"אלפים יפקדו את בתי הכנסת" מכריזה הכותרת הראשית של המקומון "ידיעות חיפה", מעל לתמונה סתמית בכל קנה מידה, של מתפללים עטויי טליתות בבית כנסת בעיר. השער הארכאי, המדווח את מה שידוע לכל ואין בו שום עניין, נראה כמו עמוד שנשלף מארכיון ביטאון השטעטל, אבל למעשה הוא לא שונה בהרבה מהתוצרת שמנפקים שני העיתונים הנפוצים כרגע במדינה – עיתון האם "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". רק האריזה מעט מוקפדת יותר.

"ידיעות אחרונות" מקדיש את עמוד 2 של הקונטרסט החדשותי, עמוד התוכן הראשון של העיתון, ל"דיווח" על החג – אותו תמהיל משונה, ועם זאת כל כך מוכר, של ברכות אווריריות נוטפות קיטש (מאת חנוך דאום, הרב שמואל רבינוביץ הוא רב הכותל, ונחמה ריבלין, לא ברור על איזה תקן); אינפו עם נתוני מכירות מזון לארוחת חג (בלתי קוהרנטי בעליל); תחזית מזג האוויר (הוא יתחשב בנו לכבוד החג); ואיך לא, קצת צבא (גם הכתבה הפותחת של המוסף "7 ימים", אגב, היא כתבה יחצנית שנרקחה בבסיס דובר צה"ל).

ב"ישראל היום" מופע הקיטש ממלא את כפולת העמודים 6-7, עם תמהיל דומה פחות או יותר (ו"שנינה" כמעט זהה על מזג האוויר). כאן, בתפקיד חנוך דאום ישנו נדב שרגאי, שכמו דאום מייחל גם הוא שבשנה הזאת "נכיר את האחר", ולשם המחשה, מביא מקרה אנקדוטלי מהשבוע החולף – החרמת מופע סליחות ממלכתי בידי קהל ירושלמי קיצוני, בשל שירת נשים; פרשנות מעט מעוותת, אעפס, בנושא סובלנות כלפי "האחר".

אדוני כבר לקח אחריות היום?

ב"הארץ" ברכת השנה החדשה מופיעה, כמתבקש, באופן קורקטי יותר, בדמות המשפט "'הארץ' מברך את קוראיו בברכת חג שמח" המבצבץ חמורות מתחת ללוגו. בנוסף, טורי הדעה המנסים לחלץ משמעות יומיומית מהמועד החגיגי ומרוח החג אינם עושים זאת במתכונת של אינדוקטרינציה לפעוטות, אלא באופן קצת יותר מורכב.

חמי שלו מספר בטור מוצלח כיצד מראה דיוקנה של גל גדות על שער מגזין ה"רולינג סטון" עורר בו גאווה, ומתוודה בפרוס השנה החדשה שחרף שמאלנותו, הוא עדיין מסוגל לחוות רגעי נחת מהמדינה, גם אם הם מתמעטים ומפנים מקומם ליותר ויותר מופעים של שחיתות וגועל (לא במלים הללו). "תכלה שנה ובושותיה, תחל שנה וגאוותיה", הוא מסכם.

גל גדות על שער ה"רולינג סטון", יולי 2017

ואם אצל שלו הסנטימנטליות מופיעה במינון מתאים ומשרתת את הנקודה, הטור של יאיר אסולין לעומתו, תחת הכותרת "תכלה שנה וקללותיה", גולש לקיטש פוליטי מזיק. זהו טקסט שמגיב לתגובות המגיבים (לטור הקודם של אסולין). לאחר שביקרו אותו על אמירתו ש"כולנו אחראים למצב", אסולין משיב להם שאכן – כולנו אחראים למצב. הוא מחדד עם זאת ש"אחראיות היא לא אשמה... אלא מושג רחב יותר, מקיף", ומפציר: "המאבק לא מפריד אתכם מ'הם'. אסור שיפריד. כולנו פה בסירה הזאת".

