לא השקר, האגו

הכותרות הראשיות כולן עוסקות הבוקר, באופן זה או אחר, בבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. ב"הארץ" הופך ציטוט מפיו, "נתפשר למען השלום, אבל לא נהיה פראיירים", לכותרת הראשית, המופיעה מעל תצלום שלו כשהוא מרים כוסית יין בכנס של הליכוד.

הכותרות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" יוצאות להגנת מזכירו הצבאי של נתניהו, האלוף מאיר כליפי, שבשמו נמסרה לפני כמה ימים ההודעה השקרית לעיתונות שלפיה ראש הממשלה לא יצא לשליחות סודית לחו"ל, אלא שהה ב"מתקן בטחוני בישראל". "המזכיר הצבאי שעיר לעזאזל", מצוטטים "בכירים בצה"ל" בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "המזכיר הצבאי: תפרו לי תיק", נכתב בזו של "מעריב". אם כליפי הוא הקורבן, ברור מאליו כי אדם אחר הוא האשם. האדם הזה, בעיני העיתונות, הוא בנימין נתניהו, ששוב חוטף הבוקר שטף של תקשורת איומה ונוראה מבחינתו.

"יש המגדירים אותו כנאיבי בענייני תקשורת", נכתב על כליפי בדיווח של "ידיעות אחרונות" [יוסי יהושוע ואיתמר אייכנר], ובידיעה המתפרסמת ב"מעריב" [בן כספית, אמיר בוחבוט ומיה בנגל] מוסבר כי "כליפי עצמו לא דיבר עם התקשורת אתמול. בעיקרון הוא לא מדבר עם התקשורת. אבל הוא קיים כמה שיחות עם חברים קרובים. כמה מהם ראו צורך להביא את דבריו, על אחריותם". אם אכן היה כליפי נאיבי בענייני תקשורת, נראה כי שלב זה בחייו תם. עובדה היא שדברי מקורביו נקלטו היטב במערכות העיתונים ומקבלים הבוקר תהודה רמה.

גם ב"הארץ" יש התייחסות לטענות כליפי, בטור פרשנות של עמוס הראל. הראל מציג את עמדת האלוף, אך מציין פרט נוסף: כליפי היה מי שתיחקר שתי תקריות קטלניות ברצועת עזה לפני שלוש שנים, ומסקנותיו "הוציאו את הצבא בשני המקרים בנזקים קלים בלבד", כהגדרת הראל. לדברי כתב "הארץ", "הצהרתו השבוע בדבר נכונותו להטעות בשם הביטחון מטילה בדיעבד צל מסוים על קביעותיו בעבר".

היציאה הבולטת להגנתו של כליפי, ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב", באה בד בבד עם המשך ההתקפה על יכולתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לנהל את לשכתו כראוי ותלונות על הפגמים החמורים באופיו. שוב ושוב עולה הבוקר מדפי העיתונים הטענה כי נתניהו לא השתנה ונותר אותו טיפוס מפוקפק מהקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. בן כספית כותב ב"מוספשבת" של "מעריב" על "תרבות השקר" של נתניהו ומרחיב בכתיבתו על המינויים הכושלים בלשכתו.

לדעת נחום ברנע, הכותב ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "הצד המעניין בפרשה הזאת איננו השקר, אלא התמימות". לא התמימות של כליפי, חשוב לציין, אלא זו של נתניהו. לדברי ברנע, "נתניהו היה צריך לדעת שבתוך יום ינחת הסיפור האמיתי במחברתו של עיתונאי, במקרה הזה כתבנו המדיני שמעון שיפר". לדעתו, נתניהו צריך היה לקחת את האחריות לשקר על עצמו. הטלתה על כליפי היא בעיניו הכישלון המרכזי של ראש הממשלה בפרשה זו.

סימה קדמון, בכפולת העמודים הבאה במוסף, כותבת גם היא בהרחבה על ההמולה השוררת בלשכת ראש הממשלה. תוך כדי כך מגינה קדמון על עמיתה לעיתון עד לאחרונה, ניר חפץ: "שלא נתבלבל: אין שום סיבה להאשים את ראש מטה ההסברה ניר חפץ. איך אפשר להאשים אדם שלא ידע דבר על נסיעתו של ראש הממשלה והיה צריך לעמוד בחזית מול התקשורת ולהמציא סיפורים". לדעתה, האשם היחיד במה שהיא מגדירה "תקלה קשה" הוא נתניהו.

לאחר קריאת כל הביקורות החריפות על נתניהו, בעקבות מה שמכונה בדף השער של "מעריב" "עסק הביש הרוסי", כדאי לקרוא גם כמה מלים מטור שפירסם אתמול שי ניב באתר האינטרנט של "גלובס". לדעת ניב, ההתקפה הבוטה על נתניהו השבוע נובעת מ"עודף חשיבות עצמית של עיתונאים".

