גולדה מאיר ודוד רמז היו דמויות חשובות במנהיגות הציונית במשך עשרות שנים. הוא מזכ"ל ההסתדרות, חבר-כנסת ושר; היא פעילה פוליטית ולימים ראש הממשלה הרביעי של ישראל, והאשה היחידה עד כה שמילאה תפקיד זה. מעבר לפעילותם הציבורית הענפה, לשניים היו גם חיים פרטיים, שלמשך זמן מה גם הצטלבו. חליפת מכתבים אינטימית בין שתי הדמויות ההיסטוריות פורסמה לאחרונה בכתבה נרחבת ב"ידיעות אחרונות" ("היודע אתה כמה יקרת לי", נחמה דואק, המוסף לחג, 25.4.08).
"הם נפגשו ב-1924, ו-12 שנים הפרידו ביניהם. הוא היה אז מנהל סולל-בונה. היא פקידה במחלקת חשבונות. שניהם עוד יגיעו רחוק בפעילותם הציבורית, אבל בינתיים היה להם אחד את השני. הרומן בין דוד רמז, נשוי ואב לילדים, לגולדה מאיר (אז מאירסון), פרודה ואם לשניים, היה מלווה במכתבים רבים שכתבה מאיר לרמז. מכתבים שמתארים מערכת יחסים עמוקה ואינטימית, מנוסחים בקודים שלא יחשפו יותר מדי אם ייפלו לידי צד שלישי", כך נכתב בכתבה המעוררת לתחייה את מלות האהבה האישיות, 62 שנה לאחר כתיבתן.
מעבר לעניין רכילותי והיסטורי, מעורר הפרסום כמה תהיות. האם כל מסמך שנמסר לארכיון המדינה דינו שווה, וגם תיעוד פרטי ודיסקרטי צריך להיות פתוח לעיונו של כל המעוניין? האם המדינה מקפידה על שמירת כבוד המת שהיה נבחר ציבור? וכיצד בכלל מתגלגלים מכתבים פרטיים ומוצאים דרכם אל ארכיון המדינה? עיון בחוק ההנצחה של ראשי ממשלה ונשיאי ישראל (1986) מעלה כי על מועצה מיוחדת, המורכבת מנציגי הממשלה ואנשי ציבור, לגבש תוכנית הנצחה לזכרו של כל מי שהיה נשיא המדינה או ראש ממשלה, "בשים לב לאישיותו, לפועלו ולשאר שיקולים הנוגעים לעניין". עד כמה פרסום מכתבים אישיים הוא חלק מההנצחה?
על-פי גנז המדינה (מי שעומד בראש הגנזך ומערך ארכיוני ישראל), ד"ר יהושע פרוינדליך, במסגרת יישומו של חוק ההנצחה פורסמו כבר שישה ספרים המוצעים למכירה במשרדי הגנזך. השביעי במספר עומד לצאת בקרוב ויעסוק, כפי שאולי כבר ניחשתם גם אם לא קראתם את הכתבה ב"ידיעות אחרונות", בגולדה מאיר. למעשה, הכתבה האמורה היא פעולת קידום מכירות שיזמה הוצאת הספרים של הגנזך, המוציא את הכרכים לאור בשיתוף עם המועצה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה במשרד ראש הממשלה.
"אנו סבורים כי במסגרת הפרסום יש להביא לא רק תיעוד 'רשמי' אלא גם תיעוד בעל אופי אישי, שנועד להאיר צדדים חשובים באישיותו של המנהיג. תיעוד שכזה הוא חלק בלתי נפרד מהדיון הציבורי ההיסטורי", מגלה ד"ר פרוינדליך טפח מהגישה שמאחורי מפעל ההנצחה. "בשעה זו אנו מכינים את ספר ההנצחה לגולדה מאיר. התיעוד שקיבצנו לצורך הספר מגלה פנים חדשות ומפתיעות באישיותה של גולדה, ומאיר את דמותה באור שונה לחלוטין מן המקובל בדיון ההיסטורי והציבורי בישראל. חלק מאותו תיעוד הוא התכתבות עם דוד רמז. אנו סבורים שיש להביא תיעוד רחב ככל האפשר הקשור לחייה של גולדה מאיר, וזאת הסיבה להכללת חלק מאותם מסמכים בספר שייצא לאור. הפרסום ב'ידיעות אחרונות' נועד לקדם את הספר ולהפנות את תשומת לב הציבור לעבודתנו".
