גן הוורדים המטופח חוצץ היטב בין מבנה בית־המשפט העליון למשכן הכנסת הסמוך. התקשורת הישראלית, לעומת זאת, מקפידה על חלוקה ברורה של הגן בין שתי הישויות: הקוצים לחברי הכנסת, השושנים לעוטי הגלימות מהיכל המשפט והצדק.

מעבדה כימית לטקסטים, לו היתה כזו, היתה מצליחה למצות מכל דיווח ממוצע על הכנסת כף גדושה של ציניות, סרקזם ולעג לבית הנבחרים. המוסכמה הכמעט מפורשת שעומדת בבסיסן של רוב הכתבות מהפרלמנט היא שמאה ועשרים הח"כים הם חבורה של מזייפי הצבעות, מעתיקי עבודות וחובבי פגרות; הם באים מאוחר ועוזבים מוקדם, מתבטלים במזנון המפואר שלהם ובשאר הזמן נחים רגל על רגל בלשכותיהם המהודרות, בעודם מזמינים לעצמם וילונות קטיפה על חשבון תקציב הקשר לבוחר.

300 מטר משם, לעומת זאת, אפוף הדיווח העיתונאי ביחס של הדרת כבוד הגובלת בקדושה. לשופטים אין דמות הגוף, גם לא רכב שרד, תנאים או לשכה מפוארת: רק קול צלול שמשמיע מפעם לפעם את פסיקותיו, והעיתונאים אומרים אמן ורצים לדווח. והעליון לא לבד: עד לעימות מזוז—ארבל סוקרה פרקליטות המדינה משל היתה שובך יונים; הוועדה למינוי שופטים, על שלל העסקאות המביכות שנתפרות בה בסגנון "שופטת ערבייה תמורת רשם דוס", נהנית על־פי רוב ממעטה חשאיות כמו של הקונקלבה.

תנאי הפתיחה של כתבי המשפט, יש להודות, קשים לאין שיעור מאלה של עמיתיהם לתא הפוליטי־פרלמנטרי: הם עובדים מול מערכות דברור ריכוזיות, וניצבים בפני חומת שתיקה בצורה מצד מושאי הסיקור. בכנסת, לעומת זאת, ההדלפות מתעופפות בחלל האוויר, רק הושט היד וגע בן. כתבי הכנסת אוכלים עם מושאי הסיקור שלהם מאותו מסטינג, מאזינים לשיחותיהם המביכות בחדרי השירותים המשותפים, ומתעדים אותם בגודל טבעי. כתבי המשפט, לעומת זאת, רואים את השופטים עם גלימות בלבד. סעודותיהם של 15 המופלאים נפרדות, לשכותיהם לא נשזפו מעולם באור המצלמות ופיותיהם חתומים עד עולם, או עד למסיבת הפרישה.

אלא שמדובר לכל היותר בנסיבות מקילות, לא בכתב זיכוי. אהרון ברק אמנם אינו אלי אפללו, ודליה דורנר אינה דליה איציק, אבל זה אינו הופך אותם למרטירים. מילא הפסיקות השנויות במחלוקת שיצאו תחת ידיהם של בתי־המשפט, אבל האם פגרותיהם של שופטי המחוזי אינן מצדיקות ידיעה? מדוע היינו צריכים לחכות לתוכנית "בולדוזר" כדי לגלות מיהם השופטים המתעצלים בהנפקת הכרעות וגורמים עינוי דין מתמשך? מה עם הטענות של עורכי־דין ידועים על שופטים שנרדמים בדיונים ועל אחרים שלא טורחים לקרוא את חומר הראיות? מתי נזכה לצפות בכתבה מושחזת על הוצאות השופטים ועל תנאי העסקתם? על סכומי העתק שדרש שופט עליון בדימוס תמורת ימי חופשה? על הנתק המוחלט ששרר בין שניים מחבריו השופטים על רקע משפחתי, מה שהעכיר את האווירה במבנה השיש המהודר? היכן הכפולות במוספי סוף־השבוע שיחשפו את המתרחש מאחורי הקלעים של ההחלטה על הגיור הרפורמי? מדוע שום עיתון יומי לא ויתר פעם על הפוסטר החצי־שנתי "לאן נוסעים השרים בחו"ל" לטובת מפת רחובות של שכונת יוקרה ירושלמית מסוימת, כדי לבדוק אחת ולתמיד אם נכונות הטענות שרבים משופטי העליון מתגוררים בה?

