"תושבת האכילה יונים בכיכר רבין ונקנסה". הידיעה המדהימה הזו פורסמה השנה ב"ידיעות תל אביב". בניגוד לעשרות הידיעות הארציות שתושבי תל אביב נחשפים אליהן מדי יום, לידיעה זו יש משמעות עבור לא מעט מהם. ככה זה: העיתון המקומי משקף את המציאות הקרובה אליכם. תכני מהדורת החדשות בטלוויזיה, לעומת זאת, ישפיעו עליכם בדרך כלל כפי שמשפיעה עליכם תוכניתו של גיא פינס. כי בסופו של דבר, רוב החדשות הארציות עוסקות ברכילות. והמקומון? המקומון עוסק בחיים עצמם. או לפחות אמור לעסוק.

אני יודע זאת כי התקופה שבה עבדתי במקומון "אמצע חדרה" הייתה קצרה אך בלתי-נשכחת. לכל סקופ בעיתון המקומי נודעו השלכות מיידיות. בעיר כולם מכירים את כולם. לכל ליקוי שנחשף יש כתובת מוכרת. חבר מועצה שסרח – שכניו יוקיעו אותו. בניגוד לעיתונות הארצית, כלב השמירה המקומי עוסק בחדשות באמת. לכל שקל שנשדד, לכל אוזלת יד, יש השלכה ישירה על איכות חיי התושבים. לבזבוז של כספים אין השלכות אמורפיות כמו ברמה הארצית.

למרבה הצער, זה בדיוק עקב האכילס של העיתונים המקומיים. אנשים לאו דווקא רוצים לקרוא על בעיות אמיתיות במחלקות פינוי האשפה הסמוכות לביתם. הם מעדיפים להתעדכן על אופנת היוניקלו בממשלה. וכשאין הכנסות, העיתונות המקומית הופכת טרף קל לבעלי אינטרסים – טייקונים וראשי רשויות – שמשתלטים עליה באופן ישיר, או באופן עקיף באמצעות חוזי פרסום מודעות, שהמקומונים צמאים להם כנווד במדבר. כמה צמאים? פתחו את המקומון הקרוב אליכם. אם תראו יותר משני שמות של כתבים לאורכו ולרוחבו של החלק החדשותי – כנראה שמרתם גיליון מ-1997.

ואכן, לפני עשרים שנה המקומונים היו חזקים. כולם קראו אותם. הם העסיקו כתב לכל תחום, ואפילו פלשו לתחומה של העיתונות הארצית. אבל המשבר המתמשך בעיתונות המודפסת קלע אותם לקשיים שהובילו לגל סגירות ולקיצוצים מסיביים אצל מי ששרד. במקרה הטוב תמצאו במקומון שני כתבים החתומים מדי שבוע על עשרות ידיעות. לא פעם תמצאו אחד בלבד. האם כתב אחד יכול באמת להתעמק כך בתחום כלשהו? לתחזק מקורות?

אליאור עמר (מימין), עורך המקומון "המקור", ותומר אביטל משוחחים עם ראש מועצת באר טוביה דרור שור (מתוך כתבתו של תומר אביטל ב"כאן" על המשבר בעיתונות המקומית)

נכון, יש היום אינספור בלוגרים, ובפייסבוק כולם "עיתונאים" מקומיים. אבל אם אין תקציב לכתב שטח במשרה מלאה שיגיע לישיבות המועצה, ואם המקומון מסתפק בציטוט הודעות הדובר, אתם יכולים לתאר לעצמכם איך ייראו הידיעות על הישיבה, וכיצד יתנהלו חבריה. אם אותו כתב אמור לסקר במקביל ענייני צרכנות, תרבות, פלילים וחינוך, כנראה שלא יצליח לחשוף את המנהל המתעלל הבא או את הפיצרייה שמרעילה את לקוחותיה.

אני מדבר עם הכתבים האלה, והלב נחמץ. הם רוצים לעשות עבודה עיתונאית משמעותית אך בדרך כלל מצליחים רק לגרד את פני השטח בדרך לידיעה הבאה, מפאת חוסר זמן. הם חייבים למלא עמודים על גבי עמודים. כלבי השמירה העירוניים הפכו, מתחת לחוטמנו, לפודלים עייפים. אפילו מי שמנסה באמת – כושל בשל היעדר הגיבוי הציבורי למקומונים.

ומה הקנס על האכלת היונים? ביררתי. בעירייה היו משוכנעים שהכתבה תכה גלים והם ייאלצו להתקפל. אבל את הידיעה לא קראו מספיק אנשים. איש לא שיתף אותה. אף אחד בתקשורת הארצית לא עשה לה פולו אפ. התוצאה? לא קרה כלום, והעיתון שימש רק לעטיפת דגים, אולי להחזיק בו אוכל ליונים. לא יותר.

תומר אביטל הוא עיתונאי עצמאי, מוביל מיזם מאה ימים של שקיפות