כניסתו של אהוד אולמרט ללשכת ראש הממשלה הביאה לשינויים רבים בעבודת הלשכה. אחד השינויים שהכניס היה הצבתו של מחשב על שולחנו. קודמו בתפקיד, אריאל שרון, נהג לקבל עדכון טלפוני על כותרות העיתונים, בכל בוקר, באמצעות דוברו רענן גיסין. בהמשך היום היה שרון מתעדכן בחדשות באמצעות פתקים מעוזריו ושיחות בארבע עיניים. הכתב המדיני של "הארץ", אלוף בן, תיאר את השינוי כך: "אולמרט קופצני, ויכול לקום באמצע דיון כדי להציץ במחשב ולהתעדכן בחדשות באתר ynet או ב'הארץ'. לשרון לא היה בכלל מחשב על השולחן". בהזדמנות אחרת כתב בן: "אולמרט אוהב להיות מחובר. לקרוא חדשות באתר ynet, לעיין בעיתונים מחו"ל, להתעדכן באירועי ספורט".

הנתון הקופץ לעין משני הדיווחים של בן הוא חיבתו של ראש הממשלה החדש לאתר ynet. דרך ארוכה עבר האתר מאז הקמתו, בשנת 2000, ועד לנחיתתו בלב הקונסנזוס של לשכת ראש הממשלה. ב־ynet גולשים כיום, לדברי אנשי האתר, בין 570,000 ל־640,000 unique users (מספר המחשבים שמהם מתבצעת גלישה באתר) מדי יום חול. בהסתמך על העובדות הללו, דומה כי ynet מהווה איום - עתידי אך מבוסס למדי - על אחיזתו של עיתון האם, "ידיעות אחרונות", בקונסנזוס הישראלי ובהגמוניה בקבוצת "ידיעות".

כדי להבין את מערכת היחסים השוררת בין "ידיעות אחרונות" ל־ynet כיום, כדאי להתחיל בשחזור נסיבות הקמתו של האתר. ynet החל כמיזם מחתרתי למחצה, שנוסד בצריף על הגג של בית "ידיעות אחרונות" בתחילת 1997. למעלה משלוש שנים חלפו עד עלייתו של האתר לאוויר. במהלך אותן שנים הוחלט בקבוצת "ידיעת אחרונות" כי מערכת החדשות של האתר תפעל בנפרד מדסק החדשות של העיתון, כדי ליצור בידול ברור ביניהם. החלטה נוספת שהתקבלה היתה לבדל את האתר באמצעות שם נפרד, ynet, שאינו כולל את השם המפורש "ידיעות אחרונות".

זאב חספר, העורך הראשון של ynet, מספר כי עלייתו של האתר התעכבה בשל התנגדותם של עורכי "ידיעות אחרונות" באותם ימים, משה ורדי ואלון שליו: "בהתחלה ההתנגדות נבעה מבורות. לא שליו ולא ורדי הבינו מה זה אינטרנט... לאט לאט הם הבינו, ואז ההתנגדות נבעה מהחשש לכרסום בכוחו של העיתון. גם אני ידעתי שההתחזקות של האינטרנט תבוא על חשבון העיתונות המודפסת, אבל הטענה שלי היתה שאם זה ממילא יקרה אז כדאי שנהיה שם, וכדאי שנהיה החזקים ביותר. אני לא מאשים את האנשים ב'ידיעות' שניסו למנוע את התפתחות האתר, כיוון שאם הייתי עורך 'ידיעות אחרונות' יכול להיות שהייתי נוהג באותה צורה". בסופו של דבר אישר נוני מוזס את עלייתו של ynet, בהשפעת השביתה הגדולה של עובדי הדפוס בעיתון.

נסיונותיהם של אנשי "ידיעות אחרונות" להחליש את האתר גרמו, בראייה לאחור, דווקא להתחזקותו. חספר מספר: "הפרדת המערכות נולדה בעצם כתוצאה מחוסר ברירה, משהתברר לנו שב'ידיעות אחרונות' כל הסביבה מתנגדת לנו - הסביבה הטכנולוגית, המערכתית והמסחרית. האפשרות היחידה היתה לצאת החוצה. את ההחלטה הזאת דחף מודי פרידמן, אז המשנה למנכ"ל 'ידיעות אחרונות', ששכנע את נוני לתת לנו משאבים כדי ליצור משהו עצמאי". חספר מספר כי אנשי "ידיעות אחרונות" נהגו לתקוע מקלות בגלגלי האתר הצעיר: "היינו צריכים להילחם על כך שהכתבת שלנו בכנסת, לינוי בר־גפן, תשתתף בתדרוכים של דובר הכנסת. כתב 'ידיעות' בכנסת (חיים שיבי; ב"ג) השתתף בקמפיין שניהלו כתבי הכנסת נגד הכללתה בתדרוכים. היו מקרים נוספים. עובדה מדהימה היא שעד היום, הכתובת של ynet לא מופיעה בעמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות' אלא רק בעמוד האחרון. בתקופתי גם זה לא היה. זה שעיתון לא מתפאר באתר התוכן שלו זו תופעה מוזרה מאוד".