צרכני התקשורת בישראל אינם יודעים, למשל, שהמערכת המשפטית הפרה במשך חודשים ארוכים החלטה של כנסת ישראל: ועדת החוקה הורתה אשתקד להרחיב את מספרם ל־15, אבל ארבעה חודשים אחר־כך עדיין לא מולאה ההוראה הזו, מסיבות שונות ומשונות. כאשר המערכת המשפטית מפירה לכאורה חוק, זה מצדיק כותרת ראשית לא פחות מאשר ח"כים שמצביעים פעמיים. אבל אנחנו העדפנו לעסוק בעימות העסיסי האחרון בין רוחמה לענבל. האם זה באמת יותר חשוב?

הסיקור הסלחני והאוהד כלפי מערכת המשפט נובע מתחושה אמיתית של הכתבים שזהו המעוז האחרון בישראל שעליו טרם השתלטו השחיתות והפופוליזם. יש בזה הרבה מן האמת, אבל מכאן ועד ל"כזה ראה וקדש" ארוכה הדרך. כל עוד נבחרים השופטים בהליך סודי למחצה, העיתונות היא הדרך היחידה של הציבור לפקח על שופטיו.

אגב, דורית ביניש תהפוך בעוד זמן לא רב לנשיאת בית־המשפט העליון על־פי הקריטריון המקצועי הנכבד המכונה ותק. אם תא כתבי המשפט היה קצת יותר נשכני, היה אחד מחבריו מציין כבר שעל־פי אותו נוהג, אם היה ראש הממשלה פורש לחוותו בסוף 2004, היה מחליפו לא אחר מאשר נתן שרנסקי.

הכנסת, לעומת זאת, קנתה לעצמה בצדק את הסיקור הלעגני: במרדף אחר כל מיקרופון רענן, בהשתטות המביכה, בניסיון למצוא חן בעיני התקשורת גם במחיר פגיעה בתפקוד בית המחוקקים. אלא שהכנסת גדולה מסכום נבחריה, והעיתונאים צריכים לשמור עליה מפני עצמה. זה קשה, זה לא פופולרי וזה קצת פחות צבעוני, אבל בסוף זה ישתלם. למיטב ידיעתי, עד כה טרם נמצאה כנסת אחרת.

בכלל, אם מותר להשמיע הרהור מסוכן שכזה בקול, ייתכן שהכנסת סובלת מחשיפת יתר. כבוד השופט ברק יודע היטב מדוע הוא נלחם נגד הכנסת מצלמות לאולמות הדיונים, בעוד שהכנסת מקימה לעצמה ערוץ טלוויזיה. לא יזיק להוציא את המצלמות מכמה דיונים מהותיים בכנסת, ולשדר במקומם כמה דיונים מהותיים בבג"ץ.

אור השמש הוא אמנם חומר החיטוי הטוב ביותר, אבל גם חשיפת יתר, כידוע, עלולה לגרום נזקים. השופטים, לעומת זאת, יוצאים לאוויר הפתוח כשהם מרוחים בשכבה עבה של מקדם הגנה עיתונאי.

עמית סגל הוא הכתב הפרלמנטרי של גלי־צה"ל

גיליון 57, יולי 2005

תגובה: משפט חוזר / אילן יונס ויפתח אלעזר

במאמרו "קוצים ושושנים" העלה עמית סגל טענות נוקבות על "הסיקור הסלחני והאוהד כלפי מערכת המשפט", והלין בפרט על הדיווחים מבית־המשפט העליון, שאפופים, לדבריו, "ביחס של הדרת כבוד הגובלת בקדושה", ומעניקים לשופטים "שכבה עבה של מקדם הגנה עיתונאי" ("העין השביעית" 57, יולי 2005). כתב־האישום שמגולל סגל נגד סיקור תחום המשפט (הוא מדבר על "נסיבות מקילות", אבל מבהיר שאינן מצדיקות "כתב זיכוי"), ראוי לבחינה מעמיקה יותר. את הבחינה הזאת נמקד בסיקורו של בית־המשפט העליון.

