"זה הכל כסף". זו הסיסמה המגוחכת שאיתה הושק "דה-מרקר" ב-2005. מגוחכת, כי אם יש אנשים שהכסף לא נמצא אצלם במקום הראשון – הרי שאלה עיתונאים. רובם, בוודאי העיתונאים הכלכליים המובילים, יכולים היו להרוויח הרבה יותר במקומות עבודה אחרים. כבר זמן רב שהמשכורות בעיתונות עלובות. אבל העיתונות מציעה לעוסקים בה דברים שאינם קיימים כמעט באף מקצוע אחר.
למשל, התחושה שאתה מתקן את העולם. המרקר ביקש להביא את הכלכלה להמונים: להנגיש אותה, להפוך אותה לרלבנטית, מעניינת, סקסית. לשתף יותר אנשים בשיח הכלכלי; להביא בחשבון את השפה, הידע, האינטרסים, נקודות המבט ותחומי העניין שלהם. במידה שהוא הצליח לעשות זאת, הוא חיזק את הדמוקרטיה.
עבדתי במקום שמונה שנים, ואני יכול להעיד כי אנשיו תמיד האמינו במה שהם עושים והיו משוכנעים כי דבריהם אכן יסייעו בתיקון העולם, או לפחות בתיקון הכלכלה הישראלית. מי שמכיר את התקשורת בישראל – על כל האילוצים, הפשרות, הצנזורות, אימת המפרסמים והפוליטיקאים והאינטרסים המו"ליים שמגבילים אותה – יודע עד כמה זה נדיר.
ויש עוד דבר אחד כמעט ייחודי למרקר בנוף התקשורת. קירות המערכת מכוסים ביצירות אמנות מאוספו של המו"ל עמוס שוקן. גם מי שלא נתן על כך את דעתו, נהנה להיות מוקף ביופי. משהו בנפשו הזדכך. אני זוכר במיוחד תצלום של פבל וולברג: חצר אחורית עלובה, מלוכלכת וחשוכה, שבתוכה מבהיק כהילה סוס לבן, כמו התגלות. התצלום מוקם באופן מושלם על הקיר הנידח והדהוי ביותר במערכת "הארץ", עלוב כמעט כאותה חצר אחורית אפלולית שבה הזדהר הסוס. הנמשל ברור.
לא רק תיקון עולם וסובלימציה אמנותית פיצו את עובדי המרקר על המשכורות הנמוכות, אלא גם אותן הטבות שהציע מקצוע העיתונות מאז ומעולם. לכתבים – היכולת להתחכם קצת לאלמוניות ולמוות: כלומר העונג לראות את שמך מודפס בעיתון; ההזמנות לדבר בטלוויזיה; הנסיעות למקומות רחוקים והשיחות עם מרואיינים חשובים, מפורסמים, זוהרים. למשכתבים – הריגוש, החופש והנעורים: האדרנלין לקראת סוף משמרת; האפשרות להגיע לעבודה במכנסיים קצרים; הבקרים הפנויים; שיתוף הפעולה באופן-ספייס עם מפיקות וגרפיקאיות צעירות, כתבים, צלמים ועורכים: כולם עובדים יחד על ידיעה מסוימת, כפולת עמודים, מוסף, עיתון יומי, "עיתונות" בכלל.
ומה מייצרת אותה "עיתונות"? תיקון עולם, צדק, אמת, ביקורת על השלטון, סדר יום – ואולי הסחת דעת, בידור, שקר, חנופה לשלטון, סדר יום מעוות? מן הסתם, גם וגם. אבל מילת המפתח היא "מייצרת". בניגוד למקובל לחשוב, עיתונאים לא רק מסקרים פעולות של אנשים אחרים. הם מייצרים משהו חשוב ומשמעותי, אף אם לא מוחשי. גם לכך התכוון סמי פרץ בטור הפרידה שלו מתפקידו כעורך המרקר, כשהמשיל את העיתונאים למגדלי מלפפונים שאת עיקר הרווחים מפרי עמלם גוזלים המפיצים: פייסבוק וגוגל. מלפפונים דווקא, ולא עגבניות או צנוניות – אולי משום שצבעם ירוק, כצבעו של המרקר. צבע שנועד לשדר רעננות, חדשנות ואופטימיות בהשוואה לאפור המזדקן של "הארץ", שבתהליך של איחוד מערכות חוזר עכשיו המרקר לחסות בצלו. כי מן האפור באת ואל האפור תשוב.