בכיר בקבוצת "ידיעות אחרונות" אומר כי "הנהגת מערכת 'ידיעות אחרונות' של אז, משה ורדי והאנשים שסבבו אותו, לא אהבו את זה שבעלי 'ידיעות אחרונות', נוני ומימי מוזס, השקיעו מאמץ כזה בהקמת ynet. הם פחדו ממתחרה והם פחדו מהקצאת משאבים לאתר על חשבון העיתון. כשאתה מולך בכיפה אתה לא רוצה יצורים אחרים שיסתובבו לך בין הרגליים. 'ידיעות אחרונות' סובל את כתבי־העת של הקבוצה כי הם פונים לקבוצות קוראים מצומצמות ומוגדרות, אבל ynet פונה ממש לקהל של 'ידיעות'. את זה הם ממש לא אהבו".

הביטוי ליחסם של אנשי "ידיעות אחרונות" היה החרמה מוחלטת של האתר. אם ב"הארץ" או ב"מעריב" (שנים מאוחר יותר, כאשר הושק אתר nrg) טרחו לפרגן לאתרים שלהם ככל שאפשר, התנהגות שהיא כאוויר לנשימה למותג בלתי מוכר, ב"ידיעות אחרונות" מתעלמים באופן בוטה מאתר הבית - הן באי מתן קרדיטים לסיפורים חשובים שנחשפו בו, והן באי הפניית מודעות למחלקה המסחרית שלו. עורך ותיק ב־ynet אומר: "הם לא יכלו למנוע מאיתנו לעשות שימוש במשאבים של הקבוצה כמו ארכיון התמונות, אבל ברמת השוטף - אם 'ידיעות אחרונות' שלחו כתב לאירוע ש־ynet לא יכול היה לסקר אותו, לא היתה שום היענות לדרישה שהכתב ידווח גם לאתר. זו היתה החרמה אגרסיבית ולא סימפטית. היו גם הרבה סיפורים על כתבים של 'ידיעות אחרונות' שניסו למנוע ממקורותיהם לדבר עם כתבים של ynet. הכתב לענייני מחשבים של 'ידיעות אחרונות', דודי גולדמן, היה יכול להביא דוגמאות וציטוטים מ'וואלה' ומ'נענע', אבל לא מ־ynet. זה לא שוורדי נתן הוראה, אבל מספיק שאנשים מבינים לאן הרוח נושבת והם כבר הולכים איתה".

האיבה בין שני הגופים הגיעה לשיאה באחד הלילות ביוני 2001, באירוע שהתפרסם במדורו של אביב לביא במוסף "הארץ": יהודה שוהם, תינוק בן חמישה חודשים, נפצע בראשו מפגיעת אבן שנזרקה על המכונית של משפחתו בשטחים. גלי תיבון, צלמת עצמאית, הספיקה לקלוט בעדשתה את שוהם מקבל טיפול ראשוני. ל"מעריב" הגיעה תמונה מסוכנות "פלאש 90". ב"ידיעות אחרונות" נאלצו לסרוק את התמונה משידורי ערוץ 1. אנשי ynet ביקשו מתיבון את תמונת התינוק. היא הסכימה, בתנאי אחד: שזו לא תעבור ל"ידיעות אחרונות" - על רקע משקעים בינה לבין מערכת העיתון. ב־ynet הסכימו. סמוך לחצות עיטרה התמונה את עמוד השער של האתר. במערכת החדשות של "ידיעות אחרונות" הבחינו בתמונה ומיהרו לבקש אותה מהאתר. רון ירון, אז ראש מערכת החדשות של "ידיעות", פנה לגיא בניוביץ', עורך ערוץ החדשות של ynet. בניוביץ' הסביר שהוא מוכרח לעמוד בסיכום המוקדם עם תיבון, ודחה את פנייתו של ירון. למחרת בבוקר עודכן ורדי בפרטי התקרית הלילית והגיב בתקיפות: הוא הודיע על חרם חומרים מקיף מצד "ידיעות אחרונות" על ynet: אין תמונות, אין כתבות, אין שיתוף פעולה משום סוג שהוא. אמברגו מוחלט. מאז חלו שינויים גדולים ביחסי הכוחות. "ידיעות אחרונות" היה ונותר העיתון המודפס החזק בישראל, עם שיעורי קריאה מהגבוהים בעולם המערבי. ynet פילס את דרכו והפך להיות גוף תקשורת חזק ומשמעותי, שדף הבית שלו נמצא על מחשביהם של ראשי המדינה. בכיר באתר אומר כי "ynet למעשה רכש, מאז ועד היום, את מעמדו בעולם האינטרנט הישראלי לא בזכות 'ידיעות אחרונות' אלא למרות 'ידיעות אחרונות', ורק בזכות פעילותו של האתר. הבידול המוחלט מ'ידיעות' הוכיח את עצמו. היום התהפכו היוצרות - אנחנו הגדולים ו'ידיעות אחרונות' הם הקטנים. מספר קוראי ynet היום כפול ממספר קוראי 'ידיעות אחרונות'".