בנאום הקטגוריה של סגל על סיקור תחום המשפט בולט בהעדרו תיאור המניע לפשע. מה בעצם התזה שלו על כתבי המשפט? האם כולם עצלים ונרפים? האם חתמו על ברית של שתיקה לנוכח הזוועות המתרחשות "במבנה השיש המהודר"? או שמא, כרגיל, התקשורת רואה את העולם מבעד למשקפיה השמאלניים־ליברליים? אבל אם כך הדבר, מדוע אותה תקשורת מתייחסת בלגלוג לחברי כנסת משני עברי הקשת הפוליטית, ואילו בבית־המשפט היא מקהה את עוקצה ומתייחסת בכבוד לשופטים?

התזה שאנו מציעים לסגל היא זו: בית־המשפט העליון ושופטיו זוכים ליחס של כבוד מכתבי המשפט, משום שהם ראויים לכבוד. לעומת זאת, בית־המשפט העליון אינו ראוי, ולרוב גם אינו זוכה, ליחס של סלחנות.

בית־המשפט העליון ראוי לכבוד בשל תרומתו המכרעת לביסוס אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל. אף שהוא פועל בחברה שבה ערכי הדמוקרטיה אינם ברורים מאליהם, במציאות בטחונית קשה ובסביבה פוליטית עוינת, הוא העמיד לאורך השנים שורת פסיקות חשובות, שביססו את מעמדו כאחד מבתי־המשפט המוערכים בעולם. בנוסף, ראויים שופטיו לכבוד בשל עומק מחשבתם, נקיון דעתם ועומס העבודה האדיר שהם עומדים בו. סגל עצמו כותב כי יש "הרבה מן האמת" בתחושה שמערכת המשפט היא "המעוז האחרון בישראל שעליו טרם השתלטו השחיתות והפופוליזם".

איננו סבורים שבית־המשפט העליון נקי מפגמים, או שעליו להיות מחוסן מביקורת. הוא בוודאי ראוי, כמו כל גוף מסוקר, ליחס של "כבדהו וחשדהו". טענתנו כפולה: ראשית, בית־המשפט העליון זוכה לרוב לסיקור ענייני ונטול הנחות; ושנית, כשרמת הסיקור נופלת מהסטנדרט הראוי, הסיבה לכך אינה יחס "סלחני".

על כך שהסיקור ענייני תעיד העובדה שהעיתונות מפרסמת ידיעות רבות המביכות את בית־המשפט. נזכיר רק דוגמאות בולטות: כשנדונה מועמדותה של פרופ' נילי כהן לעליון, לא רק שנחשפו שמות השופטים התומכים והמתנגדים למינויה, אלא אף פורסם, באופן חסר תקדים, פרוטוקול ישיבת השופטים הסגורה בעניינה. כשהורחב ההרכב בעתירה נגד מינוי צחי הנגבי לשר לבטחון פנים, פרסם "הארץ" פרטים על חילוקי הדעות החריפים שנתגלעו בין השופטים בהרכב המקורי, אף שטרם ניתן אז פסק־דין; מבחינת בית־המשפט מדובר בחשיפת סודות מקודש הקודשים – בערך כאילו יחיאל חורב קם בבוקר וקורא בעיתון על תהליך הייצור בדימונה. בנוסף, טענות ביקורתיות בדבר התמחות ילדי שופטים אצל עמיתיהם, בדבר קשרי משפחה בין שופטים, ובדבר שיקולים זרים בהחלטות על מינוי שופטים נהנו מהד תקשורתי נרחב. גם חלק מהדוגמאות שסגל מביא לדברים שראוי היה לפרסם כבר פורסמו.