אמירות כאלה, המבקשות להשיב לאנשי קש, נוטות לקבע טענות דמיוניות כאמיתות: הרי אם המבקרים את אסולין לא היו ביחד אתו בסירה הזאת, הם מלכתחילה לא היו מתמרמרים, לא? מי בדיוק טען שהם לא חלק מאותה סירה? וממילא, אם כולם אחראים – אף אחד לא אחראי. אם כבר, הבעייתיות שנחשפה בתשע"ז, בין אם בעקבות הבחירות בארצות הברית או בעקבות משאל העם על הברקזיט – שניהם ביטאו תסכול עממי עצום – היא שחובת ההצבעה אחת לכמה שנים איננה מידה מספיקה של השתתפות פוליטית, ושהיא מותירה בידי האזרח מינימום השפעה; בטח ובטח לא תועפות של אחריות שהוא רק צריך לשקול האם ליטול על עצמו או לא.

צייר לי פצצה

הכותרות הראשיות מוקדשות היום למופע אמש בעצרת האו"ם. על הנאום הלוחמני של הנשיא טראמפ ("אנחנו נהרוס את צפון קוריאה" כפי שהטעים פרופ' אביעד קליינברג בפוסט שכתב, ולא "נשמיד", כפי שהופיע במרבית המשדרים אתמול ובמרבית העיתונים היום), כותב פרשן "ידיעות אחרונות" נחום ברנע: "טדי רוזוולט הוריש למנהיגים בעולם את העצה הנצחית: 'שא מקל גדול ודבר ברכות'. טראמפ אימץ את ההנחיה ההפוכה – שא מקל קטן ודבר בקול". על נאום ראש הממשלה נתניהו, שזוכה בחלק מהעיתונים לטייטל "נאום הפינגווינים", כותב ברנע: "הביצוע היה מושלם... אבל מה נשאר ממנו? לא הרבה. אפילו לא קריקטורה של פצצה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם בפני העצרת הכללית של האו"ם, 19.9.2017 (צילום: אמיר לוי)

אם מישהו במקרה שאל את עצמו מדוע באמת ראש הממשלה שולף במעמד הזה פעם אחר פעם גימיקים מטופשים (אותו איור, דקת דומייה מעושה, והפעם – פנייה בפרסית לעם האיראני), אזי התשובה עשויה להיות שנתניהו יודע שהגימיק יכבוש אוטומטית את כותרות מרבית הטבלואידים. הנה, "ידיעות" אפילו מחקה אותו ומצטט בכותרת הראשית של הידיעה בעמוד 3 את הפנייה שלו לעם האיראני ("אתם חברים שלנו"), כשהיא כתובה בפרסית. שנאמר, גימיק מסדר שני.

כמובן עם זאת שהעם היושב בפרס מעניין את נתניהו כקליפת השום. על פי ברנע, מנהיגי המדינות הנושאים נאומים בעצרת הכללית "לכאורה מדברים על העולם; למעשה הם מדברים אל עמיהם... אל הקהל בבית". פרשן "הארץ" יוסי ורטר כותב: "לא רק לעמו הוא כיוון, אלא גם לפקידים היושבים בבניין משרד המשפטים במזרח ירושלים. בבואם להכריע אם להגיש נגדו כתבי אישום בפרשיות הנחקרות, כדאי שיבינו את מי הם מבקשים להדיח בעילות שהן זוטי דברים. איזה מנהיג עולמי, איזה מדינאי בחסד עליון".