לדעת גבע קרא־עוז, לשעבר עורך ערוץ התרבות וראש דסק חדשות ב־ynet" ,ynet הוא היום כלי התקשורת החשוב ביותר במדינה. עם זאת, 'ידיעות' העיתון עדיין מצליח יותר ברמה הכלכלית. אין לי מושג מה יקרה בעתיד. זה תלוי בשינויים טכנולוגיים שקשה לחזות אותם".

עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" מגחך כאשר הוא שומע את ההתפארויות היוצאות מאתר הבית: "בעשור השנים שבהן קיים האינטרנט העברי לא יצא אף סקופ משמעותי מבית־המדרש האינטרנטי, שכולל בתוכו את ynet. כל התחקירים הגדולים של השנים האחרונות הופיעו בעיתונות המודפסת או בכלי התקשורת האלקטרוניים. ההיגיון אומר שתחקירים טובים מתפרסמים איפה שיש עיתונאים טובים. מעבר לכך, אני גם לא רואה תנועה ערה של עיתונאים מהעיתונות המודפסת לכיוון האינטרנט. באותה מידה אני גם לא רואה לעתים קרובות שעיתונים יומיים מנסים לקדם סיפורים שלהם באינטרנט, ולעומת זאת אני נתקל כל הזמן במקרים שבהם מנסים אתרי האינטרנט לקדם את הסיפורים שלהם בעיתונים".

בניגוד למהפך במספר הקוראים, הכנסותיו של ynet הן עדיין כאין וכאפס לעומת ההכנסות של "ידיעות אחרונות". בכיר בקבוצה אומר כי "במידה רבה, כל הכנסות הקבוצה מתבססות על העיתון המודפס. לזכותו של ynet ייאמר שבשנה שעברה הוא הפך מארגון מפסיד לארגון מרוויח. ככל שחלקו של הפרסום באינטרנט בעוגת הפרסום הכללית יגדל - בעיקר על חשבון הטלוויזיה - כך יעלו ההכנסות. ועדיין, ייקח שנים רבות עד ש־ynet יקבל את המשקל הפיננסי של ידיעות בקבוצה".

אלא שגם בתחום הזה, בנסיבות מסוימות, עשוי השינוי להתחולל מהר מהצפוי. בפברואר הונפק פורטל האינטרנט "תפוז" בבורסה לניירות ערך בתל־אביב לפי שווי חברה של 80-70 מיליון שקל. לפני כמה שבועות התפרסם ב"דה מרקר" כי בנק הפועלים וקבוצת "יורוקום" של איש העסקים שאול אלוביץ' בוחנים אפשרות להשקעה בחברת האינטרנט "וואלה" לפי שווי של 80 מיליון דולר. המספרים שנזרקים לאוויר גרמו לבכירים בקבוצת "ידיעות אחרונות" לשקול ברצינות את הנפקת ynet. מחסום בדרך למימוש אפשרות ההנפקה היא נטייתו של נוני מוזס לשמור את הנתונים הכספיים של עסקיו הרחק מעין הציבור.