ומה אומרים הילדים
בעוד שרה רחבי, בתה של גולדה מאיר, מסתפקת באמירה "לא קראתי את הכתבה, לא פנו אלי ואין לי עניין לדבר על כך", גדעון רמז, נכדו של דוד רמז, מרוצה מן הפרסום. "כמי שעוסק במחקר היסטורי לאחר פרישתי מעיתונאות", הוא אומר, "איני יכול אלא לברך על כל חשיפה של מסמכים בעלי ערך להבנה מלאה ומאוזנת יותר של ההיסטוריה, והוא הדין גם במסמכים אישיים. כאשר מדובר במספר גדול של אנשים מן השורה, שמכתביהם או מסמכיהם מובאים רק כדי להדגים תופעה חברתית כללית, יש מקום לחשוב על צנעת הפרט ולהסתייג מפרסום שמות או פרטים מזהים. אבל כאן מדובר בשתי דמויות שנשאו בתפקיד ציבורי מרכזי, ויש עניין ציבורי גם בחייהם הפרטיים, אפילו בשעת מעשה ובוודאי לשם שחזור ההיסטוריה והבנתה או כתיבת ביוגרפיות. לכן גם חשיפת קשר אישי ביניהם היא לגיטימית ואף חיונית.
"לדוגמה: זמן קצר לפני פרסום הכתבה ראיתי כי בספרו של אבי בראלי, 'מפא"י בראשית העצמאות', מזכיר הכותב עניין פוליטי שגולדה ורמז היו מעורבים בו. לדבריו, בן-גוריון התכוון לא לכלול את רמז בהרכב הממשלה השנייה, ורק פנייתה של גולדה שינתה החלטה זו. אך הספר אינו מציין כל קשר אישי ביניהם, ותמהתי על כך. חשבתי שהפרט הרלבנטי והמשמעותי הזה חסר בהצגת האירוע ההיסטורי וסיבותיו. הרי בכתבה ב'ידיעות אחרונות' לא היתה תגלית באשר לעצם קיום הקשר בין גולדה מאיר לדוד רמז, כי זה היה הסוד הכי שמור אך גם הכי ידוע במדינה. כנכדו של דוד רמז מצאתי עניין בפרטי המכתבים ולא נפגעתי מפרסומם".
האם אינך רואה בכל זאת טעם לפגם בחשיפת מכתבים אישיים?
"בעיקרון, איני רואה בחשיפת מסמכים אישיים שכאלה פסול, וגם לא בפרסום תוכנם המילולי –בגבולות הטעם הטוב, שאיני חושב כי נחצה במקרה זה, אפילו אם המטרה העיתונאית היתה סיפוק יצר רכילותי. זאת, בפרט כאשר המעורבים כבר הלכו לעולמם ואין בפרסום כדי לפגוע בהם ברמה האישית. נראה לי שכוונת גנזך המדינה, המדווחת בכתבה, לכלול מכתבים כאלה בספר של מסמכי גולדה מייצגת שינוי לעומת הכרכים שיוחדו לראשי ממשלה קודמים, וכללו רק או בעיקר מסמכים 'ציבוריים' כגון נאומים ואיגרות. איני בטוח אם זהו שינוי חיובי או לא כשמדובר במפעל הנצחה רשמי, אך הוא בוודאי אינו פסול".
האם הופתעת מעצם הפרסום?
"אף אחד לא פנה אלי, ובדין. גם אילו כותבת הכתבה, נחמה דואק, היתה פונה אלי, לא הייתי מוחה בידה כי לא היה לי מה להגיב. במסגרת המחקר ההיסטורי שאני עושה עם זוגתי איזבלה גינור בנושא המעורבות הצבאית הסובייטית במזרח התיכון, נתקלתי גם בדברים הנוגעים לאבותיהם של אנשים חיים. לא מצאתי הצדקה לפנות אל הבנים ולבקש מהם את תגובתם, שכן הם לא היו מעורבים ותגובתם לא מעלה ולא מורידה, אלא אם קיים חשד לגבי אמיתות המסמכים".
מההיבט האנושי והערכי, האם רגשותיו וסודותיו האינטימיים של אדם שהלך לעולמו הם שטח הפקר שכל אחד יכול לפקוד? "כלל היסוד הוא לדאוג לכבודו של הנפטר, מה גם שאיננו פה ואינו יכול לענות", אומר ההיסטוריון והביוגרף פרופ' אלי שאלתיאל. "אם ניתן לנמק ולהסביר את השימוש בחומרים האלה כמשרת מטרה היסטוריוגרפית-ביוגרפית כלשהי, השימוש בהם מותר". העניין הוא, כמובן, שנימוק כזה לא תמיד קיים. "אני לא בטוח שברוב המקרים לא משתלט עלינו יצר המציצנות והסנסציה וגובר על הערך ההיסטורי", אומר פרופ' שאלתיאל.