ובינתיים בפרשות

הכותרת הראשית של "הארץ" אינה מתמסרת למופע בניו יורק, אלא מביאה אינפורמציה חדשה וחשובה בפרשת תיק 1000, שבו חשוד נתניהו בקבלת טובות הנאה מאיש העסקים ארנון מילצ'ן. החקירה בתיק, כותב גידי וייץ, מתמקדת בתקופה האחרונה "במקרים שבהם פעל נתניהו לכאורה, בשבתו כראש הממשלה ושר התקשורת, לקידום ענייניו של איל ההון. ל'הארץ' נודע שבשלהי 2015, לאחר שמכר את רוב מניותיו בערוץ 10 לאיל ההון לן בלווטניק, ביקש מילצ'ן להשתלב בתפקיד מפתח בשוק התקשורת הישראלי. לפי החשד, המהלך נרקם בעידודו של ראש הממשלה ושר התקשורת נתניהו, שפעל לסייע למפיק מהוליווד. הרעיון שעמד בבסיס הכניסה המחודשת של מילצ'ן לשוק הטלוויזיה היה שותפות עתידית בינו לבין איש העסקים אודי אנג'ל בזכיינית ערוץ 2 רשת. השלב הבא אמור היה להיות מיזוג עם הזכיינית המתחרה, קשת".

מיצי הקיבה של שופט העליון

השופט אליקים רובינשטיין (צילום: מרים אלסטר)

השופט אליקים רובינשטיין (צילום: מרים אלסטר)

"יש לי צרבת ממה שעולה מהחקירות ומכל הפרשות האלה", אומר שופט העליון היוצא אליקים רובינשטיין לאלה לוי-וינריב ב"גלובס" (הציטוט מאכלס גם את הכותרת הראשית של העיתון). "אני לא יודע מה יהיה בחלק מהן, כמו פרשת הצוללות שנחקרת כיום, אבל החשדות שנחקרים מאוד קשים לעיכול. כל אדם מן היישוב ששומע את החשדות בפרשה כמו פרשת הצוללות, אומר 'שומו שמים, נשק אסטרטגי של המדינה מעורב עם סיפורים כאלה'. כאזרח, אתה משתגע מזה".

אולם רובינשטיין הוא לא אזרח, אלא המשנה היוצא לנשיאת בית המשפט העליון, ומי שכבר שנים נושא בתפקידי מפתח במערכת המשפטית. ב-1997, כיועמ"ש, סגר (ביחד עם עדנה ארבל, פרקליטת המדינה דאז) בקול ענות חלושה את תיק בר-און חברון, אף על פי שקבע בעצמו ש"מדובר בקשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי לממשלה מתוך אינטרסים אישיים של גורמים פליליים". אפשר רק להעלות תהייה נוגה, מה היה מצב השחיתות השלטונית כיום אם היה מגלה אז עמדה סלחנית פחות כלפי נתניהו.

איזהו פוליטי

מופע פוליטי נוסף שסיפק כותרות על משקל לערב השנה החדשה, הוא טקס פרסי "אופיר" אמש באשדוד, והטרלתו על ידי שרת התרבות מירי רגב (ששידרה מופע פייסבוק לייב בזמן הטקס לאחר שלא הוזמנה). ליאור אשכנזי, הזוכה בפרס השחקן הטוב ביותר על תפקידו ב"פוקסטרוט" – הזוכה הגדול של הערב ומושא ההטרלה של רגב – מצוטט ב"ידיעות" מתוך נאום הזכייה: "אני רוצה להודות... לבנות שלי, שאחת מהן מתגייסת לצה"ל בשנה הבאה. לא כי היא חייבת, אלא כי היא רוצה, מתוך אהבה לארץ הזאת". זו אותה אפולוגטיקה נוסח חמי שלו, מינוס החינניות, או להבדיל – הכרזה על היותו של אשכנזי נוסע סמוי ב"אותה סירה" שמשיט יאיר אסולין. על ראש הגנב בוער כובע השמאלנות. מהר להתיז צה"ל.

