פצצת אטום
כתבת השער של "מוסף הארץ" היא ראיון שערכו גידי וייץ ורויטל חובל עם פרופ' מרדכי קרמניצר. כהקדמה לראיון, ובלי להבליט זאת בכל דרך, משובצים כמה ציטוטים חדשים מהשיחות שקיימו ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס במסגרת מה שמכנה המשטרה "תיק 2000".
"תסתכל לי בעיניים", אמר מוזס לנתניהו לפני שהבטיח לעשות כל מה שנדרש כדי שזה האחרון יהיה "ראש ממשלה כמה זמן שירצה". בדיעבד נראה שנתניהו לא ראה בעיניו של מוזס כנות יתרה. את הקמת "ישראל היום" דימה מוזס לשימוש בנשק בלתי קונבציונלי. "הפלת פצצת אטום על מפעל של שלושה דורות", אמר מו"ל "ידיעות אחרונות" לראש הממשלה נתניהו, כך לפי וייץ וחובל. תמורת הסיקור החיובי שהציע מוזס הוא ביקש, כך לפי החשד, שנתניהו יתמוך בהצעת החוק שביקשה לחייב את "ישראל היום" לגבות תשלום מקוראיו. לפי וייץ וחובל, נתניהו השיב כי החוק "נכון" ו"חשוב בעיניו".
"על-פי פרטים שנודעו ל'הארץ'", כותבים וייץ וחובל, "נתניהו בדק ברצינות את העברת החוק עם השחקנים החזקים בקואליציה הקודמת – יריב לוין וזאב אלקין – אולם התברר לו שצעד כזה בתקופת מערכת בחירות הוא בלתי אפשרי. נתניהו, שהיה זהיר יותר ממוזס הלהוט, שב למו"ל והודיע לו שאין באפשרותו להשלים את העסקה בעת הזאת. הוא התחייב שהמהלך הדרמטי יתרחש לאחר שייבחר לכהונה רביעית כראש ממשלה. הוא רצה ודאי שמוזס יממש את כל הטוב שהבטיח לו – סיקור חיובי ואוהד בכלי התקשורת שברשותו בזמן מערכת הבחירות. אלא שמוזס לא האמין לנתניהו והדו-שיח ביניהם הפך מרגע זה לבוטה. 'אם תכניס אותי למטחנת הבשר', הזהיר נתניהו את מוזס, 'אדע איך לטפל בך'".
ההמשך ידוע. מוזס הכניס את נתניהו למטחנת הבשר, אך לא הצליח להפוך אותו לקציצה. נתניהו ניצח בבחירות, הצעת החוק נגד חינמונים המוניים נגנזה ו"ישראל היום" החל לעקוף את המתחרה בתשלום גם בהיקף החשיפה של גליונות סוף השבוע עתירי ההכנסות. מיד אחרי הבחירות והניצחון הגורף של נתניהו חדל "ידיעות אחרונות" באחת לטחון את בשרו של ראש הממשלה, אולי מעוצמת ההלם. מאז חלף כבר זמן ניכר, וכעת שוב מטרטרת המטחנה.
היגיינה ראויה
"עובדת חדשה תובעת את שרה נתניהו: 'התעללה בי'", נכתב הבוקר בשער "ידיעות אחרונות" מעל תצלום בלתי מחמיא של רעיית ראש הממשלה. כל כפולת העמודים השנייה של העיתון, בגרסת הסדין, מוקדשת לסיקור כתב התביעה שהוגש למרבה הנוחות אתמול, יום לפני צאתו לאור של גליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות". איתמר אייכנר מדווח כי התובעת היא ש"ר, צעירה חרדית בת 24, שהחלה לעבוד במעון ראש הממשלה בירושלים לפני כחודשיים בלבד. היא הועסקה כעובדת ניקיון, אך בתום חודש "נסה על נפשה" והגישה תביעה על סך 225 אלף שקל נגד נתניהו, בטענה שזו התעללה בה, השפילה אותה ואף עמדה להכותה.
מכתב התביעה עולה דמותה של נתניהו כאשה גסת רוח, קמצנית, כזו שמתעמרת בעובדיה ובעיקר כמי שלוקה בשאיפה כפייתית לשמור על ניקיון והיגיינה, עד כדי הפרעת אישיות של ממש. כך, לדוגמה, נטען בתביעה כי "הגב' נתניהו הכתיבה לתובעת רשימת פריטים שעליה להביא עימה ביום הראשון: 6 חצאיות; 8-6 חולצות; 6 זוגות גרביים; 3 מטפחות שיער ללא קשירה; 3 זוגות נעליים (לא ספורט); חבילה של שקיות סטריליות. ש"ר נדרשה לארוז כל פריט בנפרד בשתי שקיות סטריליות אטומות, ובסיומו של כל יום עבודה היה עליה לקחת אותם לביתה, לכבס אותם (גם אם לא נלבשו) ולאטום אותם שוב בשקיות סטריליות חדשות".