"חלקנו", הוא כותב, "התרגלנו שהכל מגיע לנו. אנחנו תמיד צריכים לדעת ראשונים, בכל מקום ובכל מחיר. כך קורה שככל שהאגו שלנו נפגע יותר – כך גדל הסיכוי שהכותרת של מחר תהיה גדולה יותר, ארסית יותר [...] יותר משעיתונאים לא סובלים גמגומים, הם לא סובלים שקרים. הם רוצים להיות שותפי סוד, להסתובב ברחובות הארץ כמי שיודעים יותר מכולם אבל אסור להם לגלות. מה שנקרא, בשושו [...] התקשורת נוהגת לראות את עצמה כשליחת ציבור, אבל במקרה הזה הציבור כלל לא נפגע – רק האגו של העיתונאים".

לא משחרר, מהוון

זהו היום השני ברציפות שתצלום, אותו התצלום ממש, מודפס מעל דפי "ידיעות אחרונות". איזה אירוע יכול להיות כה משמעותי שיש לחזור על פרסום תיעודו, אותו התיעוד בדיוק, יום לאחר יום? הרגע שבו רמי טל, עורך הספר "השבוי – מבט מעזה", מגיש עותק ממנו להורי החייל השבוי גלעד שליט. הבוקר מודגש כבר בראשית הכיתוב הלא-חתום שנלווה לתצלום [תומריקו] כי "הוצאת הספרים של 'ידיעות אחרונות' החליטה לתרום את ההכנסות מהספר 'השבוי, מבט מעזה', למטה המאבק להשבתו של גלעד שליט". יש לראות בהודעה זו חלק ממאמצי ההוצאה לצמצם את התרעומת שהקימה על עצמה עם הפרסום הנרחב של התיאורים הגרפיים מחיי השבי של שליט.

כפי שהובטח, קטעים מספרו של סלימאן א-שאפעי על שליט מתפרסמים הבוקר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". לצד הקטעים הללו מתפרסמת מסגרת קטנה מאת אילת נגב, תחת הכותרת "את תהליך כתיבת הספר 'השבוי – מבט מעזה' ליוותה משפחת שליט מקרוב". נגב מציינת כי הספר עבר צנזורה וזכה לתמיכת המשפחה, וכי "לדברי א-שאפעי, כל פרט הוצלב וכל סיפור נבדק על-ידי כמה גורמים", אך יחד עם זאת מופיעה ברשימה של נגב גם הודעה בזו הלשון: "הספר מתבסס על שיחות עם גורמים בחמאס ומקורות בתוך עזה, כך של'7 ימים' אין יכולת לבדוק את מהימנותן". זו הודעה מוזרה. האם ל"7 ימים" יכולת לבדוק את מהימנות כל מקורות העיתונאים הכותבים לו דרך קבע, או שמערכת המוסף סומכת מדי פעם על עיתונאיה שיעשו את עבודתם נאמנה? על א-שאפעי, כך נראה, מערכת המוסף סומכת רק במידה שמאפשרת לה לפרסם את ממצאיו, לא לעמוד מאחוריהם.

ב"מעריב", מכל מקום, לא השתכנעו מההודעה של "ידיעות אחרונות" כי הכנסות הוצאת הספרים ממכירת "השבוי – מבט מעזה" יועברו למטה לשחרור שליט. "זה לא לשחרר את גלעד שליט, זה להוון אותו", כותב בן כספית ב"מוספשבת" של "מעריב", ומרחיב את החזית שפתח אתמול אראל סג"ל נגד הספר ונגד קבוצת התקשורת שמוציאה ומקדמת אותו.

כספית כותב שהספר, שאותו הוא מכנה מסמך בצורת ספר, כולל "סיפורי בדים [...] כיד הדמיון הטובה על התעמולה החמאסית". לדבריו, ההסתמכות של מחבר הספר על מקורות בחמאס עשויה לא רק להטעות את הקוראים, אלא גם להזיק לישראל. "למה לא יגדילו אנשי 'ידיעות' לעשות ופשוט יכנסו מסיבת עיתונאים בבית 'ידיעות אחרונות' ברחוב מוזס, יושיבו שם את א-זהאר, ג'עברי ומשעל, וייתנו להם להסביר למה שנותר מהחברה הישראלית הנוירוטית על 'מצבו של גלעד'?", כותב כספית. "מדובר במניפולציה פשוטה, זולה, מעוררת קבס". כספית טוען אף כי בחמאס "גייסו את הוצאת ידיעות ל"מסע הספינים" שלהם, שנועד להפעיל לחץ על החברה הישראלית ומנהיגיה להסכים לעסקת החילופים.