* * *
נעם חומסקי טען לא מזמן כי שערוריות טראמפ נועדו להסיט את תשומת לב התקשורת והציבור ממדיניות אכזרית של התעללות בחלשים ובעניים בהובלת הרפובליקאים, אשר מבקשים להיטיב עם מיטיביהם: בעלי ההון. ההתבטאויות הבוטות של נשיא ארצות-הברית, ההסתבכויות עם רוסיה, סבבי הפיטורים האינסופיים בבית הלבן – כל אלה הם מסך עשן שמפריע לעיתונאים ולמנוצלים לראות מה קורה ומי דופק אותם באמת. אפשר לפטור את הטענה הזאת בזלזול כקונספירציה, אבל אפשר גם לתהות האם לדוד ביטן ולאורן חזן אכן מגיע סיקור כל-כך הרבה יותר נרחב מאשר, למשל, יריב לוין.
בישראל, על-פי המרקר, ממלא את תפקיד מסך העשן הסכסוך עם הערבים. "המצב הבטחוני" שואב את רוב האנרגיה התקשורתית והציבורית, עד שכמעט לא נותר זמן לראות מי שולח את ידו אל כיסינו. יש הטוענים כי המרקר לוקה בכך בעצמו: מטפל באופן אובססיבי בעסקת הגז, שהיא כסף קטן לעומת הקיצוצים בתקציבים החברתיים שפוגעים בחלשים.
תפקיד העיתונאים להוציא את הציבור מהמערה, אבל הם עצמם לכודים בה. לקירות הסוגרים עליהם קוראים צנזורה ואינטרסים – אבל בעיקר בורות, אוטומטיות, הרגל ועצלות מחשבתית
תיקון עולם מותנה בסדר יום נכון. פעם לא היו מדווחים כאן על תאונות אימונים בצבא. רק באחרונה, ובמשורה, החלו לדווח על תאונות של פועלים באתרי בנייה ועל מצבן של העוסקות בזנות. ועדיין, רוב הסיכויים שהידיעה החשובה ביותר ש(לא) תקראו היום מופיעה בכלל בעמוד 17 למטה, למשל במדור הרפואה, האקלים או הטכנולוגיה. זו הידיעה שתשפיע עלינו, ובוודאי על ילדינו ונכדינו, יותר מכל הידיעות האחרות שהתפרסמו גם יחד. זו הידיעה שאולי אפילו לעמוד 17 לא הגיעה, ונשארה מחוץ לעין הציבורית – משל היתה התכנסות נלעגת של כמה תמהונים חורשי רע במרתף בירה במינכן.
תפקיד העיתונאים להוציא את הציבור מהמערה, אבל הם עצמם לכודים בה. לקירות הסוגרים עליהם קוראים צנזורה ואינטרסים – אבל בעיקר בורות, אוטומטיות, הרגל ועצלות מחשבתית. ויש עוד בעיה: אנשים משתוקקים להישאר במערה. גם הם מחפשים את המוכר, הידוע והעושה נעים בגב. קוראים כדי להתחזק ולהתבצר. כדי להיווכח בכל פעם מחדש עד כמה הם צודקים, ועד כמה צדקו כל הזמן.
המטרה היא לנוע כמה שפחות, לא לשנות עמדה, לא להודות בטעות, לא להעלות על הדעת משהו שעלול חלילה לחזק את הצד השני. כוכבי הנשף הסטטי הזה בעיתונות מוכרים לכולם: אלה הפובליציסטים הבכירים – מגדעון לוי ועד דרור אידר. רובם אנשים אינטליגנטים. לפעמים אתה תוהה עד כמה כתיבתם היא משחק ועד כמה מסכה שדבקה בפניהם והפכה להיות חלק ממה שהם באמת. הטורים שלהם מעניקים לקוראיהם ולהם עצמם זהות: לכל איש יש שם שנותן לו עיוורונו.
