על סף 2018, בעולם מצולק בעוולות קיום נוקבות, עלתה תחושה שהפעם נפל דבר באשר לאחת מהן – הטרדה מינית. תחילה תופעה מוכחשת, שכביכול כלל אינה קיימת. בהמשך, במיתוסים ובספרות הקלאסית, מתוארת באופן אקראי כהתאנות לנשים המאופיינת על-ידי יתרון הכוח הגברי. כשבראשית המאה ה-20, עם גל הפמיניזם הראשון, הגיע זמנה לנחות אל קרקע סדר היום הציבורי, נושא משני למאבק על זכויות יסוד פוליטיות של נשים לבחור ולהיבחר.

רק בגל השני, בשנות ה-60, עלה הנושא על סדר היום התקשורתי חברתי, במסלול שאחריתו – קמפיין MeToo# של השנה החולפת. מלבד ההתפתחות הדיגיטלית, המאפשרת התכנסות של גדודי אנשים לשם מטרה חברתית, שיחקו הפעם שתי מלים פשוטות – "גם אני" – תפקיד בהובלת קטר המאבק. טרנה בורק נחשבת ליוזמת הקמפיין הזה, כמי שהגתה את צירוף המלים הנכון. מלים בונות שינויים חברתיים בבהירות ובתזמון הנכון. מלים פשוטות להפליא. בשנה החולפת הובילה סיסמת הפלא הקופירייטרית המבריקה הזו, "גם אני", למסע שינוי תודעתי בנושא ההטרדה המינית.

מלים שבונות מציאות מוכחשת היו תחילתו של התהליך בפוסט שפרסמה סוזן פולר בבלוג שלה על היחס לנשים בחברת ההיסעים אוּבֶּר שבה עבדה. בכך החל מסע חישוף היקף תופעת ההטרדה המינית מן השוליים לעבר ממדיה האמיתיים. נשים נוספות התעודדו לשתף את סיפורן ברשת. ככל שהתופעה התפשטה – התעצם הלחץ על חברת אובר לבדוק את עצמה. הירידה לעומקה של תרבות האפליה נגד נשים בחברה הובילה לפיטוריהם של עובדים רבים בחברה ולהתפטרותו של מנהלה, טרוויס קלניק.

מלים גם יצרו את הפגנת הנשים בוושינגטון, לאחר שתרזה שוק יצרה אירוע פייסבוק פשוט. בדרך השייכת לגמרי לעידן הדיגיטלי היא קיבלה למחרת 10,000 אישורים של משתתפות בהפגנה. במקביל פעלה הפעם נמרצות ובנחישות העיתונות האמריקאית המסורתית לחשיפת התנהגותם המבזה של גברים כלפי נשים בתעשיית המדיה. שני העיתונים המשפיעים, ה"ניו-יורק טיימס" וה"ניו-יורקר", גרמו לחשיפת מערכת השקרים של מפיק-העל הארווי ויינשטיין. בעקבות החשיפה נחשפה גם התנהגותם של אנשים נודעים נוספים בתעשייה, ועבודתם הופסקה.

מאבקן של נשות המדיה עצמן בין כותלי התעשייה שימש נדבך חשוב נוסף בחשיפת היקף תופעת ההטרדה המינית. במשך שנים יצאה העיתונאית והסופרת קתרין מאייר נגד אפליה מגדרית מובנית בתעשייה. לאחר שהתמידה במאבקה וכיכבה במשך שני עשורים בעיתונות, נדחתה לטענתה לשוליים ובסופו של דבר פוטרה בשנת 2015. את טענותיה בדבר הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מן הפיטורין שטחה בתביעה התלויה ועומדת נגד מעסיקה הקודם, מגזין "טיים". בינתיים ייסדה יחד עם נשים אחרות את מפלגת השוויון לנשים. אחד מסעיפי המצע הפוליטי של התנועה הוא נושא השוויון המגדרי בתעשיית המדיה.

"הייתי רגילה לספר לעצמי שרק על-ידי התקדמות בסולם דרגות העיתונות אצור את השינוי [...] גיליתי עד כמה השינוי שעשיתי הוא מזערי", סיפרה. לדבריה, נשים צעירות העובדות בתחום העיתונות כיום עוברות את אותן החוויות שעברנו אנו בשנות ה-80. "חכי עם זה, עם שחרור הנשים אצלנו", אמרה לי חברתי הערבייה, סטודנטית מנצרת, כשניסיתי לשתף אותה במאבק הפמיניסטי המתעורר בקמפוס אוניברסיטת חיפה בשנות ה-70, "אני בעד, אבל זה ייקח עוד כמה דורות".

בדרך החתחתים הזו של תיקון עולם נודעת חשיבות מכרעת לשני גורמים: מלים וזמן. על המלים דיברנו. הזמן הוא בעייתי הרבה יותר: הזמן שעובר מאז העלאת רעיון של שינוי חברתי, הטמעתו בתודעה ועד לשינוי במציאות. בורק, יוזמת קמפיין "גם אני", טבעה את המונח עוד בשנת 2006. רק באוקטובר 2017 הוגשם הרעיון במלוא עוצמתו, כאשר השחקנית אליסה מילאנו הפצירה בנשים שהותקפו או הוטרדו מינית לענות לציוץ שלה בתגית MeToo#.

אם נתבונן לאורך המאות האחרונות, ביטול העבדות נחל הצלחה גדולה, גם אם זו לבשה צורות מחודשות ועדיין לא פסה מן העולם. כך גם ביחס לשחרור האשה, שכבה דקה של נשים בעולם המערבי חווה את השחרור במלואו, בעוד נשים רבות כל-כך נמצאות במרחק גיאוגרפי ומנטלי עצום מן האפשרות לממש את השחרור. חייהן מתבזבזים בלי סיכוי להחיל אותו על עצמן. את הכאב הזה, של מבט מנגד, בעיניים כלות, על שחרור מעוולה כמו זו של הטרדה מינית, שחרור שקורה במקום אחר, את תחושת חוסר האונים והיכולת לחולל אותו בזמן סביר בסביבה הקרובה – אני נושאת עמי תמיד.

נורית כהנא היא עיתונאית ודוברת לשעבר