"מעריב", כזכור, היה העיתון שלפני כמה חודשים, כשנדמה היה שעסקה לשחרור שליט עשויה להתממש, הדפיס על שערו טקסט פיקטיבי בגופן שעוצב על-פי כתב היד של החייל השבוי.

גם גיא מרוז, הכותב ברשת המקומונים של "מעריב", מצטרף להתקפות על הספר, מוציאו ומקדמיו. "אני משוכנע לגמרי שבסיפור של המכתב והספר יש רק עניין של עשיית כסף, כסף מהיר, עשיית סקופים, סקופים מהירים, וכל זה על חשבון המשפחה האומללה הזו", כותב מרוז, ותוקף בחריפות את העיתון שנתן במה לתיאורי הזוועה מהשבי.

בהמשך טורו מצהיר מרוז כי "היו תקופות בחיי שרציתי לעבור לכתוב ב'ידיעות' [...] היום, אחרי לא מעט שנים, אני מבטל את המנוי שלנו על העיתון שלכם [...] אני חושב שאני מבין עיתונות, אני חושב שאני מבין סקופיזציה, ואני חושב שאני יודע מהי זכות הציבור לדעת. היום זכות הציבור להקיא, ואני מזמין את כולם להקיא ביחד על הגועל הזה".

לא "ידיעות אחרונות", "הארץ"

נאומו האחרון של נתניהו אמנם הופך ב"הארץ" לכותרת הראשית, אך ב"ידיעות אחרונות" הוא בקושי מוזכר, ואינו מלווה כלל בתצלום. העדות הוויזואלית לנתניהו בעמודי החדשות בעיתון זה היא קריקטורה המופיעה על השער ומציגה אותו באופן נלעג כסוכן חשאי.

דווקא תצלומו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מופיע הבוקר בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות". פעמיים. בפעם הראשונה כשהוא מנשק לשלום אם שכולה בטקס חנוכת גן משחקים על שם בנה שנפל במלחמת לבנון השנייה (המסר המשתמע: היא סלחה לו, למה אתם עדיין כועסים?), ובפעם השנייה כשהוא מתועד מחובק עם העורך הראשי לשעבר רפי גינת. תצלום אחרון זה, ממופע זמר שערך אתמול גינת, הוא חלק ממסע קידום המכירות לדיסק חדש של העורך לשעבר, היוצא לחנויות בימים אלה. כדי לספק את הכיתוב הקצר לתצלום ראש הממשלה לשעבר והעורך הראשי לשעבר, שניהם ידידים ותיקים של העיתון, נדרשו שני כתבים [רז שכניק וצחי קומה].

אין להתפלא על קידומם של אולמרט וגינת מעל דפי "ידיעות אחרונות". אחרי הכל, אם לכם היה עיתון פרטי משלכם, לא הייתם עוזרים לחבריכם? מפתיעה יותר ידיעת הרכילות הגדולה המופיעה הבוקר בקונטרס החדשות של "הארץ", אף היא על מופע הזמר שערך גינת אתמול לרגל השקת אלבומו.

כותרת ידיעת הרכילות הגדולה המופיעה בקונטרס החדשות של "הארץ" אמנם נשמעת ביקורתית – "הון, שלטון ומיקרופון: מאות מוזמנים חגגו עם רפי גינת את צאת אלבומו" – אך בידיעה עצמה [אורן מג'ר] אין כל טון ביקורתי. זוהי ידיעת רכילות לכל דבר ועניין, ארוכה יחסית, הזוכה למיקום בולט בראש עמ' 15 של העיתון. מוזכרים בה שמות האורחים, מוזכר שם האלבום והשותפים ליצירתו, והיא מסתיימת בשורה: "סביב שולחנות עמוסי פיצוחים וגרגירי חומוס, תמיד יש חומוס לאן שגינת הולך, נהנו גם אנשי העסקים ואנשי התקשורת יחד עם הפוליטיקאים. זה לא קורה מדי יום". גם פרסום ידיעת רכילות גדולה בקונטרס החדשות של "הארץ" הוא אירוע שאינו קורה מדי יום.

אפריקה-ישראל

יוסי מלמן כותב הבוקר ב"הארץ" על הסמוי מן העין בביקורו של שר החוץ אביגדור ליברמן באפריקה תחת הכותרת "מדברים על מיגור הרעב, מתלחשים על עסקאות נשק". לדברי מלמן, " קולו של משרד החוץ מתגמד לרוב מול משרד הביטחון ושדולת יצרני הנשק, שחטפו לידיהם בעשורים אחרונים למעשה את מדיניות החוץ הישראלית והכפיפו אותה לצרכיהם".