נתניהו, מוסיפה ש"ר בתביעתה, חילקה את פעולות הניקיון של העובדות לשלושה "קודים של לבוש", כשלכל פעולה הותאם קוד לבוש שונה, בהתאם לרמת הזיהום הכרוכה בו. "קוד לבוש 1: מגע ישיר עם בגדיה של הגב' נתניהו ובניה, תלייה וייבוש הכביסה השייכת לגב' נתניהו וקיפול הכביסה. קוד לבוש 2: נקיון החדרים, איסוף ומיון כביסה מלוכלכת, נקיון חדרי שירותים ואמבטיה של ראש הממשלה ובניו ונקיון חדרי הכביסה. קוד לבוש 3: פעולה 3 (שאיבת אבק), מגע עם מזון ושתייה, נקיון שירותים וירידה לקומה הראשונה".
לגבי "פעולה 3", כלומר שאיבת אבק, מוסבר כי "בכל פעם שאחד מבני המשפחה או אדם אחר היה דורך על השטיח, הן היו צריכות לנקות אחריו באמצעות שלוש פעולות: שאיבה – הן נדרשו לרדת על ברכיהן ובעזרת פיית השואב הקטנה לשאוב את השטיח בכל הקומה. חל איסור מוחלט לבצע את הפעולה בעמידה בעזרת מוט השואב. קרצוף – לאחר השאיבה, הן נדרשו לקרצף את השטיח בחומר המיועד לכך, לנקות במגבונים לחים את הקירות, את המתגים, את המעקים ואת המדרגות. מקל נוצות – לאחר הקרצוף היה על העובדות לעשות שימוש במקל נוצות כדי להבריש את כל התמונות בקומה, כמו גם מקומות נוספים שאותם לא ניקו באמצעות המגבונים הלחים. הגב' נתניהו היתה מורה על ביצוע 'פעולה 3' גם כשאחד הילדים עבר וצעד על השטיח אפילו כדי להיכנס לחדר האמבטיה או לחדר אחר בקומה. גב' נתניהו הסבירה ש'פעולה 3' חיונית לטיהור הבית ולשמירה על היגיינה ראויה".
וכך זה ממשיך וממשיך, רצף של הוראות שמציירות את אשת ראש הממשלה כמי שביתה נקי אך נפשה מוכתמת.
לידיעה של אייכנר מצורפת תגובה מטעם "מקורבים למשפחת נתניהו", שאמרו כי "זו איננה תביעה אמיתית. זהו נסיון סחיטה של עובדת שהועסקה כמה ימים ועל זה היא מנסה לסחוט 225 אלף שקל! שוב מדובר בתביעת סרק מופרכת, מלאת שקרים, מועתקת וממוחזרת. שוב נעשה שימוש בשיטה הקלה והרגילה לקבל פרסום וכסף על-ידי הכפשה של הגברת נתניהו ומשפחת נתניהו. אין סוף לרדיפה, אין סוף לשקרים ואין סוף לרצח האופי" (התגובה המלאה שנשלחה ל"ידיעות אחרונות" מטעם ה"מקורבים" פורסמה הבוקר בחשבון הפייסבוק של ראש הממשלה נתניהו, מטעמו).
"קל לפטור את הדברים הלא פשוטים שמובאים בעמודים אלה באמירה שבטח תישמע היום שלפיה 'התקשורת שוב רודפת את נתניהו ואשתו'", כותב עמיחי אתאלי, אחד העיתונאים שהצטרפו ל"ידיעות אחרונות" אחרי הבחירות האחרונות, במאמר שנדפס בצמוד לדיווח של אייכנר. "קל – אבל פשוט לא נכון. לא, זו לא 'התקשורת'. אלה עובדים שמגישים בזה אחר זה תביעות נגד הגברת נתניהו בעקבות מה שספגו ממנה, לטענתם, עת עבדו במעון ראש הממשלה. לא, הם לא 'רודפים' את בני הזוג. הם חשו שנפגעו – ופנו לבית-המשפט כדי לדרוש את המגיע להם. כאשר כתב תביעה כזה מוגש לבית-המשפט ומגיע לידי העיתונות, דינו להתפרסם. כן, זו חובתה של התקשורת במדינה דמוקרטית".