קריאה "סנסציונית" אינה המוקש היחיד הטמון בשימוש במסמכים אישיים: "גם קריאת יומנים או כתיבת מכתבים של הגיבור ההיסטורי חייבת להיות קריאה ביקורתית. הנטייה הרווחת היא לקבל כפשוטם דברים שאדם כותב על עצמו ביומניו או במכתביו, אולם זה דבר מסוכן. אדם הרי יכול לשקר לעצמו – בין במודע ובין אם לא במודע. ההיסטוריוגרף והביוגרף מוכרחים להפעיל את שיקוליהם המקצועיים לקבלת קנה-מידה הגון וראוי, ולהעריך את מה שהם קוראים ורק אז לתת לדברים פומבי או לא. אני כמעט בטוח שלא מקפידים לשמור על זה".
מי העביר את המסמכים
בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי העתקים מן המכתבים ששלחה גולדה מאיר לדוד רמז נמצאו בארכיון העבודה והועברו לגנזך המדינה, שם גילו את האוצר החבוי, אלא שלא מצוין היכן בדיוק. גדעון רמז מציין כי הוא תמה כיצד המסמכים הגיעו לגנזך המדינה, אך מברך על כך. כיצד, אם כן, התגלגלו המסמכים?
על-פי ד"ר פרוינדליך, ההתכתבות בין רמז לגולדה מקורה במכון לבון, ארכיון תנועת העבודה, האוצר בתוכו כ-17 אלף תיקים המכילים חומר היסטורי על פועלן של דמויות בולטות בתנועת העבודה היהודית בארץ ובחו"ל. במכון לבון מספרים כי המכתבים אכן נמצאו בחטיבה האישית של רמז, הכוללת, פרט לתיעוד העוסק בענייני ציבור, גם חומר פרטי שהועבר לאחר מותו על-ידי בני משפחתו: כרטיסי ברכה וחליפת המכתבים האישית, העומדת זה מכבר לרשות הציבור.
לדבריו של גדעון רמז, ככל שהשמירה על מסמכי המדינה קפדנית יותר וככל שחשיפתם של המסמכים בבוא העת שיטתית ומלאה יותר, כן ייטב לשחזור אירועי העבר: "בספרנו Foxbats over Dimona: The Soviets' Nuclear Gamble in" the Six-Day War", שהופיע לפני שנה בהוצאת אוניברסיטת ייל, אנו עומדים בהרחבה על הבעיות הנוצרות בגלל הנוהג המקובל אצל היסטוריונים אקדמיים להישען בעיקר על מסמכים ארכיוניים. מצאנו כי מהלכים מרכזיים אינם תמיד מתועדים, ואם הם מתועדים הרי המסמכים מנוסחים לא אחת כדי לטשטש את העובדות ולא כדי להנציח אותן.
"כמו כן עמדנו על כך שמסמכים מושמדים כאשר למי שמחזיק בהם אין עניין בשמירתם, ואותם מסמכים שבכל זאת שורדים משתחררים לעיון רק באופן סלקטיבי, אם בכלל. ומדובר לא רק במשטרים טוטליטריים כמו ברית-המועצות. לכן אם היסטוריונים ועיתונאים מתעקשים על מסמכים רשמיים בלבד, מקבלים את המסמכים אלה בערכם הנקוב ומוכנים לסמוך על השלטונות שיספקו אותם, הם מסתכנים בהשלמה או אף בשיתוף פעולה עם הסיוט האורווליאני של מחיקת פרקי היסטוריה או שכתובם. זה בדיוק מה שהסובייטים ניסו, ועד לאחרונה הצליחו, לעשות לגבי חלקם בייזום ובניהול של מלחמת ששת-הימים. ומדיניות הפרסום בישראל ובארה"ב, כל אחת ממניעיה, סייעה בידם".
דבר אחד ברור: ספק אם פועלם הציבורי של גולדה מאיר ודוד רמז היה מוצא אכסניה עיתונאית בשנת 2008 אלמלא המכתבים. אולי דרך הדברים ה"אסורים" עולה ההיסטוריה וצפה. האם המשפט הידוע של גולדה, "אסור לאדם לנסות למחוק את העבר רק משום שהוא לא מתאים להווה", היה מתייחס גם לאינטימיים שבמכתביה? אולי.