"על הרפורטאז'ה", היתה כותרת הנאום הלא קצר שבחר עזריאל קרליבך לשאת בפני אולם עמוס עיתונאים ישראלים בסוכות 1954. לכל מי שידע משהו על הנואם, וספק אם היה באולם מי שלא ידע, היתה ודאי הכותרת היבשה הזו בגדר הפתעה. אחרי הכל, "מעריב", שקרליבך ייסד, ערך והפך תוך שנתיים מהקמתו לעיתון הנפוץ במדינה, נהג להציע לקוראיו את הכותרות המושחזות ביותר. אמנם, קרליבך פיצה על כך בתוכן הנאום, הטבול באירוניה, שנישא לרגל הענקת פרס העיתונות הראשון שידעה מדינת ישראל (שלימים יהפוך לפרס סוקולוב לעיתונות).
"זו הפעם הראשונה – באלפיים השנים האחרונות – שעתונאים ישראליים מעניקים פרס לעצמם. אין זאת אלא שחיכינו עד בוש, שיבוא מישהו אחר לעשות יקר לנו, לא בא איש [...] עתה פקעה סבלנותנו והחלטנו לקחת את היד שלנו ולהושיט אותה לעצמנו, וללחוץ אותה בלבביות ולשלשל לתוכה, אגב כך, צ'ק קטן", קרץ קרליבך לקולגות באולם.
אותו ליטוף עצמי, כפי שמכנה זאת קרליבך, עורר שאלה דוחקת: "את מי מבינינו ללטף?". טוב, הרי "מובן, שהעורכים יצאו מיד מכלל חשבון. כי מה אלה יכולים להראות? את העתונים בכללותם, שהם אחראיים בלתי-אחראיים להם? על זוטות שכאלה אין מעניקים פרסים". אך אם לא לא העורכים, מה על "הפובליציסטים, כותבי המאמרים"? גם בבחירה זו טמון מכשול שאין לעקפו – איש לא קורא אותם. "מאמרים לא קוראים, למאמרים מתנגדים".
מצב הביש הזה הותיר מקום לסוג עיתונאות יחידי – הרפורטאז'ה. עובדה המעלה שאלה חדשה: כיצד יש להגדיר סוג זה של כתיבה? קרליבך משתעשע עם עיברוּת ההגדרה האמריקנית ל"ספרות בדוחק". מודע היטב לעובדה שכינוי זה ינעם לסופרים מגביהי החוטם, הכותבים בנחת ללא צורך לדבוק בעובדות, ממשיך קרליבך ומשתעשע עם הגדרה זו.
הבינו, אומר קרליבך לקהלו, הסופרים יכולים בהחלט לדחות את הרצח שתיכננו לכתוב עליו היום. אליהם לא יבואו הקוראים בטענות על מנת הדם שהובטחה להם, אל מפתן ביתם לא ינהרו הבחורות שחורות השיער שהם צבעו במילותיהם לבלונד. גבולות דמיונם הם גבולות עולמם – והדמיון, כידוע, רשאי לדמיין מה שהוא רוצה.
לעומת זאת, ה"ריפורטר" פועל תחת מגבלות מכבידות בהרבה. הוא "צריך ליצור ספרות מתוך המציאות, בכל אפרוריותה, בצמוד למאורע בהתרחשותו, לא מטווח הימים אלא בחומו של יום, לא על טיפוס כללי אלא על איש מסויים, לא על משמעות סמוייה אלא על עובדות גלויות, גסות, מגושמות, - ואסור לו לעטוף אותן מעטה דמיונו המרכך".
קרליבך קובע שאם נכונה האימרה של תומס מאן, על פיה "סופר הוא איש, אשר בשבילו הכתיבה קשה יותר מאשר לשאר בני-אדם", הרי ש"ריפורטר הוא איש, אשר כתיבתו קשה עוד יותר מזו של סופר". הוא מונה שורת סופרים שהתגלו כריפורטרים מוצלחים, ולמעשה בנו את עצמם כסופרים באמצעות הריפורטאז'ה: דיקנס, המינגווי, טווין וסטיינבק, למשל, וביניהם גם לא מעט סופרים יהודים – היינה, פלאביוס ("שעל-כל פנים הייתי מקבל אותו לעבודה במערכת בלי כל פנייה אל האגודה המקצועית"), וכמובן - הרצל.