סירוס עצמי
בעוד "ידיעות אחרונות" שב לסוג של שגרה, "ישראל היום" נמצא בתקופה של שינוי. החינמון שהקים שלדון אדלסון החליף לאחרונה עורכים והחליף גם מנגינה. על רקע פרסום החקירות ב"תיק 2000" חדל "ישראל היום" לשמש כמגביר קול בלבדי למסרי התעמולה של משפחת נתניהו, אף כי יו"ר הליכוד הוא עדיין הבן המועדף. במחשבה שנייה, ב"ישראל היום" מנגנים היום את אותה המנגינה, רק העיבוד חדש.
בטור הפרשנות המרכזי שמתפרסם בכפולה השנייה של מוסף "ישראל השבוע" מהלל הכתב הפוליטי של "ישראל היום", מתי טוכפלד, את הנאום שנתן השבוע נתניהו בכנסת. טוכפלד מתייחס לנתניהו כאל קומיקאי, וקובע: "זה היה נאום קורע". העיתונאי עקיבא ביגמן, שהובא על תקן תחקירן בכיר במקומו של מרדכי גילת, תורם את חלקו ומספק ראיון קצר עם ראש מחלק החקירות ביאח"ה לשעבר, רב פקד (בדימוס) מאיר ארנפלד, שמתריע מפני "קלות בלתי נסבלת בפתיחת חקירה נגד אישי ציבור". הכפולה הפותחת של "ישראל השבוע", שאותה תופס אמנון לורד, מוקדשת בחלקה לניגוח נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין על הנאום שנשא בכנסת ובו ביקר את ראש הממשלה.
צפו ביאיר נתניהו מפריך את השמועות בנוגע לעתידו הציבורי במסיבת יום ההולדת של רה"מ: "לא אכנס לפוליטיקה" | לפרטים https://t.co/iQ2ge5EvVH pic.twitter.com/NkTobNZqxu
— חדשות 2 (@Channel2News) October 25, 2017
החלק החותם את הטור של לורד מוקדש לזכרו של עו"ד אמנון זכרוני, שמת לאחרונה. "הטרוצקיסט האחרון" מוגדר זכרוני בכותרת המשנה של הטור. כרגיל אצל לורד, המלחמה הקרה לא תמה. "הרוסים באים" דרך קבע, והם רוצים לשטוף את המוח של כולנו. לא הרוסים הטרוצקיסטים, כמו עו"ד זכרוני, אלא הסטליניסטים, שעדיין חיים ונושמים ומגולמים בכל השמאלנים שיושבים בקרבנו. לפי פובליציסט "ישראל היום", מותו של זכרוני לא הביא להספדים נרגשים ב"בטאוני השמאל, כמו 'הארץ'", כיוון שאלה "נתונים למעשה להשפעת הפלג הסטליניסטי הדומיננטי בשמאל עד היום".
"ישראל היום", כפולה פותחת, 26.10.2017
בבטאון השמאל הסטליניסטי, "הארץ", מוקדש טור ביקורת הטלוויזיה של רוגל אלפר לניתוח סרטון קצר שהופץ השבוע. "בסרטון שבו נראה יאיר נתניהו מברך את אביו ליום הולדתו, הוא ממלא את התפקיד שהיה שמור לפועל הפלדה הפשוט בסרטוני פולחן האישיות לסטלין", כותב אלפר. "אותו פועל תמיד שפע הכרת תודה למנהיג הדגול על חזונו ומחויבותו, מתוך הבנה כי אין בנמצא איש ראוי ממנו".
בסרטון הקצר נשמע יאיר נתניהו מודיע כי אין בכוונתו להיכנס לפוליטיקה. לפי אלפר, "לפנינו אקט סירוס עצמי פרוידיאני. הבן מסרס עצמו כדי לא לאיים על הגמוניית אביו, זכר האלפא. [...] טקס הסירוס העצמי הפומבי של יאיר נדרש בגלל שזכר האלפא הנצחי חש כי שלטונו מאוים, ויום ההולדת משמש תזכורת כי כבר אינו אדם צעיר. הוא שוקע לנגד עינינו. יאיר נשבע כי אפילו במותו לא יירש אותו (שהרי בחיים לא ייכנס לפוליטיקה). זה מחריד כמו שזה נוגע ללב, באיזה מובן שייקספירי עמום כלשהו".
הצד השני של ההקרבה העצמית הוא ההתקרבנות, וגם בתחום זה יש לנתניהו הישגים מרשימים. "פרצופה המכוער של הפוליטיקה הקורבנית מתגלה באופן האפל ביותר דווקא במדינת ישראל", כותב עפרי אילני ב"מוסף הארץ". "כמעט מהגדרתה, ישראל היא מדינת הקורבנות – קורבנות הפשע האולטימטיבי של העידן המודרני. היא נשלטת על-ידי הליכוד – תנועה שהתבססה מראשיתה על רטוריקה קורבנית; ובראשה עומד אדם הנחשב בעיני אוהדיו לקורבן התקשורת, האליטות ומערכת המשפט.