את המבט הביקורתי על בתי־המשפט ראוי לחדד ולהעמיק. ראוי לסקר מינויים ביתר הרחבה, ולהעניק יותר נפח ומשקל לדיווח על פסקי־דין חשובים – וגם לביקורות עליהם. אלא שהליקויים בסיקור אינם נובעים מיחס "סלחני"; הם נובעים מהקושי בסיקור מערכת סגורה וחשדנית כלפי העיתונות, כמו גם מעניין ציבורי ותקשורתי מוגבל בנושאים משפטיים. סגל יודע, ונהנה מכך, שעורכיו יעניקו קדימות לחילופי גידופים שהמיקרופון שלו קלט בכנסת, על פני מחלוקת סביב מועמד לעליון, שלא לדבר על פרשנות של פסק־דין חשוב.

במקום לקרוא להעמקה של הסיקור בתחום המשפט, סגל נאחז בטפל. העיסוק המהותי של בתי־משפט – כתיבת פסקי־דין – כמעט שאינו נזכר במאמרו. הוא מחפש את "דמות הגוף" שמאחורי הפסיקות. הוא רוצה, בין היתר, "כתבה מושחזת על הוצאות השופטים ועל תנאי העסקתם"; "מפת רחובות של שכונת יוקרה ירושלמית מסוימת", שבה, כביכול, מתגוררים השופטים; כתבה על "הנתק המוחלט" ששרר בין שני שופטים "על רקע משפחתי"; וכתבות מוסף על "מאחורי הקלעים של ההחלטה על הגיור הרפורמי". חבל שהתשובות לשאלותיו מעניינות בדרך־כלל פחות מהשאלות עצמן: הרוב המכריע של שופטי העליון אינו מתגורר באותה "שכונת יוקרה ירושלמית"; משכורתם אינה מופלגת ביחס לשעות עבודתם האינסופיות ולמעמדם כשופטי הערכאה העליונה; ידיעה על מתיחות בין שופטים, שאינה פוגעת בעבודת בית־המשפט, מתאימה למדור הרכילות; ועוד בטרם תפורסם כפולה על "מאחורי הקלעים" של בג"ץ הגיור, ראוי היה לפרסם כתבה נרחבת על המשמעויות המשפטיות והציבוריות של פסק־הדין.

מתחת לשכבה העבה של שאלות פרובוקטיביות, מטאפורות שנונות וניסוחים רהוטים, יש משהו מטריד במאמרו של סגל. מצד אחד, הוא חרד לכבודו של בית המחוקקים, ומרחיק לכת באומרו כי "הכנסת גדולה מסכום נבחריה, והעיתונאים צריכים לשמור עליה מפני עצמה". מצד שני, הוא אינו מפגין חרדה דומה לכבודו של בית־המשפט. נדמה כאילו מאמרו אינו מסתפק בדרישה לסיקור עניינִי של בית־המשפט, המשלב בין כבוד לביקורתיות, מהסוג שהוא מאחל לכנסת. הנחת המוצא שלו היא שבית־המשפט העליון ראוי לסיקור "נשכני", כדבריו, שיכרסם במוניטין הרב שממנו נהנים המוסד ושופטיו.

אבל מדוע ישאף מישהו לחזות בפיחות מעמדו של בית־המשפט? ודאי אין קשר בין שאיפה כזו לבין "הפסיקות השנויות במחלוקת שיצאו תחת ידיהם של בתי־המשפט", ולעובדה המרגיזה שהעיתונאים, העושים את מלאכתם, "רצים לדווח" על הפסיקות הללו, שמחזקות את היסודות הליברליים בדמוקרטיה הישראלית.

עו"ד אילן יונס, סטודנט לתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת פרינסטון, היה הכתב לענייני מפלגות של גלי־צה"ל ושימש כמתמחה בבית־המשפט העליון; יפתח אלעזר, סטודנט לתואר שלישי במדע המדינה באוניברסיטת פרינסטון, היה הכתב לענייני משפט של גלי־צה"ל

גיליון 58, ספטמבר 2005