עזריאל קרליבך ושלום רוזנפלד (צילום: לא ידוע, באדיבות ארכיון "מעריב")
בקולמוסו של חוזה המדינה "אתה חש תמיד את הסוד הגדול של האמנות הזאת: לתפוס את החדשה באותו רגע דמדומים שהיא הופכת להיסטוריה, לאחוז בכנפי היום כשהם מתרוממים ומתנדפים אל תוך הנצח" – יכולות מהותיות, וקרליבך לא טורח לציין נקודה זו, גם בעבור מדינאי מהמדרגה הראשונה.
הבחירה בזוכה הראשון בפרס הרפורטאז'ה מלמדת דבר או שניים על תפיסת מקצוע הריפורטר בעשור הראשון למדינה. מתוך 26 הרפורטאז'ות שהוגשו בפני חבר השופטים התעלתה אחת מעל כולם, על שום "תכונת ההעזה" שבה. ביולי 1954 חדר העיתונאי והקריקטוריסט רענן לוריא אל "דומיאט", אוניית הדגל של הצי המצרי העוין, במסווה של עיתונאי אוסטרלי. לאחר שנדחה פעם אחת, חזר והתעקש לעלות על סיפון האונייה העוגנת בוונציה. בפעם השנייה התקבל בסבר פנים יפות, ובמשך שעתיים תמימות ראיין את מפקדיה ואפילו צילם בסתר מספר תמונות של מתקני המכ"ם שלה.
הישג זה, אומר קרליבך, שנעשה מתוך מודעות מלאה לכך שהעיתונאי הצעיר מעמיד עצמו ב"סכנת הנפשות שבהשגת הגישה", מקבל חיזוק נוסף מן האיכות המהפנטת של כתיבתו של רענן לוריא, אשר כתב "לא רומן, ולא דראמה ולא דראמאטיזציה של ההרפתקה, אלא כתבה מאופקת, עובדתית, אינפורמאטיבית, מרתקת ונעימה לקריאה".
בתום השבחים שחילק לאנשי שלומו, העיתונאים, מבקש קרליבך להחזיר את הפרופורציות הנכונות למקצוע לו הקדיש את חייו. הסיכון העצום שבו לוריא העמיד את עצמו, וסיכונים דומים (אך פחותים) שלקחו הכתבים האחרים של אותה שנה, מניעים את קרליבך לסיים בדברי שבח והוקרה דווקא לאנשי מקצוע אחר – חיילינו אשר הלכו "בראש מורם ובדגל ישראל מונף בגאווה – להבקיע אותה חומת מצור מצרי למען כולנו".
לנוכח גדולתם וגבורתם של המשרתים בצבא, "מחווירים גם כתבי היד היפים ביותר שלנו. יצירתם של אלה היא – עצמאות המדינה, אשר אנחנו רק לבלריה, רושמי תולדותיה". והרי אותה עצמאות יקרה בת שש שנים היא המאפשרת לעיתונאים ישראליים – אחרי אלפיים שנות הפסקה כפויה – ללטף שוב את ידם שלהם.
אפשר שהסמיכות הכרונולוגית בין נאומו של קרליבך ובין מותו שנתיים מאוחר יותר מאפשרת לנו להרהיב עוז ולראות בנאומו סוג של צוואה רוחנית למקצוע: להמשיך להסתכן, לבקר ולסקר את מאורעות המדינה כדי לשמור על עצמאותה היקרה, ולו רק כדי שיהיה לנו על מה לכתוב.
טיוטת הנאום המלא של עזריאל קרליבך נמצאת בארכיון שלום רוזנפלד השמור בספרייה הלאומית. מחבר הכתבה מבקש להודות לארכיון "מעריב" על האישור להשתמש בחומר.
חן מלול הוא עורך תוכן בספרייה הלאומית
* * *
טיוטת הנאום של קרליבך