"פעמים רבות מתקיימת מראית עין של עשייה פוליטית ביקורתית שעוזרת לשדה האמנות להתנאות ברדיקליות ביקורתית, בעזרת דימויים טעונים פוליטית, ועוזרת לשלטון שנזעק מול ההחצנה של הדימויים הללו להתנאות בפני הציבור בשמירה על ערכי הלאום", אומר דורון רבינא, האוצר הראשי החדש יחסית של מוזיאון תל אביב, בראיון מעניין במוסף החג של "גלריה" למבקר האמנות של העיתון, שאול סתר. "ברוב המקרים, כשהממשל יודע לזהות סימן פוליטי לא מתקיים באמת מעשה פוליטי. עבודת אמנות שבאמת תובעת שינוי מחשבתי, לא תיקלט בהכרח בסיסמוגרף של שלטון חרד. [...]

"עבודה שמזכירה לך שאתה בן אדם שנושם בקצב נשימות מסוים, שאתה בר חלוף, שהאחר הוא בן אדם, היא עבודה שעושה מעשה פוליטי משמעותי ביחס לכיבוש יותר מכל אינפלציית דימויי החומה שנוצרו בעשורים האחרונים. הדימויים הללו הם פעמים רבות תוצר של עצלנות מחשבתית ופוליטית, נרקיסיזם לסוגיו, אופורטוניזם וחוסר דמיון וכמובן גם פריבילגיות ונינוחות".

כשרבינא נשאל מדוע התבטלה תערוכה פוליטית של איי וייוויי ומיקי קרצמן שהיתה אמורה להיות מוצגת במוזיאון, הוא משיב: "פה היתה אי הבנה גמורה", ונעזב לנפשו בלי שאנחנו, הקוראים, זוכים להבין מה בדיוק קרה שם.

בגנות השימוש במושג "פייק ניוז"

המגזין "מרקר-וויק", שהוזכר בשבועות האחרונים כמי שנמצא בסכנת סגירה עקב השינויים המבניים ש"דה מרקר" עומד כנראה לעבור, מציג פרויקט של לא פחות מ-35 עמודים בנושא "פייק ניוז". בבעיטת הפתיחה של המיזם, כותב גיא רולניק: "הביטוי פייק ניוז התחיל לצבור תאוצה בשנה שעברה, כשהתברר שמחנה טראמפ הפיץ באמצעות הפייסבוק [ה"א הידיעה המוטעית, כפי שזוכרים היטב הצופים בסרט "הרשת החברתית", היא במקור; א"ז] חדשות מזויפות מאתרים אלמוניים. טראמפ השכיל להשתמש בביטוי הזה מיד, כדי לתקוף ולעשות דה־לגיטימציה לכל ביקורת עיתונאית נגדו. בישראל מיהרו נתניהו ופוליטיקאים רבים אחרים למנף את האופנה ולהדוף כל ביקורת תקשורתית באמצעות הסיסמה פייק ניוז.

"אבל חדשות מזויפות ממקורות אלמוניים שמופצות בפייסבוק הן רק הטיה אחת, שולית בהיקפה, בעבודת התקשורת, ומתקפה מצד הפוליטיקאים אינה תופעה חדשה. ההטיות של העיתונות לאורך ההיסטוריה הן מבניות, עמוקות ונגזרות ישירות מהמודל הכלכלי שלה ומהדרך שבה מאורגנות רוב הכלכלות בעולם".

אם מדקדקים במושגים, וחשוב לדקדק כאן במושגים, הרי שרולניק טועה ומטעה: כן, המושג "פייק ניוז" הגיח לאוויר העולם בעקבות הפצת הידיעות השקריות בידי מחנה טראמפ בבחירות האחרונות לנשיאות; אבל לא, הוא לחלוטין לא קשור להטיות המבניות בעבודת העיתונות (גם אם הן, בתורן, גורם חשוב נוסף בהבנת עבודתה של התקשורת).

חוסר הדיוק הזה מביא את "דה מרקר" לכרוך יחדיו במסגרת הפרויקט תופעות שונות ובלתי קשורות בעליל, תחת מלת הבאזז האהובה כל כך, כגון תוכן שיווקי, אידיאליזציה של הנראות ברשתות החברתיות ואפילו שפת הסיקור החיובית שהתקשורת מדווחת בה על טייקונים (שה"מרקר", בואו לא נשכח, היה אחד ממנסחיה).