נקודה כואבת במיוחד לעיתונאים שעובדים ועבדו ב־ynet היא הקושי לעבור מהאתר לעיתון האם. המדיניות ב"ידיעות אחרונות", שלא השתנתה מאז הקמת ynet למעט חריגים מעטים, היא לא למלא משרות כתיבה ועריכה פנויות בעיתון בעיתונאים העובדים באתר. לאור זאת נאלצים העיתונאים ב־ynet לחפש אפשרויות קידום בכלי תקשורת אחרים, שאינם שייכים לקבוצת "ידיעות אחרונות". המחשה טובה לתופעה הוא הכתב הצבאי של "מעריב", פליקס פריש, שהיה הכתב הצבאי של ynet עד שהודח בשל בדיחה לא מוצלחת ששילב באחת מידיעותיו באתר. פריש היה מועמד לתפקיד הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", לא קיבל את התפקיד והמשיך לעבוד באתר עד להדחתו והשתלבותו ב"מעריב". דוגמה נוספת היא זהר ישראל, כתב התקשורת לשעבר של ynet, שהיה מועמד לתפקיד כתב דומה ב"ידיעות אחרונות", לא קיבל את התפקיד, עזב את ynet ונמנה היום עם מערכת התוכנית של גיא פינס בכבלים. יכול להיות, כמובן, שמועמדותם של השניים נדחתה בשל שיקולים אחרים, אולם ב־ynet מעריכים כי שייכותם לאתר היא שגרמה להעדיף כתבים אחרים על פניהם.

כתב ב־ynet אומר כי "מה שבתחילה היה ברור - ש'ידיעות אחרונות' הוא מקום טוב יותר לעבוד בו - כבר לא מובן מאליו. היום הנִראוּת של כתבים ב־ynet גבוהה יותר משל הכתבים בעיתונים המודפסים. קח, למשל, את אבישי בן־חיים, שהיה כתב חרדים בולט ב־ynet והיום די נעלם באותו תפקיד ב'מעריב'. הכתבים מבינים את זה היטב. כתבי ynet דוחים היום הצעות מכלי תקשורת אחרים, למרות שלעתים קרובות יש בהן כדאיות כספית". מי שהצליחו לעקוף את המדיניות הם הפרשן עופר שלח (שמשרתו מתחלקת כיום בין ynet ל"ידיעות אחרונות"), סגן עורך מוסף "7 ימים" ומבקר הטלוויזיה רענן שקד (שהיה עורך ערוץ התרבות של ynet ועבר בהדרגה ל"ידיעות אחרונות") ומבקרת התרבות אריאנה מלמד (שכותבת הן בעיתון המודפס והן ב־ynet). בכיוון ההפוך נעשה לאחרונה ניסיון לשלב כותבים בכירים ב"ידיעות אחרונות" כבעלי בלוגים ב־ynet. הניסיון, שהחל בבלוג של סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", נחסם על־ידי מערכת עיתונו. פלוצקר והבלוג שלו הם לפי שעה לוויין יחיד של מערכת "ידיעות אחרונות" ב־ynet.

עורך ב־ynet מגדיר את היחסים הנוכחיים בין האתר למוצר המודפס כקשר של "ארגונים ידידותיים, כלומר שני ארגונים ששייכים לאותו אבא ומתייחסים זה לזה בחיבה הדדית. היום היחסים בין שני הארגונים הם שפויים יותר. 'ידיעות' כבר נותן קרדיטים לכתבים שלנו - אומנם לא בהיקף שהיינו רוצים, אבל הרבה פעמים ynet כל־כך חזק שאנחנו כבר לא צריכים אותם. לעתים הם גם מבקשים פרומואים אצלנו. זה השינוי הניכר מאז תקופת ורדי. ועדיין, 'ידיעות אחרונות' יכול לרוץ קדימה עם סיפור כלשהו ואנחנו נתעלם מהסיפור הזה לחלוטין, אם הוא לא ראוי בעינינו. אין שום תאקל - אבל כל אחד בעמדתו".

ואילו העורך הראשון של ynet, זאב חספר, סבור כי האתר תקוע וכי הגיע הזמן לשנות את תבניות היסוד: "אני חושב שהגיע הזמן להשיק את ynet הדור הבא - לדעתי זה היה צריך לקרות לפני שנתיים־שלוש. אני מדבר על שינוי עיצובי וגם על שינוי תפיסתי. ynet צריך להתחבר לטרנד העדכני של עולם האינטרנט ולפתוח את האתר להשתתפות נרחבת יותר של הגולשים".