"מצבה הנוכחי של מדינת ישראל מגלם את נקודת השפל המוסרית והרוחנית שאליה מובילה העמדה הקורבנית. הוא מוכיח גם שעמדה קורבנית מצטדקת, השואבת את כוחה מטראומה, לא מביאה גאולה לַעולם. היא עלולה אפילו להוביל לחורבנו. מצער לומר, אבל ההתקרבנות הציונית אינה בבחינת יוצא מן הכלל. כל התנועות המתמכרות לשיח הקורבנות חושפות בהדרגה פרצוף הדומה לזה של בנימין נתניהו בטקס יום השואה. ההתחסדות, הצביעות וגלגול העיניים הם מאפיינים מובנים של העמדה הקורבנית הפתולוגית. לא פלא שהתמיכה בנתניהו גואה דווקא בעידן הקורבן".
הכותרות הראשיות
"בג"ץ הכריע: מרכולים בתל-אביב יישארו פתוחים בשבתות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ".
"החרדים: 'נחוקק חוק עוקף בג"ץ נגד פסיקת השבת", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום".
הכותרת הראשית של "מעריב" מחולקת לשניים: "נעשים נסיונות לפגיעה ברשות השופטת", ציטוט מפי נשיאת בית-המשפט העליון הנכנסת, אסתר חיות; ו"חרדים נגד בג"ץ: זו הפיכה", בעקבות פסיקתה של הנשיאה היוצאת מרים נאור.
ב"ידיעות אחרונות" מקבלים את פניה של נשיאת בית-המשפט העליון בתצלום משפחתי שלה עם נכדותיה ("הנשיאה חיות וסבתא אסתי"). זו הכותרת הראשית בעיתון שרואה עצמו כ"עיתון האמיתי היחיד שנותר בישראל".
"רשמית: מרצ כבר לא מפלגה ציונית", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", מעל דיווח מאת ישי פרידמן.
ללא כפפות
"חרב הבג"ץ על שבת קודש", היא הכותרת הראשית ב"יתד נאמן". בכותרת המשנה מוגדרת הפסיקה כ"פריצה חסרת תקדים של חומת השבת בארץ ישראל". כותרת המשנה מסתיימת בהתייחסות אישית לנשיאה היוצאת נאור: "פגעה וברחה". "בג"ץ קבע: בתי עסקים בתל-אביב ימשיכו לפעול בשבת", נכתב בכותרת הראשית של "המודיע". בכותרת הגג מובהר: "'ההפיכה השיפוטית' מרחיבה פעם נוספת את חילולי השבת".
בשער היומון "הפלס" של "הפלג הירושלמי", שפרש מדגל-התורה ובטאונו "יתד נאמן" ופיצל את הציבור הליטאי, מוזכרת פסיקת בג"ץ ("החלטה מקוממת נוספת"), אך הכותרת הראשית מוקדשת למאבק של אנשי הפלג בחובת הגיוס, ולמעשה בחובת הגשת פטור משירות צבאי: "היהדות הנאמנה בשבוע נוסף של מחאה אדירה ומעמדי קידוש ד'". לא רק הכותרת הראשית, העיתון כולו מגויס (אנא סלחו על בחירת המלה) למאבק.
בעמוד 3 של ה"פלס" מדווח על "עוד שני גיבורי חיל" ש"הוסגרו לרשויות הצבא על-ידי משטרת ירושלים". בידיעה נפרדת מדווח י' שוורץ כיצד "הכרזתו של אסיר עולם התורה" כי הוא "מעדיף להמשיך בכלא הצבאי, על פני עמידה בנסיונות", "היכתה בתדהמה את באי בית-המשפט הצבאי".
עמודים 8-6 בעיתון מוקדשים גם הם למאבק של הפלג הירושלמי, הפעם בגרסת ה"שאלות ותשובות". "מערכת הפלס" מציעה "תשובות לשאלות העולות לאחרונה". כיוון שאת "הפלס" קוראים אך ורק אנשי הפלג (עד כדי כך שלאחרונה פורסם על משכיר דירה שאסר על שוכריו להכניס את העיתון לנכס), זהו מופת של שכנוע המשוכנעים. עמודים 25-22 בקונטרס המרכזי של העיתון מוקדשים ל"יומן המערכה": רצף של עשרות אירועים ותצלומים, החל ביום שישי שעבר בשעה 00:30 ועד מועד סגירת הגיליון, אתמול אחר-הצהריים.