אלא שלכל אלה אין שום קשר למושג המקורי "פייק ניוז", שהגיח לאוויר העולם כדי להעניק שם לתופעה חדשה ומהממת, ספציפית מאוד, של זיוף ידיעות חדשותיות במרתפים במקדוניה (שגם להן ה"מרקר", מקדיש כתבה) – ידיעות מוגזמות ומופרכות רוב הזמן שאחר כך התקבלו במערות ההדהוד הימניות כאמיתות פשוטות.

ההצבעה כעת של ה"מרקר" על תופעות שמאפיינות את התקשורת מקדמת דנא כ"פייק ניוז" עשויה אולי להיראות במבט ראשון כחוסר דיוק סמנטי בלתי חשוב, אבל היא מטשטשת את טבעה של התופעה המקורית שעליה ביקש המושג להצביע. בכך, היא גם מקשה את ההבחנה בין ידיעות שהן בבחינת "פייק ניוז" טהור, במשמע המקורי של המונח, לבין אלה שאינן; ובדרך גם מערערת על עבודתו של מוסד התקשורת כולו, לרבות העבודה החשובה שנעשית בו (בצד הזבלית). לקינוח, היא מאפשרת ניכוס אבסורדי של המושג בידי גורמים שבעצמם משתמשים בו במשמעותו המקורית, דוגמת דונלד טראמפ. שלא לדבר על החרפת אינפלציית השימוש בו, זו שאפשרה בין היתר לבנימין נתניהו לזעוק אמש מעל בימת האו"ם: "פייק היסטוריה גרועה יותר מפייק ניוז". מה.

טיפ לקלמן: החיים הורגים

אז כעת, כשהסרנו את המונח המנוצל והמשומש מעל השולחן, אפשר לדבר על שני מקרים שאינם בגדר פייק ניוז, אלא סתם עיתונות בעייתית (במקרה הראשון) או גרועה (במקרה השני). שניהם לקוחים מ"מעריב".

קלמן ליבסקינד (צילום מסך)

קלמן ליבסקינד (צילום מסך)

קלמן ליבסקינד כותב במדורו על גורמי המקצוע במשרד הרווחה ששינו את עמדתם ב-180 מעלות בשאלת אימוץ ילדים בידי הורים בני אותו המין, במסגרת הדיון שמתנהל בנושא בבג"ץ. ליבסקינד מבקש להצביע על הפרוצדורה הקלוקלת לכאורה שהתגלעה בעבודת המשרד, וייתכן שטענתו תקפה: על פי העובדות שהוא מראה, אכן נראה שעמדת המשרד השתנתה ב-180 מעלות בלא שנחשף חומר מקצועי חדש בנושא (יצוין שתגובת המשרד לא מצוטטת בטקסט ועל כן קשה לחרוץ בסוגיה). מה בכל זאת השתנה? העליהום הציבורי שנעשה על המשרד בעקבות חוות דעתו המקורית והנבזית בנושא.

"נבזית" היא מלה שלי. כמובן שליבסקינד לא חושב שחוות הדעת שאסרה על אימוץ ילדים בידי זוגות מאותו המין היא נבזית. מה הוא כן חושב עליה? לכאורה, לא ברור. הוא מציין שלוש פעמים שונות במהלך הטור שהוא בוחר שלא להיכנס לשאלה העקרונית כי "הוא לא מבין בה", ש"ייתכן שהעמדה הזאת [של איסור אימוץ על הורים מאותו המין] היא קשקוש מארץ הקשקושים" וש"ייתכן שהמסמך הראשוני איננו אלא ערימה של שטויות במיץ עגבניות". כל כך הרבה פעלולים רטוריים כדי לנסות ולהסוות אמת פשוטה: ליבסקינד לא היה מתקרב לסיפור הזה אלמלא העניין העקרוני. עם כל הכבוד לבעייתיות הפורמלית, השאלה העקרונית היא שהופכת את הנושא לחשוב בעיניו. לכן אמירה כנה הרבה יותר, שגם היתה מייצרת יחס אחר לטקסט (לפחות מצדי), היתה פרישת דעתו האמיתית בסוגיה, ואחר כך מעבר לדיון בסוגיות המינהלתיות.