פוטנציאל הפיצוץ העיקרי בין ynet ל"ידיעות אחרונות", בחודשים הקרובים ואחריהם, גלום בהתחזקותו הצפויה של האינטרנט הישראלי על חשבון עיתונות הנייר. גורם ב־ynet מסביר: "תפקידם העיקרי של רפי גינת ויואל אסתרון הוא למצוא דרך להגדיר מחדש את העיתון בעידן האינטרנט. עיתוני הנייר פחות ופחות רלבנטיים - מוצרים שמרניים, לא עדכניים - ולך תתמודד עם כל החידושים של עולם האינטרנט. כל עבודתם היא למעשה התמודדות עם ynet .ynet הוא לא הבעיה של מחר, אלא של אתמול והיום. מבחינה כספית דווקא אין להם (לאנשי העיתון המודפס; ב"ג) מה לדאוג, כיוון שבכל מקרה לא יחתכו מהם תקציבים כל עוד הם יספקו את עיקר ההכנסות של הקבוצה".

הלחץ שבו נתונים ראשי "ידיעות אחרונות", מול האינטרנט בכלל ו־ynet בפרט, בא לידי ביטוי בהופעה של גינת בכנס השיווק של איגוד המפרסמים, בינואר השנה. בנאומו בכנס בחר גינת לתקוף את העיתונות האינטרנטית והטלוויזיונית, ולפאר את עליונותה של העיתונות הכתובה על פניה: "היתרון הגדול של האינטרנט, הטלוויזיה והרדיו הוא במהירות הדיווח. בכך אין לנו אפשרות להתחרות. אבל ברמת הכתיבה והכיסוי - אף אחד לא מתחרה בנו. קריאת חדשות באינטרנט היא בעיקר רפרוף על כותרות. בטלוויזיה צריך להגיד כל דבר תוך דקה וחצי כי זה המדיום הכי שטחי שיש. העיתונות היא זו שמביאה את החומרים הבלעדיים ברמה הגבוהה ביותר, ומכתיבה את סדר־היום הציבורי". "אין באינטרנט ובערוץ 2 את נחום ברנע וגם לא יכול להיות. אי־אפשר לקרוא את נחום ברנע באינטרנט", הוסיף גינת.

גורם ב־ynet הגיב לכותב שורות אלו על דבריו של גינת כך: "לא מעט חיוכים משועשעים וגבות מורמות נראו במערכת באותו יום. איש במערכת האתר לא חושב שהתובנות של רפי בנושא הזה שוות את הנייר שעליו נכתבו. הדברים האלה רק מעידים על חוסר ההבנה של גינת בנוגע לאתגרים שמעמיד בפניו עידן האינטרנט".

חספר משוכנע כי יש לאחד את שני הגופים: "אין לי ספק ש'ידיעות אחרונות' ו־ynet צריכים להתמזג, וכמה שיותר מהר. מיזוג כזה יחסוך בעלויות בצורה פראית וישפר את שני המוצרים. ברגע שנוני יעשה את זה, הוא יוכל גם לייצר מוצרים חדשים בעלויות שייחסכו - תכני טלוויזיה ועיתון 'מטרו' למשל. נוני צריך לעבור לשלב הבא ולהפוך את קבוצת 'ידיעות' לחברת תוכן במקום לקבוצת עיתונים".

קרא־עוז לא מסכים: "לדעתי, בעתיד, כל גוף תקשורת חפץ חיים יצטרך לפעול כתמנון רב זרועות. השילוב ברמה המנהלתית הוא הגיוני; ברמה של הפעלת מערכות, זה יהיה די קשה למזג שני דברים קיימים, ולדעתי עדיף לא לנסות ולהסתפק במיזוג של דברים נקודתיים, כמו צילומים, ארכיון וכו'".

"בסופו של דבר", מסכם חספר, "למרות כל הקשיים, ynet לא היה מגיע למקום שבו הוא נמצא היום אילו לא היה מבית 'ידיעות אחרונות'. במקרה הזה, המו"ל והעיתון הם לא היינו הך. אם נוני לא היה רוצה ש־ynet יצליח, ynet לא היה מצליח".

יון פדר: דו־קיום דומיננטי

יון פדר, העורך הראשי של ynet, סירב לשתף פעולה עם הכתבה ומסר בתגובה: "אינני מוצא עניין בדיון ביחסים הפנימיים בתוך קבוצת 'ידיעות'. הדבר העיקרי הראוי לציון הוא שהקבוצה השכילה לקיים את שתי המדיות, 'ידיעות' ו־ynet, כמו גם מדיות נוספות. שתיהן הן הדומיננטיות בתחומן בישראל וימשיכו להיות כאלה זו לצד זו עוד שנים רבות". תגובתו של רפי גינת לא התקבלה.