מוסף "כל השבוע" של "הפלס", המוסף לענייני אקטואליה, יוצא הפעם תחת הכותרת "עת לעשות לד'!", יחד עם ההכרזה עליו כ"מוסף נושא". הנושא, כמובן, הוא המאבק בגיוס. עוד 24 עמודים שכוללים כתבות, ראיונות, טורים אישיים, דיווחים וקריקטורה. כ-95% מהם מוקדשים למאבק בגיוס.
שוטרי מג"ב עוצרים משתתף בהפגנת "הפלג הירושלמי", 26.10.2017 (צילום: יונתן זינדל)
מבחינה עיתונאית מדובר במעשה נאה ביותר. קמפיין מקיף, כולל, מגוון ומפורט, בעל מסר אחיד. "הפלס" תוקף את קוראיו-מאמיניו בכל כלי הנשק שעומדים לרשותו של כלי תקשורת. מאז הקמפיינים הגדולים של "דה-מרקר" נגד הסדרי החוב והריכוזיות לא נראה כדבר הזה, ובעצם גם הקמפיינים ההם מחווירים לעומת זה הנוכחי של "הפלס". ההבדל, נכון לעכשיו, באפקטיביות של הקמפיינים. ביכולת לא רק לשכנע את הקוראים אלא גם לשנות את המציאות.
כיוון שהציבור החרדי מחולק לא רק לפי חצרות אלא גם לפי בטאונים ועיתונים השייכים לכל קבוצה, העימות בין המפלגות והפלגים מביא באופן טבעי גם לעימות תקשורתי.
"מקובל בציבור כי עמדותיכם בעניין חוק הגיוס מנוגדות לדעת ההמון בציבור החרדי ואינן מקובלות על 'הזרם המרכזי'" היא השאלה הראשונה בכתבת ה"שאלות ותשובות" של "הפלס". "בטאון עולם התורה 'הפלס'", משיבה מערכת העיתון, "הציג בפני קוראיו את מלוא העובדות, כמו גם את מכלול התשובות והתירוצים של הפוליטיקאים והתועמלנים המפלגתיים, ויראה הציבור וישפוט. [...] לעומת זאת, קוראי העיתונות המפלגתית נחשפו רק להצהרות הריקות של הפוליטיקאים. אף עיתון לא העז להציג את חוק הגיוס המפורט על מלוא משמעותו, את הצהרות המדינה ותשובותיה לבג"ץ, את המידע על מה שקורה בשטח על-ידי ציידי הנפשות בלשכות הגיוס ובאזורים החרדיים, את הפעולות הסדרתיות של צה"ל לסבך בני ישיבות ואברכי כוללים בעילות בדויות ובאמצעים ביורוקרטיים וכו' וכו'".
לפי "הפלס", "אנו עומדים אפוא מול מסע הסתרה שלא היה כמותו שנעשה בשנים האחרונות על-ידי העיתונות המפלגתית, שדואגת בצורה שיטתית למנוע מהקוראים כל פיסת מידע שעלולה ליצור ספקות בעניין התמיכה בחוק הגיוס".
שער "משפחה", 26.10.2017
"למבקרי ההפגנות נגד מעצר תלמידי הישיבה שלא הגישו פטור משירות צבאי הצטרפו השבוע נציגיו של ציבור גדול, ששתק עד כה", כותב אהרון רבינוביץ ב"הארץ". "על שער השבועון החרדי 'משפחה', שבמשך שנים התעלם באופן מכוון מההפגנות, כונו אתמול אנשי הפלג הירושלמי שיוזמים את ההפגנות 'פורעים'. בשבועון, הנפוץ ביותר בציבור החרדי, נכתב בין היתר כי 'ההפגנות הפרועות' מהוות 'שפל חסר תקדים' והוסיפו כי 'הסתה מתמשכת, כרוזים וסיפורי בדים הובילו לפגיעות חמורות בראש ישיבה'".
לפי רבינוביץ, הכתב הטרי של "הארץ" לענייני חרדים, מנהיגי הציבור החרדי שינו גישה בשבוע האחרון ובמקום להתעלם החלו לתקוף. "ביטוי ראשון לכך נראה ביום שישי האחרון, אז פורסם בעמוד הראשון של יומון הזרם הליטאי 'יתד נאמן' מכתבו של הרב חיים קנייבסקי, שנחשב לבכיר השני בחשיבותו בהנהגת הזרם החרדי הליטאי המרכזי. קנייבסקי תקף את מנהיג הפלג הירושלמי, הרב שמואל אוירבך, וכתב שאנשיו הם 'כצאן ללא רועה'. מכתבו לווה במאמר מערכת חריג שתקף בחריפות את אנשי הפלג – לאחר שהעיתון נהג להתעלם כמעט לחלוטין מההפגנות שאלו עורכים".