מי שיגיע לסוף הטור, יגלה שליבסקינד סובר – או לפחות כך הוא אומר – שאין לדעתו, ולא יכולה להיות לאדם מהיישוב עמדה עקרונית בשאלה "האם יש לאפשר לזוגות מאותו המין לאמץ תינוק?". מבחינתו, זו שאלה מקצועית גרידא; עניין למומחים. "כאן צריך להדגיש משהו, שהוא אולי החשוב מכל", כותב ליבסקינד בסגיר, "כאן לא מדובר בעמדה פוליטית וגם לא בעמדה המבוססת על השקפת עולם. כאן מדובר בעמדה מקצועית שמגובה בחוות דעת מנומקת".

הפרדוקס כאן כותב את עצמו: רק מי שחושב שגידול ילדים בידי זוגות בני אותו המין בהכרח גורם להם נזק בל יתואר, חושב שהשאלה אם יש לאפשר זאת איננה עניין של השקפת עולם, אלא שאלה "מקצועית". מלה לקלמן ליבסקינד: גם לחיות גורם נזק. בסוף מתים מזה.

הדבר היה כך (או שלא)

האלוף אריאל שרון (עם תחבושת לראשו), משמאלו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב, החזית המצרית במלחמת יום-כיפור, 17.10.1973(צילום: יוסי גרינברג, לע"מ)

האלוף אריאל שרון (עם תחבושת לראשו), משמאלו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב, החזית המצרית במלחמת יום-כיפור, 17.10.1973(צילום: יוסי גרינברג, לע"מ)

ב"מוסף" גם מתאפשר לד"ר אורי מילשטיין לשטוח תיאוריית קונספירציה סהרורית בנושא מלחמת יום כיפור, לפיה היא בוימה למעשה על ידי הנרי קיסנג'ר בהסכמתם של גולדה ודיין. "ההשערה לפניכם", כך נחתמת כותרת המשנה, "המסקנות על אחריות הקורא". העורכים של מילשטיין כנראה סבורים שעובדות הן משאב טבע שנחצב מהאדמה כדי שאפשר יהיה להניח אותן בכתבות, זו בצד זו. כאילו אופן הצגתן ומיסגורן הם עניינים חסרי משמעות. כך, מילשטיין יכול להציג בכתבה עיתונאית טענות כמו "ב-29.9 הגיע שדר מאחד הסוכנים האמינים של המוסד (לא אשרף מרואן), שטען כי 'מחר ישראל תותקף'", או "שבעה מקורות נוספים אימתו את הידיעה [שבסוף תרגיל מצרי ב-2.10 תיפתח מלחמה על ידי צבאה]" – בלא להציג שום סימוכין לכך. כאמור, לא פייק ניוז, סתם עיתונות גרועה.

ואם מלחמת יום כיפור, יהונתן גפן, שמרואיין על ידי בנו אביב ב"7 לילות", חולק מור"ק מעניין ודי לא מדובר בתקשורת הזרם המרכזי, מהקוטב הפסיכדלי של הספקטרום. "חודש שלם התחפרנו בשוחות עם קסדות וחגור מלא", הוא מספר, "סופגים אר-פי-ג'י וקטיושות וסופרים בבוקר את ההרוגים והפצועים. [...] החבר הכי טוב שלי אז... מדי פעם קיבל מהקיבוץ שלו ארגזים של קוניאק זול. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהשתכרתי, ולזה צירפנו את כדורי המרץ שבזזנו מחגורים על גוויות של חיילים מצרים".