זה עניין מערכתי: מנגנון הקידום בעיתונות מתגמל דווקא את נטולי הספקות. פ' סקוט פיצג'רלד כתב אמנם שסימנו של אינטלקט גדול הוא היכולת להחזיק בשני רעיונות מנוגדים ובכל זאת להצליח לפעול. אבל פיצג'רלד גמר רע, כידוע. ובעיתונות מצליחים דווקא אלה שמחזיקים ברעיון אחד בלבד, ודוחפים אותו בכל הכוח. גם זה מקור הבוז שקיים אצלנו למפלגות המרכז, ולא רק התנהלותו של פוליטיקאי כזה או אחר.
החד-צדדיות ניכרת גם ברמת העיתון, עוד הרבה לפני שנולד "ישראל היום", אבל ביתר שאת אחריו. "ישראל היום" מצליח לא למרות שהוא מוטה, אלא מפני שהוא מוטה. כי הוא משמיע את קולם של רבים שהושתקו, ומספק להם נחמה ונקמה. מי שזה לא מוצא חן בעיניו, צריך לחשוב ביושר מדוע היומון הזה הוקם. האם, למשל, התקשורת כאן דיווחה בדקדקנות ובזמן אמת על כל ההפרות הפלסטיניות של הסכם אוסלו?
עד ל"ישראל היום", כיצד טיפלה התקשורת באחר החרדי, הדתי, המזרחי, הימני ותושב הפריפריה – בהבנה א-לה גביזון או שמא בבוז, התנשאות, פחד והתעלמות?
ב-30 שנה בעיתונות, ראיתי מעט מאוד כתבים ועורכים שמצביעים ימין. הבמאי שבי גביזון הסביר באחרונה שזה משום שעיתונות דורשת את היכולת להבין את האחר, שהיא מאפיין של השמאל. אבל השאלה היא בידי מי נמצא הכוח להעניק את התווית הנחשקת "אחר". בפרשת ההתנתקות, למשל, מי היה האחר – המגרש או המגורש? עד ל"ישראל היום", כיצד טיפלה התקשורת באחר החרדי, הדתי, המזרחי, הימני ותושב הפריפריה – בהבנה א-לה גביזון או שמא בבוז, התנשאות, פחד והתעלמות? כמה עורכות ראשיות היו בכל שנותיו של עיתון "הארץ", שמקונן על כך שנשים אינן יכולות להיבחר לרשימת ש"ס?
אבל האם "ישראל היום" לא מגזים בהטיה לביבי? ודאי שהוא מגזים. זו בדיוק הגדרת הטרגדיה: הגיבור (העיתונות) חוטא – ונענש באופן בלתי פרופורציונלי. טועה מי שחושב כי ההגזמה גורמת לקוראים להתייחס אל "ישראל היום" בחוסר רצינות ופוגעת במטרה שלשמה הוקם העיתון. הטעות הזו נובעת ממה שסוציולוגים מכנים "אפקט האדם השלישי": כל אחד מצהיר שפרסומות וחנופה לא עובדות עליו, אבל מכיר בכך שהן עובדות על אחרים. אנשים אינטליגנטים כמו אדלסון ונתניהו לא היו משקיעים כל-כך הרבה זמן או כסף במיזם שאינו משיג את יעדו. שנה לפני שהוקם "ישראל היום" זכה הליכוד בראשות נתניהו ב-12 מנדטים. בכל הבחירות שנערכו מאז הקמת העיתון ניצח גוש הימין והקים את הממשלה.
* * *
בינתיים, עם ובלי קשר ל"ישראל היום", נעשתה העיתונות מגוונת יותר בהשוואה לימיה האשכנזיים-חילוניים-תל-אביביים. בינתיים, כמעט כל אחד קורא ברשת הרבה יותר מעיתון אחד. כמו בשיטה האדברסרית בבית-המשפט, יושב הקורא (השופט) – מקבל מבחר נרטיבים מוטים ובסופו של דבר מחליט בעצמו.
ולא רק מחליט, אלא גם כותב את פסק הדין ולוקח צד פעיל בדיון ברשתות החברתיות. זה אותו ציבור שבשנות השבעים עוד לא היה לו טלפון קווי בבית, והסתפק בערוץ טלוויזיה אחד בשחור-לבן, ששידר קצת יותר מחצי שעת אקטואליה ביום: "מבט לחדשות", ועוד קצת "מבט שני" או "מוקד".
