ביום שישי הפנה אורן פרסיקו את קוראי סקירת העיתונות לדברים שכתב שי ניב באתר האינטרנט של "גלובס", בעניין המהומה התקשורתית שגרמה נסיעתו החשאית של ראש הממשלה בנימין נתניהו לרוסיה בשבוע שעבר. המסר שביקש ניב להעביר הוא – הזעם הקדוש של העיתונאים על שהוסתר מהם דבר הטיסה לרוסיה נובע מאגו מנופח מדי. רצה לומר, הכתבים והפרשנים המדיניים שופכים אש וגופרית על נתניהו ולשכתו לא משום שהתנהלותם מדאיגה ונלעגת, אלא משום שלא שיתפו את בכירי התקשורת בסוד מדינה כמוס שבעטיו יצא ראש הממשלה באופן דחוף לרוסיה.

הדובר ניר חפץ (מימין) וראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: פלאש 90; עיבוד: "העין השביעית")

משתמע מאבחנה זו שלו היו נתניהו ויועציו הקרובים משכילים לעדכן את נבחרת הכתבים המדיניים במסע הפתאומי לחו"ל, היתה דעתם נוחה והם לא היו מתרעמים על שהוסתר מהציבור. לפי התפיסה הזו, עיתונאות היא עיסוק כל-כך אגוצנטרי, שדי בהזלפת כמה טיפות מידע על שפתיהם הצחיחות של הכתבים כדי להרוות את צמאונם ולשתק את האינסטינקטים המקצועיים שלהם, המדרבנים אותם לכאורה לחשוף לעין השמש את פרטי המידע שהם מלקטים.

זו אינטרפרטציה שגויה של התנהלות עיתונאים בדרך כלל ושל תפקוד ראש הממשלה ואנשי לשכתו במקרה הנדון. ברגיל, עיתונאים רודפים אחר מידע כדי לפרסמו, לא כדי לנצור אותו בלבם ולהרגיש חשובים. עיתונאים נוהגים כך לא רק משום שזה הגיון עיסוקם ולא רק משום שזו שליחותם, אלא גם משום שבכך הם מספקים את יצרי האגו שלהם.

עיתונאים אכן מונעים על-ידי דחף שאינו בר-כיבוש להצטיין, להתפרסם, להתחכך עם צמרת המדינה, להכות את מתחריהם. הם אינם מסוגלים לספק את המאוויים האלה אם הם מסכימים להיות שותפים לסודות שלא ניתן לפרסמם. יש אמנם מצבים שבהם, אגב מרדף אחר מידע, עיתונאים נקלעים להתחייבויות להימנע מלחשוף פרטים מסוימים. נכון גם שבהתנהלות היומיומית עיתונאים מקבלים על עצמם להסתיר את המקור שעליו הם מסתמכים. אבל בדרך כלל עיתונאות היא עיסוק עם הפנים אל הציבור; תכליתו – להנחיל את מירב המידע למירב האנשים.

ודאי שבמקרה הנדון, לא שיקולי אגו הנחו את התקשורת בבואה לשפוט את התנהלות לשכת נתניהו. הכתבים והפרשנים המדיניים לא תקפו את ראש הממשלה ויועציו משום שנמנע מהם מידע רגיש; הם עשו זאת משום שנתניהו ואנשיו נראים כמו דרי גן ילדים שיצא מכלל שליטה, ולא כמו מטה מסודר המופקד על ניהול ענייני המדינה.

גם העיתונאי המקורב ביותר לקברניטי המדינה יודע בתוך עצמו שהמידע שהוא מצליח לאסוף הוא חלקי בלבד. גם העיתונאי המקושר ביותר לצמרת עומל קשה כדי לחבר פירורי מידע ולהרכיב מהם תמונה אמינה שניתן להציגה לציבור. אין עיתונאי שמתיימר לדעת את כל סודות המדינה, שמעז לחשוב שכל התפתחות מדווחת לו, שמקננת בו ציפייה להתעדכן בו בזמן יחד עם קודקוד מקבלי ההחלטות. הזעם שיצא על נתניהו ועוזריו, בתקשורת של סוף השבוע, לא נבע מעלבון אישי של עיתונאים, אלא מהערכת מצב שקולה שבעטיה של לשכת ראש הממשלה, ענייני המדינה אינם מתנהלים כשורה.

אם לנתניהו יש עניין לאבחן מה דפוק בלשכתו, כל שהוא צריך לעשות הוא לסרוק את פרסומי התקשורת בשלושת הימים האחרונים. גם עיוור וחירש יבחין שמי שנפגע באופן אישי מהטלת האיפול על נסיעתו של ראש הממשלה לרוסיה לא היה הכתב הבכיר, אלא יועץ התקשורת הבכיר שלא שותף בסוד המהלך המדיני הרגיש. ומי שהתקוממו על "השקר הלבן" לא היו דווקא עיתונאים, אלא מי שהזין אותם בקובלנה המופרכת הזו (כאילו שהטעיות מסוג זה אינן לגיטימיות בעת טיפול בסוגיות לאומיות רגישות; כאילו שיועץ התקשורת העליון, גם לו היה יודע על המסע, לא היה נזקק לדרכי עורמה כדי להסתירו מהעיתונות).

יתכבד נא נתניהו ויעיין באותם פרסומים, או אז יתברר לו כי במקום שניר חפץ ועוזי ארד יישארו ברקע וידבררו אותו, הם הפכו למושאי סיקור בעצמם. וזה סימן לאגו מפותח מאוד ולאמביציות אישיות שאינן עולות בהכרח בקנה אחד עם צרכיו של ראש הממשלה בשעה זו.