הביקורת מצד "יתד נאמן", מוסיף רבינוביץ בהמשך, המשיכה לכל אורך ימי השבוע האחרון, עם "שורת ידיעות ומאמרי דעה בנוגע להפגנות, בהם מכתב שכתבו עשרות ראשי ישיבות ומנהיגים רוחניים, שתקפו אף הם את הפלג הקיצוני".
אריה ארליך, סגן עורך "משפחה", שוחח עם רבינוביץ והסביר: "היו בעבר התייחסויות מינוריות אצלנו בעיתון לעניין, אבל לא בהיקף הזה. מה שהשתנה זה שלראשונה גדולי ישראל התייחסו לעניין במכתב רשמי. הטאבו נשבר. המדיניות עד עכשיו היתה התעלמות. הימים האלו נגמרו. אני מניח שזה שינוי מדיניות קבוע ולא משהו חד-פעמי. הדעה שלנו היא לא מהיום. אנחנו רואים בהם סכנה ציבורית. הם עושים חילול השם ומשחירים את פני הציבור. כל עוד המדיניות היתה התעלמות אז זה מה שעשינו, אבל ברגע שכבר לא מתעלמים אז אנחנו עושים את זה, וללא כפפות".
"מעריב", 27.10.2017
בקונטרסי החדשות של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שני העיתונים הנפוצים בישראל, אין כל התייחסות הבוקר להפגנות "הפלג הירושלמי". ב"מעריב" המצב גרוע יותר. יש התייחסות, אולם היא מכלילה ושגויה. הציבור החרדי שאינו נמנה על "הפלג הירושלמי" מבקר את התקשורת החילונית על כך שאינה מבדילה בין חרדי לחרדי ומייחסת את ההפגנות, סתם כך, ל"חרדים". "החרדים חזרו לכבישים" נכתב בתחתית עמוד 4 של "מעריב", כותרת לידיעת תצלום מאת אלון חכמון. בהמשך הידיעה נכתב כי "בעדה החרדית הוכרז יום זעם", אף שאין כל קשר בין הציבור הליטאי שהולך בעקבות הרב שמואל אוירבך לבין מי שמכונים "העדה החרדית".
מכתב למערכת "הארץ"
רעייתי ואני מנויים על 'הארץ' משנת 1972", כותבים אורי ויהודית קוגן מחיפה, "ופתרון הסודוקו בעיתון היווה הנאה רבה. בעת האחרונה השתנה סגנון הסודוקו ונהפך למאכזב ומתסכל. במקרים רבים, כדי לפתור אותו צריך משלב מסוים לנחש את המשך הפתרון. זו שיטה גרועה – סודוקו לא נועד לפתירה בדרך מפעל הפיס (הניחוש). במקור זו בעיה של היגיון עם פתרון אחד בלבד. סודוקו עם ניחושים אינו מעניין, אינו מאתגר ואינו אלגנטי".
הניחו לילד
במדור הכלכלי המצומצם של "ישראל היום" מדווח העורך ערן בר-טל על פסיקה שניתנה אתמול נגד חברת בזק וחייבה אותה לאפשר למתחרותיה, פרטנר וסלקום, להשתמש בתשתית שלה. בעקבות הפסיקה, מדווח בר-טל, הכריז ועד העובדים של בזק על סכסוך עבודה. לצד הדיווח מתפרסם טור פרשנות קצר מאת אמציה סמקאי. תחת הכותרת "שירת הברבור של הסוציאליזם" יוצא סמקאי נגד בזק ("בריונות") וחוזה למדינה עתיד מזהיר ("ישראל התחרותית כבר כאן והיא צפויה להגיע להישגים").
ב"מעריב", לעומת זאת, מסב יהודה שרוני מעט נחת לסטלה הנדלר, מנכ"לית בזק. הפרשן הכלכלי הבכיר, שבאוגוסט של השנה שעברה עדיין חזה אפשרות שאליעזר פישמן יצליח להיחלץ מפשיטת רגל, יוצא הבוקר נגד הביקורת הרבה שמוטחת בחברת בזק.
"נכון שכל תלונה צריכה להיבדק לעומק, וסביר להניח שבזק קנתה את הביקורת נגדה ביושר, אבל הכל עניין של מידתיות ופרופורציות", כותב שרוני. "צריך להיזהר לא לעבור לקיצוניות השנייה ולהתייחס למקרה בזק כאל מבחן בוזגלו הפוך. עודף המוטיבציה הרגולטורית הפך את המונופול לילד הכאפות שלהם. האופנה היא לחבוט ככל האפשר ביקירת הרגולציה לשעבר, וכל המרבה הרי זה משובח. את האינטרסים של מי הדבר משרת? בוודאי את אלה של המתחרים, אבל לא את אלה של בעלי המניות – ו-75% ממניות בזק מוחזקות באמצעות הגופים המוסדיים המנהלים לנו את הפנסיה".
