בשורה הראשונה של האולם הקטן בבית אליהו גולומב בתל-אביב, שם נערך אתמול (שלישי) ערב עיון מיוחד לרגל מאה שנות עיתונות יומית בארץ-ישראל, ישבו זה לצד זה העיתונאים גדעון קוץ ודב יודקובסקי והח"כ לשעבר אריה (לובה) אליאב. בשלב מסוים, במהלך הרצאתו של עוזי אלידע על הגיליון המיוחד שהוציא עיתון "דבר" לרגל עשר שנים לקיומו, הסיר אליאב את שעון היד מזרועו, החזיק אותו מול עיניו ומתח את הקפיץ. שעונו נע קדימה, אך הזמן בבית גולומב נע לאחור, אל שנת 1935, אז היה "דבר" בשיא כוחו.

אף ש"דבר" לא היה העיתון היומי הראשון בארץ, רובו של ערב העיון הוקדש לו, כחלק ממחווה לעורכת העיתון חנה זמר, במלאת חמש שנים לפטירתה. לפי תיאורו של אלידע, חגיגות העשור של עיתון ההסתדרות היו מפוארות בקנה מידה שקשה כיום להעלותו על הדעת. הן כללו, בין היתר, עצרת המונים במתחם שבו התקיים בעבר יריד המזרח, ובמהלכה הועלו כל אנשי המערכת לבמה יחד עם שחקני תיאטרון הבימה, והקהל הוזמן להאזין לביצוע חגיגי של "סונטת קרויצר".

מי שרואה בשלילה את העובדה כי "ידיעות אחרונות" של ימינו הוא מעין מונופול בתחום העיתונות המודפסת, היה מזדעזע לשמוע כי באותה תקופה עיתון "דבר" היה לא רק הנפוץ והמשפיע במדינה, עם 17 אלף עותקים, אלא שביישובים רבים בפריפריה הוא היה גם העיתון היחיד. בערב העיון, שאורגן על-ידי כתב-העת "קשר", מוזיאון בית-התנ"ך ומוזיאון ההגנה, ביטלה הנוסטלגיה לימי הפאר של "דבר" כל אפשרות למתיחת ביקורת עליו.

לא רק תקופת פאר ושליטה חווה "דבר", אלא גם תהליך ארוך של דעיכה. לחוסר מזלה, קיבלה לידיה חנה זמר את עריכת העיתון ב-1970, כשהעיתונות המפלגתית כולה כבר היתה עמוק בתהליך נסיגה. על מורשתה העיתונאית של זמר דיבר קוץ, עורך "קשר", כתב-העת לחקר תולדות העיתונאות והתקשורת היהודית. כשהוא מלקט אמירות והתבטאויות מנאומים, הספדים ומאמרים שלה לאורך השנים, צייר קוץ חלק מדמותה העיתונאית של זמר, "עבד נרצה למלה הכתובה", כפי שהגדירה את עצמה (בה"א ולא בעי"ן, כיוון שלדבריה השתעבדה למלה הכתובה מרצון).

גדעון קוץ, עורך כתב-העת "קשר"

רבים מדבריה אקטואליים גם כיום. במאמר שפירסמה בשנתון אגודת העיתונאים לשנת 1985, למשל, קראה להוסיף לחמשת המ"מים של העיתונאות את החובה לדווח גם על תוצאתו הצפויה של האירוע. כך, למשל, אם עיתונאי מדווח על החלטה לצמצם סובסידיות ממשלתיות, לא די שידווח מי החליט, מתי החליט וכו', אלא יש לדרוש ממנו לדווח גם על ההשלכות של ההחלטה. לתפיסת זמר, באופן זה תמלא העיתונות את ייעודה בחברה הדמוקרטית יותר מאשר בתחקירים חושפי שחיתויות. במקום להסתפק בדיווח על מחדלים, תשמש העיתונות במה ל"דיווח מונע", הנועד להילחם בתופעות שליליות בטרם התרחשו.

"העיתונות אינה צריכה לענות על הצורך של זכות הציבור לדעת, אלא על החובה של הציבור לדעת", כתבה זמר בהזדמנות אחרת, כשברקע התחוללה האינתיפאדה הראשונה, והסבירה כי זכות הציבור לדעת היא זכות שאבד עליה הכלח, משום שהציבור הישראלי ברובו אינו רוצה לדעת. "לך תילחם על זכות של אובייקט שאינו רוצה לקיים אותה", הוסיפה. כמו בעורכים אחרים במהלך מלחמת לבנון השנייה, גם בזמר הוטחו טענות רבות על דיווח-יתר, על גרימת נזק למדינה ועל ידיעות שמסייעות לאויב (אף שקיבלו את אישור הצנזורה). זמר, לא מיותר לציין, לא נרתעה מהטענות והמשיכה להילחם על חובת הציבור לדעת.

בסיום דבריו אמר קוץ כי על כל מי שמבקר את העיתונות המפלגתית בשל המגבלות על החופש העיתונאי שהיה גלום בה לזכור כי "מידת החופש של עיתונאי כיום כלל אינה קיימת". לדברי קוץ, עיתונאי שיכתוב היום נגד האינטרסים של בעלי העיתון יסיים את עבודתו, בין היתר משום שאינו מועסק בהסכם קיבוצי. "הלחצים הכלכליים היום מונעים חופש עיתונאי והדבר מתקבל כמובן מאליו", טען וסיכם: "חנה זמר לא היתה מקבלת זאת כמובן מאליו".