בהיעדר מודל עסקי צללו המשכורות בעיתונות, ואיתן גם הגיל הממוצע והניסיון של העוסקים במלאכה. יוצא מכך שהעיתון המודפס הוא מקום מפגש בין קוראים מבוגרים לכותבים צעירים
במלחמת המפרץ הראשונה, כשהתגייסתי לעיתון "במחנה", עוד הגשנו למערכת טקסטים בכתב יד. לכתיבה בעט ונייר היתה איכות מדיטטיבית – בלי מסכים מרצדים ובלי חלונות מסיחי דעת שפתוחים במקביל. את החומר הגשנו לקלדניות שעבדו עם תוכנת איינשטיין והעבירו אותו הלאה לגרפיקאיות. אלה היו חותכות את הכתבות בסכין יפנית ומדביקות את גזירי הנייר השונים על ברומייד. על האינטרנט אף אחד עוד לא שמע אז, ועד סוף שנות השמונים גם לא על טלפונים ניידים. כשהגיע אייטם חשוב ברגע האחרון והעורך הורה לחתוך את הכתבה הקודמת כדי לפנות לו מקום, זה בדיוק מה שהיו עושים, מילולית: חותכים פסקאות מהכתבה במספריים. העורך הזה, כמו גם הצלמים, הכתבים והמגיהים, עישנו חופשי בכל החדרים והמסדרונות במערכת ואיפרו איפה שרק רצו – אבל זה כבר סיפור אחר.
בתוך 15 שנה עברנו מסיגריות פילטר לבועות פילטר. מטקסטים בכתב יד לווידיאו-בלוגים בסמארטפון. ב-2004 עוד דחיתי הצעת עבודה ב-ynet כי העניין הזה נראה לי לא רציני ולא מכובד, ובעיקר חששתי שהכתבות ברשת חולפות ונשכחות במהירות כי אין להן גיבוי מוחשי של נייר. כידוע, ההפך הוא הנכון: אם יש סיכוי למצוא משהו שנכתב בעבר – זה בגוגל.
מדי שנה אני שואל את הסטודנטים שלי מי מהם קונה עיתון. לרוב, אף יד אינה מורמת. בהיעדר מודל עסקי, צללו המשכורות בעיתונות, ואיתן גם הגיל הממוצע והניסיון של העוסקים במלאכה. יוצא מכך שהעיתון המודפס הוא מקום מפגש בין קוראים מבוגרים לכותבים צעירים. צללו גם מספר התחקירים, טווח הקשב, כתבות העומק, הטקסטים הארוכים. את מקומם תפסו משטר הקליק-בייטים, דיקטטורת מספרי הצפיות, הלייקים והשיתופים, ה-AB טסטינג, הטקסטים הקצרים, הבוטים, המתלהמים. בפייס יש במה לכל אחד, ואין סינון של עורך או מערכת; הטוקבקים והרצון לצבור כניסות באתרי החדשות הפכו את הקהילה ואת ההמון לעורכים וליוצרים האמיתיים של השיח. כל אלה הביאו באופן סופי למות המחבר, והזילות שבכך נראית בלתי נמנעת.
אם זה המצב, אולי עדיף לנסות להשיג חותם עמוק ורציני יותר, על מצע עמיד יותר – למשל ספרות. לכתוב רומנים, להגיע למעט אנשים, אבל להשפיע בצורה משמעותית על כל אחד ואחד מהם. לקרוא דברים שימשיכו להדהד בך יותר משתי דקות. לא להתמכר להסחת הדעת המסחררת, לגירויים המתחלפים ולקטטות האינסופיות שבפיד. הרי לא על זה נבזבז את החיים (בעיה: החיים האלה, איך שהם מתנהלים כיום, עם הפסקות של שתי דקות מול המסך בעבודה או כשהילד בדיוק הלך רגע לשירותים, בנויים דווקא לקריאת סטטוסים, לא קלאסיקות רוסיות; ונגיד שכבר יש לך איזו שעה פנויה: לך תבקש עכשיו מהתודעה מכורת הלייקים והדופמינים לקרוא 50 עמודי צ'כוב ברצף כשהסמארטפון רוטט לך בכיס).