בעיות הראייה של דן מרגלית

כחלק ממסע קידום מכירות של ספר חדש מתראיין העיתונאי דן מרגלית למוסף "הארץ" (שמו של עורך המוסף לשעבר, ניר בכר, נעדר מרשימת הקרדיטים במוסף, אך שמו של העורך המיועד, שי גולדן, לא בא תחתיו. במקום זאת מצוין רק שם סגנו של העורך הבלתי קיים בתקופת הלימבו, אהוד עין-גיל).

בין היתר משוחח מרגלית עם דליה קרפל על עבודתו העיתונאית ועל קשריו עם אהוד אולמרט. "אני טוען בחוצפה שאני ההוכחה שזה אפשרי ושזה נכון אתית להיות עיתונאי וגם ידיד של ראש הממשלה", הוא אומר. בתשובה לשאלה "אילו היית מרצה אורח באחת המכללות בקורס אתיקה, מה היית אומר לעיתונאים לעתיד?", עונה מרגלית כך: "הייתי אומר להם שאם הם מרגישים בפנימיות האמיתית שלהם שבבוא שעת מבחן יידעו לעמוד בזה, אז יש ביחסי ידידות מסוג זה יתרון: אתם תראו איך המנהיגים ואנשי הציבור חיים, ותשמעו איך הם מדברים. אם אחר-כך יתברר שהאיש הוא 'בן משהו', אז ייגרם לכם הרבה צער ותוכלו להגיד 'לא ראינו'".

מרגלית עצמו מספק בהמשך הראיון דוגמה חיה לאופן שבו ניתן להגיד "לא ראינו". כשהוא נשאל על צבירת ההון של ידידו לשעבר, אומר מרגלית: "אני בן-אדם שלא רואה חפצים. אפילו אולמרט יגיד לך שאני לא מזהה אובייקטים או חפצים [...] אני יודע שזה נשמע מסריח ואולי צבוע, אבל מי שמכיר אותי יודע שחפצים ורכוש מעולם לא עיניינו אותי".

מרגלית מכחיש בראיון ששכרו ב"ישראל היום" עומד על מאה אלף שקל בחודש "וגם לא שישים אלף שקל בחודש", מבכה את גורלו של עיתון "מעריב" ("מדינת ישראל חייבת שיהיו לה כמה שיותר עיתונים") ומבקר את מקצועיותו של העורך הראשי לשעבר אמנון דנקנר בכל הנוגע לסיקור אהוד אולמרט ("כשבאתי אליו במהלך מלחמת לבנון השנייה, הוא הסכים איתי שאין להפקיר את המלחמה בידי אולמרט. אלא שאז הוא אמר שכעורך 'מעריב' הוא לא יכתוב זאת, והוא איפשר לי לכתוב כל מה שאני רוצה"). הוא אינו מרחיב בדיבור על האופן שבו מסוקר בנימין נתניהו בעיתון שבו הוא כותב כעת.

ענייני תקשורת

רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" שתוכניתם של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום צפויה לפנות את מקומה בלוח השידורים של ערוץ 10 בעוד כחודשיים לטובת שידור דרמה יומית (טלנובלה) על נשות טייסים. לפי הדיווח, הצורך בשידור דרמה יומית נוצר בעקבות ההסדר שנחתם עם הערוץ ומחייב אותו לפנות זמן מסך ל"ז'אנר עליון". בערוץ מסרו לשכניק כי ימצאו "משבצת שידור אחרת, ראויה לא פחות", לתוכנית "לונדון את קירשנבאום". גם ערן סויסה מדווח על כך ב"מעריב". לונדון מכחיש באוזני סויסה כל ידע על המעבר המתוכנן ואומר: "לא דובים ולא יער. לא דיברו איתנו על שינוי שעת השידור, ובודאי שזה לא הוסכם".

במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח ["ניו-יורק טיימס"] כי רשות המסים של טורקיה הטילה קנס בגובה 2.5 מיליארד דולר על קבוצת תקשורת במדינה, בשל ביקורת שנמתחה בכלי התקשורת שבבעלותה על ממשלת טורקיה. גובהו של הקנס מקביל פחות או יותר להונה של קבוצת התקשורת ועלול למוטט אותה.

לי-אור אברבך כותב במוסף "תרבות" של "מעריב" על האופן שבו הטלוויזיה המסחרית בישראל מתאימה את עצמה, גם בשעות הפריים-טיים, לצופים בני עשרה ובני פחות מעשר.

מנחם בן מתלונן במדורו שבמוסף "תרבות" של "מעריב" על "הרוח האבולוציונית" שנחה על עיתון "הארץ" עת פירסם ידיעה שלפיה השבדים היו פעם שחומי עור, בטרם הפך עורם לבן.

החל מהיום, מחיר גליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" עומד על 12 שקל. מחיר גיליון סוף השבוע הצפוי של "ישראל היום", המתוכנן לצאת בחודש הבא, עדיין עומד על 0 שקלים.