התפכחתי וגם כעת אני שמאלני

באותו מוסף מתפרסם גם ראיון מעניין עם שלמה בן עמי, לשעבר שר בממשלת ברק, ש"בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני הרים ידיים", כמאמר כותרת המשנה. "הוא מציג תמונה מפוכחת וקודרת: הפלסטינים החמיצו הזדמנות שלא תחזור, השמאל מדבר בססמאות ואוסלו למעשה הזיק יותר משהועיל".

בפנים הטקסט מתגלה תמונה מורכבת יותר מזו שנרמזת במשנה: בן עמי אמנם נוטה לעמדות שייחשבו ימניות בכל הנוגע לפרשנות בדיעבד של סוגיות היסטוריות (בעיקר על אודות האחריות הפלסטינית לכישלון השיחות ב-2000 וב-2005), אבל בכל מה שקשור לשאלות עכשוויות בעלות השלכות מעשיות, הוא נטוע בשמאל. כך הוא גם אומר בעצמו.

בתשובה לשאלה איך הוא מגדיר את עצמו, הוא עונה: "עדיין שמאל, אבל יש לי קריאה אחרת של התנועה הלאומית הפלסטינית. יהיה נכון לישראל להתנתק ולאפשר הקמת מדינה לצדנו, אבל שיניתי את שאלת חלוקת האחריות. חלק לא מבוטל נוגע להנהגה הפלסטינית, שלא ידעה לקבל הכרעות. הסוגיה הזאת, בסוף, היא פנימית שלנו". מה עשוי להניע את ישראל לחתור לפתרון באותה "סוגיה פנימית שלנו"? לדברי בן עמי, "השינוי יכול לבוא רק מזעזוע ענק. מלחמה גדולה, מגה פיגוע בסדר גודל של ה-11 בספטמבר, משהו כמעט אפוקליפטי".

ענייני תקשורת

זה עולם גלובלי. מוסף "ספרים" של "הארץ" נפתח השבוע בשתי ביקורות על שני ספרים שלא תורגמו (הראשונה שבהם של יצחק הרצוג).

היו זמנים במערב. רון מיברג מספיד ב"מעריב" את הצלם מיכה קירשנר שמת השבוע.

לידיעת הסובייטולוגים. "ישראל היום" פינק את שר החינוך נפתלי בנט בידיעה יחצנית הפרושה על פני כל עמוד 9.

פרסום סמוי. ב"מרקר וויק" מתפרסמת כתבה על תוכן שיווקי, אבל גם תוכן שיווקי ממש, מסוג שכמותו לא נראה קודם לכן במוסף הכלכלי של "הארץ". אפשר שזה מחיר השארת מוסף סוף השבוע של ה"מרקר" בחיים. האם זה שווה את המחיר? קראו את הכתבה ב"מרקר וויק" על תוכן שיווקי והחליטו בעצמכם.

ביטחון שדה. בצד הראיון שקיים אביב גפן עם אביו יהונתן, מופיע השבוע ב"7 לילות" ראיון גם עם ה-BFF השני של המוסף – אייל גולן – שכולו התקרבנות מצד הזמר המפורסם, והרמות להנחתות מיתממות להפליא מצד הכתב רז שכניק. בראיון מספר גולן ששר הביטחון אביגדור ליברמן הזמין אותו לפגישה אישית בנושא גלי צה"ל וגלגלצ בעקבות דברים שהזמר אמר על התחנה בתקשורת, ובפגישה אמר לו: "מיניתי מפקד חדש [שמעון אלקבץ], אני רוצה שתיפגש איתו". מהטקסט לא ברור האם דבר הפגישה עם ליברמן אומת בידי העיתונאי, והאם גולן אמנם נפגש לבסוף עם אלקבץ. אבל המחשבה שאלה הדברים שבהם מתעסק שר הביטחון יכולה להשרות על כולנו חג שקט ושמח.