב שיחררה מהעיתונאים אנחת סיפוק. "מעריב": "צדק". "ידיעות": "החטא ועונשו". דורון קרמר ב"ישראל היום": "עזר בית-דין". שלומי ברזל ב"הארץ": "יש שופטים ברמת-גן".
הפרק הזה הסתיים בניצחון מובהק של כלבי השמירה. עכשיו הם יכולים ללקק את הזעה ואולי גם את הדם. בעיני רבים מהם מדובר רק במערכה אחת במלחמה ממושכת על הפנים של הכדורגל הישראלי, שהפך לבצה טובענית של אינטריגות, נפוטיזם, עבריינות ואלימות. קשה להתווכח עם מי שימצא טעם לפגם בהתנפלות המתוזמרת והאגרסיבית של העיתונאים על הלוזונים, קשה יותר שלא לגלות הבנה לתחושה המשותפת לרובם, שהלוזוניזם הוא נגע שיש לבער, שהופך את הכדורגל לזירה בזויה ומאוסה. עכשיו רק נותר להזכיר לעיתונאים שיש להם חלק לא רק בניקוי האורוות, אלא גם בתחזוק היומיומי שלהן: תחקירים רציניים שיחשפו שחיתויות שעדיין מתקיימות, יתר הקפדה על הרווח שבין דעה לידיעה, הימנעות מלקיחת צד בשל מניעים לא מקצועיים, וגם הימנעות מניסוחים מתלהמים שהופכים כל פיסת דשא לכיכר תחריר.
שתי קטנות
רק ב"הארץ" שמו לב שמפגש הענקים בין ברצלונה לצ'לסי במסגרת חצי גמר ליגת האלופות לא ישודר כלל בישראל. המשחק הראשון נופל על ערב יום השואה, והגומלין על ערב יום הזיכרון. ערוצי הכבלים הישראליים מוחשכים בשני הימים הללו, ובערוץ הספורט אמרו שאין להם כוונה להעביר את המשחק גם באתר שלהם. המפלט היחיד הוא התקנת צלחת לוויין או הזדקקות לחסדיהם של אתרי אינטרנט פיראטיים ותקווה שהשידור בהם לא ייפול בגלל ריבוי צופים.
ב"מעריב" הלכו שולל אחר העובדה שלאשדוד מספר נקודות גבוה יותר מאשר אשקלון והחליפו ביניהן מקומות. אלא שיחי ההבדל הקטנטן: אשדוד משחקת בכלל בפלייאוף התחתון ואשקלון בעליון, בניגוד לטבלה שפירסמו. ועוד מכדורסל "מעריב": ביום שלישי ייחדו שם עמוד שלם לניצחון של מכבי חיפה אחרי 15 הפסדים, רק שבכתבה המרכזית שכחו לציין פרט זניח לטובת הקוראים שלא ידעו או לא זכרו לאיזו קבוצה היה הכבוד להפסיד לחיפאים. טוב שלפחות בעמוד הסאטירה, "המכתש", שפורסם באותו יום, אפשר היה למצוא את התשובה: ברק נתניה.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il