לאחר הקמפיין התקשורתי לקיצור חופשות בית-הספר, שהדגיש יותר מכל את חוסר הרצון של המורים לוותר על ימי החופשה שלהם, כלומר שם את המורים על המוקד (ולא התייחס לעובדה שתלמידי ישראל לומדים כבר היום יותר מבכל מדינה אחרת), והעצים את האווירה הציבורית העוינת כלפיהם, מתחיל קמפיין חדש, הממשיך מגמה זו.

שכר המורים הופך להיות הכלי החדש לניגוחם, וכאן קשה יותר להסתיר כי מדובר בקמפיין הנעשה בזדון. שכר המורים בישראל נמוך מהממוצע ב-OECD. הדבר נכון למורים ותיקים, ובמיוחד למורים חדשים שנמצאים הרחק מתחת לממוצע ומשתכרים פחות כמעט מבכל המדינות החברות ב-OECD (הנתונים כאן, עמודים 420–427).

אם מסתכלים על המעבר ממשכורת נמוכה ביחס ל-OECD למשכורת שמתקרבת לממוצע ב-OECD אפשר לראות גידול ניכר באחוזים, בשל הפער הגבוה בין משכורת של מורה צעיר ומשכורת של מורה ותיק. אבל עם אחוזים לא קונים במכולת (מה גם שמדובר במעבר שנמתח על פני 25 שנה). בפועל, משכורות המורים בישראל עדיין נמוכות מאלו של עמיתיהם במדינות אחרות, בכל דרגות הוותק.

מקור הקמפיין החדש הזה מדאיג. כבר לא מדובר בגוף תקשורתי כזה או אחר, אלא במשרד ממשלתי – אגף הכלכלן הראשי של משרד האוצר. ממילא, אי-אפשר לחשוד במפרסמי הנתונים כי אינם יודעים לקרוא טבלאות ולהבין נתונים מספריים. בכתבות שפורסמו בעיתונות טוען הכלכלן הראשי של משרד האוצר שתי טענות מרכזיות: הפער בין המורים הוותיקים לצעירים הוא מהגבוהים באירופה, והמורים הוותיקים מרוויחים מעל השכר הממוצע במשק. שתי הטענות מעוותות את המציאות ומציגות את המורים הוותיקים כתאבי בצע המרוויחים שכר מנופח. הוסיפו לזה את העצלנות המרומזת בקמפיין לקיצור החופשות, וקיבלתם דמות מורה חסר עקרונות העסוק בעיקר בשמירה על תנאיו האישיים.

אלא שהטענות שמעלה הכלכלן הראשי מופרכות. הגורם לפער בין מורים ותיקים לחדשים הוא השכר הזעום שמקבלים מורים חדשים בישראל, לא שכר גבוה של הוותיקים (שכאמור, עדיין נמוך מהממוצע ב-OECD). הכלכלן הראשי, ובעקבותיו התקשורת, מציג את הנתונים באופן המפנה את הזרקור למורים הוותיקים – ש"מרוויחים מעל השכר הממוצע במשק". ראשית, מעניין שלא מוזכרים המורים החדשים בהקשר זה – הם מרוויחים הרבה פחות מהשכר הממוצע במשק. שנית, ההשוואה לשכר הממוצע במשק מעוותת.

ההשוואה צריכה להיעשות לעובדים בעלי השכלה וכישורים דומים בענפים אחרים. כאשר מבצעים את ההשוואה הזו, מתגלה כי מורים מרוויחים פחות מעמיתים בעלי כישורים והשכלה דומים. אף אחד לא ישתמש בטיעון הזה כלפי רופאים, או עורכי- דין, אבל מורים? הם הרי בתחתית הסולם החברתי כיום, ומשמשים מטרה נוחה.

מדוע יוצא הכלכלן הראשי בקמפיין כזה דווקא עכשיו? אולי כי התזמון מצוין – כולנו נאנקים תחת עול מציאת ה"סידור" לילדינו בסוף אוגוסט ומקללים חרש את המורים העצלנים, שיושבים ודאי על חוף הים ונהנים מהבריזה, כפי שכבר החדיר לתודעתנו קמפיין קיצור החופשות שהסית את ההורים נגד המורים. אולם זו כנראה אינה הסיבה האמיתית.

בסוף אוגוסט מסתיימת התקופה שבה התחייב ארגון המורים לשקט תעשייתי בתמורה לחתימה על הסכם "עוז לתמורה" (ששיפר את שכר המורים, אף שהשכר נותר נמוך מהממוצע – שוו בנפשכם מה היה המצב לפני כן). משרד האוצר יודע שהארגון יתבע שיפור בתנאי השכר המחפירים של המורים החדשים ובתנאי השכר (הנמוכים גם הם) של המורים הוותיקים. לכן, לקראת המשא-ומתן והאפשרות לעיצומים, כדאי לאוצר ליצור אווירה ציבורית עוינת כלפי המורים ולצייר אותם כתאבי בצע. הקמפיין ממוקד יפה במורים הוותיקים, אולם אפילו עבורם נדרש עיוות של הנתונים כדי ליצור את הרושם המבוקש.

לדעת רבים, העם היהודי חב את הישרדותו במהלך הדורות למחויבותו לחינוך. הלימוד היה ערך מרכזי בכל הקהילות היהודיות, האוריינות הגבוהה של היהודים נתנה להם יתרון משמעותי במשך מאות רבות וההעברה של ידע וערכים מדור לדור יצרה תופעה חד-פעמית בהיסטוריה האנושית, של עם ללא ארץ השורד מדור לדור. עצוב לראות כיצד דווקא כאשר העם היהודי ריבון בארצו, מעמד וחשיבות החינוך יורדים מדחי לדחי. הפגיעה במעמד הציבורי של המורים היא מהלך מתמשך, שגורם נזק עצום למעשה החינוכי.

הגיע הזמן לעצור את ההתנפלות המתוזמרת על המורים, ולהוקיר אותם ואת פועלם, גם באמצעים חומריים. תלמידים השומעים מכל עבר עד כמה המורים שלהם עצלנים, חמדנים וחושבים רק על עצמם, יפנימו ויתייחסו אליהם בהתאם. לא פלא שישנו קושי אמיתי למצוא מורים חדשים, וקושי עוד יותר גדול לשמור על מורים כאלה במערכת – מחצית מהמורים פורשים תוך שלוש שנים. האינטרס הציבורי הוא שהמורים יהיו איכותיים עד כמה שניתן, ומרוצים עד כמה שניתן – הם הרי מטפלים במה שחשוב לנו יותר מכל בעולם הזה.

חגי לביא הוא סגן מנהלת בבית-הספר בויאר בירושלים