דודי גולדמן סירב להגיב. חיים שיבי מסר בתגובה: "תמיד ראיתי בכתבי האינטרנט עמיתים שווי זכויות לכל דבר, ובמקומות שבהם יכולתי לסייע להם עשיתי את זה ברצון". אלון שליו ביקש שלא להגיב על הדברים, ואמר: "אני מניח שלכל אחד יש זכרונות היסטוריים שונים".

בועז גריילסמר הוא עיתונאי

גיליון 63, יולי 2006

איור: אופיר שרר

תגובה: פטור מבקשת תגובה

עד כה ידעתי על עיתונאים הטורחים לבקש תגובות מאנשים שעלולים להיפגע מנושאי כתבותיהם, או על עיתונאים שאינם טורחים לעשות זאת. הכתב בועז גריילסמר לימד אותי שיש גם זן שלישי: כאלה הטורחים לבקש תגובה אך משהיא אינה תואמת את הקונספציה ואת סיפור העלילה היא אינה משולבת בטקסט.

בגיליון 63 של "העין השביעית" (יולי 2006) מצטט גריילסמר מדברי זאב חספר על "קמפיין" שניהלו כתבי הכנסת נגד כתבת הכנסת דאז של ynet, לינוי בר־גפן, ועל כך שאני - אז כתב עיתון "האם" של האתר, "ידיעות אחרונות" - השתתפתי בו. הקמפיין נועד על־פי האמור למנוע מבר־גפן לקחת חלק בתדרוכי דובר הכנסת.

הסברתי לגריילסמר באריכות כי תא כתבי הכנסת, שהיתה לי הזכות להימנות עליו, עמד בשעתו על מבחן אחד בלבד כתנאי להשתתפות של כתבים בתדרוכי התא: האם סיקור הכנסת הוא תחום עיסוקו המרכזי, הקבוע והעיקרי של המשתתף. זאת בדומה לכללים הנהוגים בכל תא כתבים - למן הצבאי ועד המשפטי.
בר־גפן עמדה כמובן בתנאי הזה, ואם היו סימני שאלה באשר לעובדה שאתר אינטרנט אכן מקצה כתב מיוחד לסיקורה של הכנסת - כמו כל כלי תקשורת ראוי אחר - הם סולקו בימים הראשונים של עבודתה.

עוד הבהרתי לגריילסמר כי בתוך זמן קצר מאוד עברו כתבי אתרי החדשות אונליין בכנסת תהליך של שדרוג מעמד, הן בעיני עמיתיהם ב"מסדרון העיתונאים" והן בעיני חברי הכנסת. אלה קלטו מהר מאוד כיצד ניתן לבצע שימוש פוליטי־תדמיתי יעיל, לעתים מניפולטיבי ומתמרן כלפי יריבים, במהירות וזמינות הדיווח.

חברי הכנסת למדו היטב ומקרוב את כוחו של הדיווח המיידי אונליין, שאינו נופל בעכשוויות שלו מדיווח רדיופוני, ואף עולה עליו מבחינת היות החומר "תלוי ועומד" בחלל התקשורתי.

עד מהרה הוכיחו כתבי אתרי החדשות באינטרנט כי הם יכולים לקבוע סדר־יום ציבורי תקשורתי לא פחות מאחרים, ולעתים אף יותר.

הדגשתי כי כחבר ועד תא כתבי הכנסת סייעתי לא אחת לעמיתי מאתרי החדשות באינטרנט - כולל כמובן ynet. כך אם מדובר בהשגת מקום ישיבה הולם במשכן צפוף לכתבת האתר "חדשות מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, או באירוח רב־שיח של חבר כנסת אונליין עם גולשים באתר ynet, שנוהל בכנסת מחדר הכתבים הצפוף מאוד של "ידיעות אחרונות".

כאמור, גריילסמר לא טרח לשלב משהו מכל זה בסיפורו. אני יכול לחסוך לו את הטרחה בעתיד: בסיפור הבא שלו שבו תהיה התייחסות כלשהי אלי - הוא פטור בזאת מבקשת תגובה.

חיים שיבי הוא עיתונאי

גיליון 65, נובמבר 2006