עושים לביתם
מוסף "מעריב", 27.10.2017
במוסף "מעריב" שוב מתפרסמת כפולת עמודים מאת יהונתן פורת המקדמת את מפעל הפיס ("הסיוע של הפיס חשוב דווקא לנו, בפריפריה", מצוטט ראש המועצה האזורית עמק המעיינות, יורם קרין). כרגיל, לכתבה, שנראית מערכתית, מצורף הגילוי הבלתי נאות "הפרויקט בשיתוף 'מעריב' ומפעל הפיס".
בשבוע שעבר גם זה לא היה. בקונטרס הראשי של "מעריב" התפרסם ראיון מחמיא ביותר שערך משה כהן עם מנכ"ל עמותת מטב, ליאור שטרסברג, וזאת לרגל השקת מיזם של העמותה בשם "מחזירים אהבה". במוסף העיתון פורסמה מודעה גדולה על אותו המיזם, "מחזירים אהבה", רק ששם הוא הוצג כמיזם המשותף לעמותת מטב ו"מעריב". במלים אחרות, רק מי שדפדף בעיון בשני חלקי העיתון יכול היה להבין כי הראיון עם מנכ"ל מטב לא נוצר יש מאין. אגב, שלשום, ביום רביעי, הוקדשו שני עמודים במוסף היומי של "מעריב" לכתבה מאת גלית עדות על עמותת מטב, שוב בלי כל גילוי נאות על המיזם המשותף לעמותה ולעיתון.
ענייני תקשורת
התאגיד. יוסי ורטר מעריך ב"הארץ" כי בג"ץ יאשר את הפיצול בין תאגיד השידור הישראלי לתאגיד החדשות, וצופה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו יביא לביטול זה השני. "נתניהו חותר לכך שלא יהיה כלום, כדי שלא יהיה כלום", כותב ורטר. "בשיחות שהוא החל לקיים עם שותפיו לקואליציה הוא מתחייב בפניהם לא לפגוע ברשת ב' ובתחנות הרדיו השונות, וגם לא ביוצרים, בבמאים, בתסריטאים ובמפיקים שימשיכו להכין תוצרת עבור התאגיד הכללי שישרוד. בתאגיד החדשות המתוכנן הוא אינו רואה צורך".
גם הרב אליעזר מלמד, בעל הטור ב"בשבע", אינו שבע רצון מתאגיד השידור הישראלי. במוצאי השבת האחרונה הוא האזין לתוכנית ברשת ב' ושמע כיצד נותנים פתחון פה לפרופ' אבי שגיא אשר דיבר בגנות הציבור הדתי-לאומי. על סמך חוויה זו מגיע הרב מלמד למסקנה כי "הניסיון הנוסף להקים רשות שידור על חשבון הציבור נכשל".
לפי סקר שנערך עבור "ידיעות אחרונות" על-ידי מינה צמח ומנו גבע ממכון מדגם עולה כי הציבור הרחב (יהודים וערבים גם יחד) דווקא מעוניין בשידור ציבורי. בתשובה לשאלה "האם לדעתכם צריך לסגור את 'כאן' (ערוץ 11)?" השיבו רק 21% בחיוב, 19% אמרו כי אין להם דעה ואילו 60% השיבו כי "צריך ערוץ ציבורי".
אראל סג"ל. חלק אחר בטורו של ורטר מוקדש לעיתונאי אראל סג"ל. לפי ורטר, סג"ל פועל כדי שתא"ל עופר וינטר ימונה למזכיר הצבאי הבא של ראש הממשלה. "עיתונאים אינם מתנזרים מבחישה במערכות שהם מסקרים", כותב ורטר. "הקרבה למקבלי ההחלטות והאגו המנופח של רבים מהעוסקים במקצוע גורמים להם לחשוב שהם יודעים טוב יותר מאלה שיושבים על הכיסא מי צריך להתמנות למה: בצבא, בממשלה, בכלכלה, בתרבות או בספורט. המעורבות לכאורה של סג"ל בסוגיה הסופר-רגישה של מינוי מזכ"צ – במקרה דנן גם בניגוד לעמדת הרמטכ"ל – היא בעייתית. הוא עובד בתחנה צבאית, שהיא חלק מצה"ל. אמנם הוא אזרח, אבל יש כללים מסוימים, יש אתיקה-שמתיקה וכל הבוג'ראס הזה".