* * *
בתנאים כאלה, כותב ותיק מתפתה לחוש כחלק מאצולה מודחת, אבל כדאי לו לזכור את אזהרתו של קהלת: אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה. בזכות הטכנולוגיה, יש הרבה בלוגרים ואתרים עצמאיים וביקורתיים, פחות תלות בשלטון ובמפרסמים, והכתיבה נעשתה תמציתית ועניינית יותר. זו חוויה מרעננת ללמוד דווקא מהצעירים. כבר לא חובה, למשל, למרוח רעיון על טור דעה בן 500 מלה – הרבה פעמים די בסטטוס של פסקה. כבר אין צורך להסתפק שוב ושוב באותם דינוזאורים זקנים שממחזרים את עצמם, וניתן סוף-סוף ביטוי לקולות אחרים.
אבל כמה שאני מתגעגע לאותם דינוזאורים זקנים. אהרון בכר, עלי מוהר, אדם ברוך – בכל פעם שמישהו מהם נפטר, הרגשתי שאיבדתי חבר; וכך הרגשתי גם כשנסגרו עיתונים שאהבתי. "חדשות" ו"העיר" היו הצעירים והרעננים מכולם, וברוך התחיל לכתוב בפסקאות דמויות סטטוסים עוד לפני שצוקרברג עלה לתורה: לא הטכנולוגיה הרגה אותם, אלא הזמן. הזמן שהביא במקומם כותבים אחרים. כנער נהגתי לשאת עיני אל כותבים בגילו של אבי, כיום אני מעלעל בטורים שכתבו צעירים שהיו יכולים להיות ילדי. העיתונים, עבורי, נהפכו לסוסים שממשיכים לדהור בפראות בנפול רוכביהם.
התחלתי כחייל צעיר בן 18 שמראיין בהתרגשות חברי-כנסת ואלופים בצה"ל. אבל יום אחד, באמצע שנות העשרים שלי, ריאיינתי כדורגלן צעיר ממני. ידעתי את התשובות שלו לפניו, וגם יכולתי לנסחן טוב יותר
תהליך דומה עברתי גם ככותב. התחלתי כחייל צעיר בן 18 שמראיין בהתרגשות חברי-כנסת ואלופים בצה"ל. אבל יום אחד, באמצע שנות העשרים שלי, ריאיינתי כדורגלן צעיר ממני. ידעתי את התשובות שלו לפניו, וגם יכולתי לנסחן טוב יותר. ובשלב מסוים זה מה שעשיתי. "מה פתאום שאני אראיין אותו", חשבתי בזמן הפגישה, "אם כבר – הוא צריך לשאול אותי שאלות". כי בכל זאת, למרות מה שנאמר לעיל, בעמדת העיתונאי יש משהו ילדי – זה ששואל את השאלות בזמן שלאחרים יש תשובות; זה שמחכה למוצא פיהם של הגדולים; שניצב בעמדת הצופה ולא בזו של המשתתף; ההוא שמבקר, משבח, ממליץ ומייעץ בזמן שאחרים עושים.
במובן הזה ובעוד מובנים, עיתונות תמיד היתה מקצוע של צעירים או צעירים-ברוחם: הסיפוק המיידי, השטחיות, היכולת לעסוק במקצוע בלי לימודים או תעודה, המרדף התזזיתי אחרי סקופים, העבודה הגמישה מהבית ומבתי-קפה – לא מ-9:00 עד 17:00 בכלא המשרד, העובדה שאף יום אינו זהה למשנהו, כל הזמן לומדים דברים חדשים, המתח המיני במערכת, כרטיסי החינם להופעות, היכולת לצפות בליגת האלופות ולומר לחברה שלך "אני עובד", הצורך הקבוע לכתוב משהו גם כשעוד אין לך על מה, ההתגברות על מחסום כתיבה, הניצחון על הדדליין. אז נכון, למקצוע יש גם הרבה חסרונות: רוב הדברים נשכחים; ותיקון העולם נראה רחוק מאי פעם; וכסף הוא כן דבר חשוב. אבל על כל אלה, לפעמים, מפצים הנעורים.
אבי גרפינקל, מרצה לספרות ועורך פורטל מס"ע במכון מופ"ת, עבד ב"דה-מרקר" בשנים 2001–2008