לסיום מציין ורטר כי "בתשובה לשאלתי הכחיש סג"ל נמרצות שהוא מתעסק במינוי וינטר או פועל למענו בלשכת ראש הממשלה. לדבריו, אין לו קשר עם נתניהו".
פייק ניוז. במוסף G של "גלובס" מתפרסמת כתבה מעניינת מאת שחר סמוחה על חברות המפעילות חשבונות דמה ברשתות החברתיות. הכתבה מוכתרת במשפט "יצרני הפייק ניוז", אף שאין קשר ישיר בין הפעילות של חשבונות הדמה ברשתות החברתיות לידיעות המפוברקות שעל שמן קרויה התופעה.
רסקין, דקל, חפץ. במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסם ראיון שערך ערן סויסה עם ניב רסקין לרגל עליית תוכניתו החדשה בזכיינית קשת. בין היתר מתייחס רסקין למפקד גלי-צה"ל לשעבר ירון דקל, ואומר כי "הוא היה מפקד מצוין, שעשה דברים שמפקדים אחרים חששו לעשות שנים לפני. הוא נגע בעצבים הכי חשופים ועשה שינויים". לדבריו, דקל "מעולם לא התערב לי בתוכנית ולא צינזר חומרים", וכלפיו היה "סופר מקצועי". דקל, מוסיף רסקין, "עשה טוב לגלי-צה"ל, והוא הכין אותה בהצלחה למאבק מול התאגיד".
דמות נוספת שעליה מסנגר הטאלנט החדש של קשת היא ניר חפץ, דוברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עד לאחרונה ומוביל חורבן האתיקה העיתונאית של "מעריב" בתקופת נוחי דנקנר, בין השאר. התוכנית של רסקין בקשת היא התחנה הראשונה בדילוג חזרה של חפץ אל עולם העיתונות, והיא שנותנת לו בפועל לגיטימציה לשוב אל העולם שנטש לטובת דוברות משפחת ראש הממשלה.
"ניר חפץ הוא אדם סופר מחובר. אין הרבה אנשים במדינת ישראל שיודעים איך עובדת הלשכה, והוא אחד מהם", אומר רסקין. "אני מבין שיש אנשים שפחות אוהבים אותו ושיש להם משקעים איתו, אבל זה לא רלבנטי. באותה מידה אם הייתי מגיש תוכנית בוקר בארה"ב והיו באים ומציעים לי את שון ספייסר או את סקרמוצ'י כפרשנים, הייתי אומר לא? כשיושב מישהו כמו ניר חפץ בשולחן אתה יודע בדיוק מי הוא, הכל על השולחן והאינטרס גלוי. אני מעדיף אדם שאני יודע מה הוא עשה בחייו, ולא אדם שאני לא יודע מי החברים שלו ומה האינטרסים החבויים שלו".
אגב, בטורו ב"מעריב" טוען בן כספית כי חפץ "סיפר למי שסיפר שהחקירות של בני הזוג נתניהו לא טובות לעסקיו", וזו הסיבה לכך שעזב את תפקיד הדובר המשפחתי.
אייל גולן לא חושש לפתוח את הפה (של עצמו, של עצמו). הזמר אייל גולן, שהורשע בעבירות מס וקיים יחסי מין עם קטינה שלפי גרסתו הציגה את עצמה כבגירה, שב לפריים טיים הטלוויזיוני בתוכנית חדשה של הזכיינית קשת, לצדו של הזמר אביב גפן. בכיר כתבי הבידור של "ידיעות אחרונות" והמראיין מס' 1 של אביב גפן בתקשורת הישראלית, רז שכניק, דווקא בעד. בטור שמתפרסם במוסף "7 לילות" מתייחס שכניק אל השניים כאל כוכבים ש"לא מפחדים לפתוח את הפה".
"הליהוק של אביב גפן ואייל גולן – יחד – לפורמט מוזיקה חדש בערוץ קשת מוכיח שמקבלי ההחלטות בתעשיית הבידור מעדיפים את בעלי הפה הלא-מרוסן, אלה שיבחרו לומר מה הם באמת חושבים ולא מה הם חושבים שנכון לומר", כותב שכניק. בהמשך מחמיא שכניק למפיקי "הכוכב הבא" על שהביאו במקומו של גולן את הזמר מוקי, שגם הוא "אחד שיש לו המון מה לומר וגם עושה את זה בדרך כלל". מדוע הועף גולן מ"הכוכב הבא"? לשם כך לא די בזמר שלא חושש לפתוח את הפה ולהגיד את האמת בפרצוף, צריך גם עיתונאי כזה.